תרפיה באמנות מאת עומר בריגר-לדו

אודות עומר בריגר-לדו ורשימת מאמרים

פרק תרפיה באמנות

-

שאיפה / עומר בריגר-לדו

לאחרונה שמעתי סיפור ישן וסיני, על דייג שהיה דג כל יום בדיוק דג אחד, חוזר הביתה, אוכל אותו ביחד עם אישתו, ואחכ כך הולך לטייל איתה על גדת הנהר, וחוזר הביתה מאושר וטוב לבב.

יום אחד פגש אותו איש עסקים מהמערב. הבחור שאל אותו – "למה את ה דג כל יום דג אחד? אם היית יושב כל יום פי שתיים יותר זמן על גדת הנהר, היית דג יותר דגים, משאיר לעצמך אחד, ומוכר את כל השאר, היית יכול לצבור כסף ורכוש!"

"ואז מה?" שאל הדייג הסיני

"ואז היית יכול להמשיך ככה כמה עשרות שנים – והיית יכול להיות עשיר!"

"ואז מה?"

"ואז היית יכול להזדקן לך בשקט, כל יום לאכול דג וללכת לטייל על גדות הנהר".

 

שאלתי את עצמי – מי זו השאפתנות הזאת, שאני מזהה בתור הגרעין של הקיום שלי? ומדוע אני מוצאת שקשה לי להעריך חוסר בשאפתנות? כלומר, למה אדם שאפתן הוא אדם ראוי להערכה? איזה סוג של הערכה מרוויח אדם בזכות השאיפות שלו? ובקשר לעצמי, מדוע זה כל כך נחוץ?

אולי כמו בסיפור, אני לא יכולה אף פעם פשוט להיות מרוצה מאיפה שאני נמצאת? אולי זאת התוכנה שלי, להמשיך קדימה, אף פעם לא להסתפק במה שיש לי? אולי התכנה הזאת צריכה עידכון גירסה? אולי שאפתנות זה בכלל לא נכון באופן כללי?

 

מדוע שאפתנות נראית לי כתכונה ראוייה להערכה?

 

והאם תמיד יש לה משמעות? האם תמיד אפשר למצוא לה צידוק? האם יש פעמים שבהם אין סיבה לשאוף, אלא יש להתרווח אחורה ולנוח, ולהינות, פשוט להינות ממה שהשגת, ולא לחשוב מה תשיג הלאה?

 

הנושא הזה מטריד אותי כבר מזה זמן, וממש היום, במהלך שיחת טלפון, קיבלתי את התשובה שחיפשתי. הנה היא, מהסוף להתחלה:

 

יצירה

 

יצירה היא מעשה שהופך יש מאיין. כלומר, היא ממש בריאה של משהו שלא היה קיים.

לכן, יצירה מביאה לידי ביטוי את הניצוץ האלוהי שבכל אחד מאיתנו.

יצירה היא עשייה שיש בה חידוש או סינרגיה כזאת, שבה סכום השלם גדול מסכום חלקיו. בעצם הפעולה היצירתית החומרים שבהם אנו משתמשים מקבלים תוספת של משמעות שלא היתה בהם קודם – לדוגמה, הבד והצבעים נהיים ציור, הירקות נהיים תבשיל, האוויר נהייה מוסיקה, וכולי.

 

האם אפשר ליצור בלי שאיפה?

 

זאת השאלה. האם אפשר ליצור בלי שאיפה. כאן טמונה התשובה לשאלה.

אני חושבת שאי אפשר ליצור בלי שאיפה. משתי סיבות:

1. יצירה בעיני היא מעשה שלא חייב להיעשות. אנחנו בוחרים לעשות אותו.

2. יצירה דורשת שיהיה לנו רעיון לגבי התוצרת של המעשה שלנו. לא הגיוני בעיני להתחיל לחתוך
   ירקות בלי שתהיה כוונה מאחורי הפעולה – "אני מתכוון להכין XXX ". לא הגיוני לקחת גיטרה בלי להחזיק את המחשבה "אני הולך לנגן", וכולי.
    

