רפואה משלימה - הומאופתיה מאת הניה סימון

אודות הניה סימון ורשימת מאמרים

פרק הומיאופטיה

סמואל האנמן - מגלה (ההומאופתיה) חוק הדמיון

250 שנה להולדתו – חוגגים ברחבי העולם

Homeopathy  ,Medicine for the New Millenium/ George Vithoulkas

תרגום - הניה סימון

 

"ייעודו הנעלה והיחיד של המרפא היא להשיב את החולה לבריאות, זה נקרא הריפוי".

סמואל האנמן – האורגנון, סעיף 1

 

ההומאופתיה היא תורה שיטתית מאד לגירוי ולהעצמה של כוחות הגוף לרפא מחלות. זו שיטה המבוססת על עקרונות פשוטים, מלאי הבחנה עמוקה של הטבע והם נוגדים אמונות רווחות כיום.

 

מכל הבחינות, הומאופתיה הנה מדע מעודן ומחוכם מדי מכדי ללמדו בסמינרים אחדים, או קריאת כמה ספרים. העקרונות הם פשוטים לתפיסה, אך מסובכים להבנה מלאה והם דורשים שנים של לימוד עבודה וניסיון כדי ליישם אותם – לא פחות ואף יותר מהשנים הנלמדות בבתי הספר הידועים לרפואה.

 

כדי להקדים ולהציג את ההומאופתיה אנחנו צריכים ללכת אחורה בזמן למעלה ממאתיים שנה ולבחון את הסיפור המרשים ביותר בתולדות הרפואה, שכולו סיפור חיים של איש אחד. עם הזמן, אנו בטוחים שהאיש הזה יעמוד יחד עם ענקי ההיסטוריה של המדע, כמו איינשטיין ניוטון והיפוקרטס. אבחנותיו שינו לחלוטין את המושגים לא רק של מחלה ובריאות בלבד, שלא בשונה מהענקים האלה, שינו אבחנותיו גם את המושגים של הקיום עצמו.

 

זו הסיבה שנרצה לעקוב אחרי חייו ומחשבותיו של האדם הזה, כדי לברר ולהסביר כמה מהעקרונות של ההומאופתיה.

 

ב-1810, יצא ספר הנקרא, האורגנון של אמנות הרפואה. ספר זה יצא בטורגאו זוהי עיר קטנה בגרמניה. אורגנון היא מילה יוונית שפירושה "האמצעים". מחבר הספר, סמואל האנמן, היה רופא נחשב מאד ומחבר ידוע בתקופתו, בשל כך ספר שיצא מפרי עטו עורר עניין רב. אולם משקראו בקהילייה הרפואית באירופה את הספר התחוללה מהומה גדולה. הספר הציג שיטה חדשה לגמרי ורדיקלית לריפוי, שהיא מנוגדת כליל לרפואה שנהגה באותו זמן.

 

האנמן קרא לרפואה זו הומאופתיה, 'omeos'  פירושה "דומה" ו 'pathos'  פירושה "סבל". מכאן שהומאופתיה פירושה טיפול באמצעי היוצר סבל דומה. בספר זה האנמן הניח חוקים ועקרונות של המדע שלו, שנאגרו בתקופה של למעלה מעשרים שנה.

 

מסקנותיו בספר זה הם בקיצור:

 

1. הריפוי קורה בהתאמה עם חוקים מסוימים קבועים בטבע.

2. אין ריפוי מחוץ לחוקים אלו.

3. אין מחלה יש רק אנשים חולים.

4. החולי הוא דינאמי בטבעו, כך גם התרופה, הרמדי, צריכה להיות דינאמית על מנת לרפא.

5. החולה צריך רק לתרופה אחת בזמן נתון ולא אחרת צריכה להינתן. אם לא נמצאה התרופה המתאימה, אין ריפוי, אלא עשויה להיות הקלה זמנית במקרה הטוב.

 

בשל תוצאות הריפוי הדרמטיות, ההומאופתיה נתפרסמה וקיבלה אישור במהירות באירופה ובעולם; אולם כאשר יצאה לאור לראשונה עבודתו של האנמן, עוררה התנגדות מרה מהרופאים אשר עדיין טיפלו בהקזות דם, משתנים וגורמי הזעה. רוחו של האנמן לא נפלה; הוא היה אדם מבריק והיה רגיל לאי הבנות.

 

הביוגרף הראשון שלו, תומס ברדפורד, מתאר איך אביו היה נועל אותו בחדר ל"תרגולי חשיבה" – בעיות שהילד נדרש לפתור בעצמו. בדרך זו נעשה האנמן מיומן לחשוב על פתרון שאלות ולפתח את האינטואיציות והתובנות העמוקות וגם לדעת את הגבולות של ההיגיון האינטלקטואלי.

 

אין ספק שהאנמן הקדים את זמנו בכל דבר שניסה. בהיותו בן שתים-עשרה, מינה אותו המורה ללמד יוונית לסטודנטים אחרים. הוא החל ללמוד בעצמו לימודים גבוהים בכימיה ורפואה תוך כדי תרגום ספרים מאנגלית לגרמנית. הוא סיים את לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת לייפציג ב-1779 והחל מיד לפרסם מאמרים ברפואה ובכימיה. ב-1791, זיכה אותו המחקר שלו בכימיה להיבחר לאקדמיה של המדעים במיינס. הלקסיקון הפרמקולוגי שחיבר האנמן, נעשה ספר חובה בזמנו, והוא נבחר מטעם כל הרופאים בגרמניה לקבוע סטנדרטים בפרמקופיאה הגרמנית.

 

מיד לאחר שסיים את לימודי הרפואה שלו התחתן האנמן, הוא היה לבעל משפחה, היו לו ילדים. שמו הלך לפניו, הן ברפואה והן בכימיה, אך הוא לא היה שבע רצון. האנמן הפסיק את עבודתו כרופא למגינת ליבם של עמיתיו וחבריו. הוא כתב לחברו:

 

            זה היה עינוי עבורי להלך באפלה, כאשר באתי לרפא את החולים ולרשום להם על פי הנחות כאלה ואחרות לגבי מחלתם, אמצעים שמצאו מקומם במאטריה מדיקה על פי החלטה שרירותית...כמעט מיד אחרי נישואי, פסקתי לעסוק ברפואה, כדי שלא אסתכן יותר בגרימת נזק לחולים ועתה אני עוסק בכימיה ובעיונים בספרות בלבד.

  

כאשר היה לאב, וכשחלה אחד מילדיו האהובים, לא חזר בו. הוא כתב לאותו חבר 'ספקותיי גברו כאשר ראיתי שלא יכולתי לגרום לשום הקלה'. הוא המשיך לתרגם ספרות רפואית כאמצעי דל לפרנסת משפחתו, למרות שיכול היה להתפרנס בנוחות רבה מהרפואה. אך הוא העדיף עוני על הכרח להתפשר עם שיטה 'אשר טעויותיה וחוסר הביטחון בה גורמים לי בחילה' כך כתב.

 

מוחו של האנמן נותר ער וסקרן, פתוח ושיטתי. הוא ערך ניסויים בנושאים בסיסיים של חולי ובריאות. ובמסגרת הזו של מחשבות ניקרה בדרכו העיקרון הראשון של ההומאופתיה. הוא עסק אז בתרגום מאטריה מדיקה (ספרות המכילה רישום של פעולות התרופות), של קלן Cullen. קלן כתב עשרים עמודים בספרו לתכונות המרפאות של קליפת עץ, (Peruvian Bark ) הידועה כיום ככינין. קלן ייחס לתרופה זו את תכונותיה התרפותיות בזכות טעמה המר. האנמן היה כל כך ספקן לגבי ההסבר הזה שהוא עשה משהו יוצא דופן: הוא לקח כמה מנות מקליפת העץ הזה, מהכינין, בעצמו! זה היה מעשה שלא נעשה כמוהו בעולם הרפואה בזמנו. לא ידוע מה גרם לו לעשות זאת, אך ניסיונו זה הביא לעידן חדש לגמרי ברפואה. הוא תיאר את התוצאה כך:

 

לקחתי בתהליך ניסוי, פעמיים ביום ארבעה דראם (כ15 גרם) של כינין. רגליי, קצות אצבעותיי וכו' נעשו קרות; נעשיתי חלש ורדום; אז החל לבי לדפוק, והדופק נעשה חזק וקצר; חרדה בלתי נסבלת, רעידות, חולשה בכל האברים; ואז דופק בראש, אודם בלחיים, צמא ובקיצור, כל הסימפטומים שאלה שמאפיינים התקפי חום של מלריה, הופיעו בזה אחר זה, אך ללא הצמרמורות העזות.

 

ובקיצור, אף סימפטומים אלו כאשר הם חוזרים על עצמם ומאפיינים במיוחד – בטמטום המוח, ובנוקשות בכל האיברים, הרגשה של קהות חושים, בלתי נעימה שהייתה ממוקדת בפרקי העצמות בגוף. התקפים אלו ארכו שעתיים עד שלוש שעות כל פעם, וחזרו אם חזרתי על הכינין ולא אחרת. הפסקתי את לקיחת הסם וחזרתי לאיתני.