בגלל שני הטעמים האלה, אפשר לדעתי להגיד, שאין יצירה בלי שאיפה. תהליך היצירה מחזיק בחובו כבר בשלב ההתחלתי את הרעיון המוגמר.

 

בתור יוצרת, כמובן, הרבה פעמים אני מתחילה עם רעיון אחד, ובאמצע או שלא יוצא לי או שאני מחליפה רעיון. כל זה לא שייך. כי עדיין, המוטיסציה שלי להתחיל את היצירה היתה הרעיון ההתחלתי. ובכל שלב שאני מחליפה את הכוונה הסופית שלי, את המוטיבציה, אני מחליפה דרך – אבל עדיין צועדת קדימה בתהליך היצירתי, מפני שאני עדיין מנסה להגיע לתוצר הסופי שיש לי בראש.

 

אז אם יצירה היא הדרך שלנו להתחבר לאלוהות שבנו, ואם אין יצירה בלי שאיפה, ברור איך שאיפה היא המוצר ההכרחי עבורינו כדי להגדיר ולהיות הניצוץ האלוהי שאנחנו.

 

כדי לממש שאיפות צריך להיות יצירתי. צריך לחשוב על דרך.

בכולנו נטוע הגרעין היצירתי – אמנם, בתוך כל אחד חבוי הפוטנציאל היצירתי שלו – אחד מבשל, אחד מפסל, אחד נוטע עצים, אחד עושה גזירות מנייר. וכולי. אני בטוחה שיש עוד מליון דרכים להיות יצירתי. אבל בתוך תהליך היצירה, שהוא לא כל חיינו (כמו שאלוהים בעצמו הוא לא כל חיינו), חבויה האלוהות שלנו בעצמינו. וזה מה שאני רואה כשאני מזהה שאפתנות. את היכולת ליצור. כי שאפתנות מעוררת את היכולת ליצור.

 

שאיפה, היא גם היכולת שלנו לחיות. הדבר שאנחנו צריכים בשביל לחיות.

על שאיפה של אוויר חלים כל החוקים שחלים על שאיפה של דרך.

שאיפה מקדמת אותנו, מאפשרת לנו את הרגע הבא. לוקחת אותנו קדימה.

שאיפה של אוויר היא בשביל הגוף מה ששאיפה של רצון היא בשביל הנפש.

 

ללא שאיפות

 

יש משהו מאוד נקי, ברגעים ללא שאיפות. יש בזה את היכולת להיות מרוצה מאיפה שאתה נמצא. ויש בזה שקט, יש בזה יופי. אני מכירה את התאוריות האלה, הרי ממילא כולנו בתוך הזרם. והוא חזק מאיתנו. אז למה לא לצוף על הגב ולהינות מהנוף? למה כל הלוחמנות הזאת?

 

במהלך הדרך שלי, נתקלתי הרבה פעמים ואני עדיין נתקלת במחסומים שאני עצמי מניחה לעצמי בדרכי להשיג מטרות.

הסיבה שאני בוחרת בחלק מהזמן לא לצוף אלא לשחות בכוח, היא שאני מאמינה שיש בי כוח לייצר, להגשים.

אבל בשביל להגשים, עליי להאמין ולקוות.

ואלו בדיוק הדברים הפרטיים שמרכיבים את השאפתנות שלי, האמונה והתקווה.

 

כמו תמיד, פרופורציות

 

אני רוצה לאחל לכל הברואים, את היכולת לקוות, לחלום, להאמין, ולרצות. אני חושבת שאלה הם הכלים להגשמה.

ולא רק את היכולת, אלא גם את הרצון. יש לרצות לחלום, לפני שחולמים.

ואני גם רוצה לאחל את היכולת להתעורר מחלום, אל המציאות, ולהיות מאושרים ממה שיש, להבין שמה שיש לי זה מה שהזמנתי לי ומה שאני מסוגל להתמודד איתו כיום, ולברך על הנפלאות שכבר יש לי בדרך.

לדעת בבירור לאן אני הולך, לא במקום להינות מהדרך.

עומר בריגר-לדו

-
 

תרפיה באמנות מאת עומר בריגר-לדו

אודות עומר בריגר-לדו ורשימת מאמרים

פרק תרפיה באמנות

לראש הדף