 

נסו לדמות את התגלית העצומה שהכתה את האנמן בתדהמה כתוצאה מהניסוי הזה! ההנחה הסטנדרטית ברפואה היא שאם יש איזה שהוא סימפטום שהגוף מפיק, יש צורך לתת תרופה כדי להקל את הסימפטום הזה. זוהי הנחה שהיא כל כך טבועה בעולם הרפואי שנעשתה לאוטומטית בחשיבה של הרופא והמטופל. אך כאן, בניסיונו שלו. מצא האנמן שהסם אשר היה ידוע כמרפא מלריה יצר סימפטומים דומים למחלה כאשר ניתן לאדם בריא. (מתוך הביוגראפיה הנ"ל של תומס ברדפורד)

 

אם היו עושים את הניסוי אנשים אחרים היו מעלימים עין מהאבחנה הזו כמשהו יוצא מן הכלל שקרה. האנמן כחוקר ומדען אמפירי אמיתי, עבורו האבחנה עצמה הייתה בעלת חשיבות – בלי לעשות חשבון אם היא התאימה לדוגמה הנוהגת או לא. הוא קיבל את האבחנה והמשיך לעשות ניסויים נוספים אשר הוכיחו ש'מקרה' זה כביכול, הוא למעשה חוק טבע., היינו:  גורם המפיק סימפטומים באדם בריא ירפא את אותם סימפטומים באדם חולה.

 

תגלית זו, כמו העובדה שהוא היה כבר מפורסם מאד, משכה אל האנמן רופאים אחדים, אשר כמוהו שאפו לגלות את האמת. הם החלו לעשות ניסויים על עצמם, לקחת סמי רפואה שונים. קבוצה זו המשיכה לעשות זאת שש שנים והם רשמו בקפדנות את כל הסימפטומים שהפיק כל סם אשר נטלו.

 

במשך זמן זה האנמן, אשר הייתה לו גישה לספריה רפואית נרחבת והיה בקי בשפות לטינית, יוונית, ערבית, אנגלית וצרפתית, איגד רשימה של הרעלות מקריות אשר נרשמו בכתבים שונים, במשך כל ההיסטוריה של הספרות הרפואית. סימפטומים אלו אשר נגרמו בשל רעלים בעבר, והסמפטומים אשר קרו בעקבות הניסויים שקוימו בין חבריו של האנמן, אוגדו ונכתבו בפרוטרוט בספרים שיועדו לנושא בית המרקחת ההומיאופתי.

 

האנמן וחבריו נוכחו לדעת שתמונת הסימפטומים של סמים אחדים היו זהים לאלו של חוליים רבים אשר מדע הרפואה התאמץ וחיפש להם מזור לשווא. סמי רפואה אלו נוסו על חולים במחלות אשר היו להם סימפטומים דומים. התגלית היתה מופלאה: סמי הרפואה האלו ריפאה מחלות 'חשוכות מרפא' אלו כאשר נתנו את התרופה בהתאם לחוק הדימיון. בהתאם לחוק זה שהוא גילה והציב, ראה האנמן שלכל תרופה סידרת הסימפטומים שהיא עשויה לרפא באורגניזם האנושי.

 

התהליך על פיו האנמן ועמיתיו ערכו את ניסיונותיהם להפיק סימפטומים מיסודות שונים על האורגניזם הבריא נקרא 'אימות' או 'proving' . הרפואה הקונבנציונלית (הקרויה בפי ההומיאופתים אלופתיה, מהמילה 'allo' כלומר 'אחרת') גם לה יש תהליך של אימות תרופות, שהוא שונה באופן מהותי ובעיקרו נעשה על בעלי חיים.

לבעלי חיים אין את יכולת הדיבור. אין הם יכולים לדווח על דקויות בשינוי במצב הרוח ובאפיון הכאב שהאדם יכול לתארו. בנוסף, הפיזיולוגיה של בעלי החיים היא שונה באופן ניכר מאד מזו של בני האנוש. האנמן הבחין באופן ברור שכל מערכת רפואה המבוססת על ניסוי בבעלי חיים צריכה בהכרח להיות מוגבלת. כדי ליצור ריפוי אמין, צריכים הניסויים לאישור תרופות להיעשות על פיזיולוגיה ומודעות זהים לזה של האדם, ואז ניתן יהיה לאשר את התרופות למטרות ריפוי. עיקרון בסיסי והגיוני זה היה מהפכני מאד בזמנו של האנמן.

 

לאחר שנים אחדות של ניסויים, חזר האנמן לעבודת הרפואה, אבל עכשיו עבד על פי ההומאופתיה. במשך פגישתו עם החולה, רשם האנמן תחילה את כל הסימפטומים, כולל הסימפטומים המנטליים והפיזיים; אזי חיפש את התרופה ההומיאופתית שהפיקה סימפטומים דומים בעצמו או בעמיתיו (או שרעילותם שנצפתה באקראי במקרי הרעלה בעבר). באופן זה הוא השיג ממדי ריפוי שהיו מרשימים באמת. ובנוסף לזה. ריפויים באופן הזה היו מהירים ולתמיד – לעתים אף אחרי מנה אחת בלבד של התרופה הדומה!

 

ההסבר ההגיוני לעיקרון ההומיאופתי הידוע כיום כ'חוק הדמיון' מוסבר בסעיף 19 של האורגנון:

(מועתק מהתרגום של שוש טהר לאורגנון - המהד' השישית)

 

 סעיף 19: עכשיו, מכיוון שמחלות אינן מאומה מלבד שינויים במצב הבריאות של היחיד הבריא המבטאות עצמן על-ידי סימנים חולניים, והריפוי גם הוא אפשרי רק על-ידי התמרה של האדם החולה אל מצב הבריאות, הרי זה ברור מאוד כי תרופות לעולם לא יכלו לרפא מחלות אילמלא היה בהן הכוח לשנות את מצב בריאותו של אדם, התלוי בתחושות ובתפקודים אכן, ברור כי כוחן המרפא הינו רק בשל הכוח שיש להן לשנות את מצב בריאותו של אדם.

 

סעיף 20: (אינו מצוטט בספרו של ויטולקאס) אותו כוח כמו-רוחי לשינוי מצב בריאותו של אדם המונח חבוי בטבען הפנימי של תרופות, לעולם אינו יכול להתגלות לנו בעצמו על-ידי מאמץ שכלי גרידא; הוא נחשף רק על-ידי התנסות בתופעה, כאשר הוא פוגע במצב בריאותו של אדם, ורק אז יכולים אנו לזהות אותו בבהירות.

למרות העובדה שהאנמן זיהה בבהירות ועיצב את החוק העיקרי עליו מושתת ההומאופתיה, לא חשב שהוא עצמו גילה חוק זה. הוא מצטט מספר רופאים שחשבו על עיקרון זה וניסחו אותו ברמיזה לפניו. למשל היפוקרטס בכתביו הדידקטיים מציין שתי שיטות ריפוי: על ידי 'נוגד' 'contraries'  ועל ידי 'דומה' 'similarities'. בולדק Bouldac כתב הרבה לפני זמנו של האנמן, שכוח טיהור המיעיים של צמח הרוברב, היה בתכונתו לגרום לשלשול עז, והודות לתכונה זו מרפא הצמח תופעת שילשול; סופר אחר בטרדינג  Bethardingשמו כתב שהצמח סנה Senna מרפא מיחושי מיעיים, משום שבכוח צמח זה לגרום מיחושי מיעיים אצל אדם בריא. בן זמנו של האנמן, שטאלStahl , כותב:

הכלל הנוהג המוסכם ברפואה לרפא על ידי נוגדים הוא מוטעה לחלוטין; וההיפך כאן הוא הנכון המחלות מתרפאות על ידי אמצעי רפוי המסוגלים להפיק השפעה דומה למחלה. (ציטוט מובאה באורגנון).

כאשר אנו פונים עוד אחורה בהיסטוריה עד לספר התנ"ך אנו מוצאים בפירוש המכילתא את המאמר הבא, שמציין את העובדה שהאדם מרפא בנוגד, האלוה מרפא בדומה:

            ציטוט מהמכילתא: בוא וראה במה הקדוש ברוך הוא מרפא.

 בחרב משחית, ובחרב מרפא ..

 

אם כי לאחרים היה מושג של העיקרון הזה, התפיסה של האנמן הייתה מפותחת מעבר לזה של קודמיו. הוא ידע להסביר בהיגיון את המושג של חוק הדמיון כאמת בסיסית, כך שנוכל למצוא ולזהות את התכונות המרפאות של כל צמח על ידי בדיקה שיטתית של השפעותיהן על אנשים בריאים. בזכות שיטתיות ראשונית זו שהגה וייסד בתחילה, הביא עוד תרומות גדולות למחשבה הרפואית. 

תרגמה: הניה סימון,

הומאופתית קלאסית, RCHom

מדור הומיאופטיה מאת הניה סימון

אודות הניה סימון ורשימת מאמרים

חזרה לפרק הומיאופטיה

לראש הדף