האשמה היא אחת ממכלול הרגשות, אולי הרגש החזק
והבסיסי ביותר בו משתמש האגו שלנו בכדי ליצור הפרדה בינינו לבין החלק האלוהי שבנו.
את האשמה אנו לא מגלים מהר כל כך, זהו רגש מאוד
חמקני, היא מתחבאת במסווה של כעס, שיפוט, בושה, או אחר, כשלמעשה מה שמסתתר עמוק
בפנים זו האשמה, אשמה מעצם קיומנו.
כבר כשנולדנו, נחשפנו למעגל האשמה. המחשבה הראשונה
שלנו (אותה כמובן איננו זוכרים) הייתה ש"הכאבנו לאמנו בכדי לבוא לעולם". בהמשך
חווינו חוויות מחזקות שהגבירו את תחושות האשמה, משפטים כמו " זה לא בשבילכם זה
לאורחים", "רציתי בת וקיבלתי בן", "מה יגידו השכנים", ל"למה אתה לא יכול להיות
כמו...", "ויתרתי, סבלתי, עשיתי בשבילך... ואתה..." ועוד ועוד.
מכאן באה האשמה, וכשיש אשמה אז צריך לבוא עונש.
אנו אשמים >אז> אנו שופטים >אז> אנו מענישים.
מתוך חוסר מודעות לקחנו על עצמנו את כל הסמכויות
ב"מעגל הצדק", אנו המאשימים, אנו השופטים, אנו המענישים - ואנו עושים זאת בצורה
"יצירתית ונפלאה", כי הרי אנו יצירתיים ונפלאים בבסיסנו. אנו כל כך יצירתיים
בעונשים שאנו מענישים את עצמנו ובאופן שאנו עושים זאת, עד כי במרבית הפעמים שאנו
עושים זאת, אנו בכלל לא מודעים לכך:
לא מודעים לאשמה.
לא מודעים לשיפוט.
לא מודעים לכך שהתוצאות הן למעשה עונשים שגזרנו על
עצמנו.
האשמה שלנו עזרה לנו ליצור אמונות שקריות, אמונה
ש"לא מגיע לנו לקבל ולהצליח בכל תחומי החיים", אמונה ש"אחרי משהו טוב מגיע משהו
רע", אמונה ש"אחרי הצלחה מגיע כישלון" וכו'. לכן, אנו נשאף תמיד "לאזן" את המצב,
למשל:
אם הרווחנו הרבה כסף – ניצור בעיית בריאות.
אם קיבלנו עבודה אידיאלית – ניצור בעיה בזוגיות.
התת מודע שלנו משדר לנו ש"לא מגיע לנו", אנו יוצרים
עונש מתאים לאיזון ואז "זה בסדר".
מתוך האשמה למדנו להתכחש לאינטואיציה שלנו, לעשות
דברים על מנת לרצות אחרים, בכדי שיאהבו אותנו. יצרנו התנגדויות וכעסים, האשמנו
אחרים שהביאו אותנו לידי כך.. ותוך כדי - הרחבנו את מעגל האשמה, יצרנו עוד ועוד
חסימות בתת המודע שלנו, חסימות שמקורם באשמה.
ישנם סוגי אשמה שונים כמו אשמה חברתית ("יש
כל כך הרבה ילדים רעבים ואתה זורק אוכל"), או אשמה דתית ("בגלל שאתם לא
שומרים שבת אז..."), או אשמה לאומית ("היהודים צלבו את ישו") ועוד ועוד.
האשמה היא זו שמביאה אנשים לחשוב ש"זה רע להצליח בחיים", ש"ככל שלי
יהיה יותר כך לאחרים יהיה פחות", ש"זה לא צודק". השיפוטים באים מאשמה,
כל מה ש"לא בסדר" בא תמיד מאשמה.
זו למעשה האמת, אין נכון או לא נכון,
אין צודק או לא צודק. אלו הם שיפוטים.
כל מה שקורה – נכון, אחרת לא היה קורה. כל מצב
מתרחש מתוך סיבה – זה קורה בכדי שנלמד מזה. אם אנו שופטים את זה
– אנו לא לומדים, זה מביא לנו חוסר, כעס וכו'. זה מפריע ללימוד ולהתפתחות שלנו.
כל מה שקרה וכל מה שקורה הוא נכון ואמיתי, אנחנו
מזמנים לעצמנו את כל השעורים שלנו, לכן אין לנו על מה להתחרט או להרגיש אשמה. שום
דבר הוא לא טוב או רע, הוא פשוט מה שהוא.
אין צורך באשמה היא פשוט אינה רלוונטית יותר.
על מנת לצאת ממעגל האשמה, עלינו להכיר בדברים
שאינם עובדים לנו בחיים, להכיר בכך שאנו הזמנו אותם לחיינו - ולקבל אותם. מתוך
קבלה, סליחה, אהבה וחמלה, עלינו לבדוק את האמונות שיצרו עבורנו את הדברים – ולפעול
לשנות אותם.
ככל שנשכיל לא לשפוט מצבים ואירועים – אלא לראות
בהם הזדמנות לגדילה והתפתחות, כך נוכל להתמסר יותר לתהליך הצמיחה שלנו, לוותר על
הצורך בשליטה מתמדת, להאמין בתהליך, להאמין בעצמנו ובחכמתו של האני הגבוה שלנו
ולשחרר...לשחרר... לשחרר... את כל מה שמעכב אותנו.
אנו (בני המין האנושי) נמצאים בתהליך התמרה, תהליך
שמטרתו מתוארת כחזרה ל-"גן עדן עלי אדמות". יצאנו מגן עדן מתוך בחירה, על מנת לחוות
ולהכיר את השלילי, את הרע. בגן עדן קיימות רק אנרגיות של אהבה ללא תנאי ואינוסנטיות
(תום, טוהר – ההפך מאשמה) ואנו בחרנו לבוא לכאן ולחוות את הרוע, הכאב, הפירוד.
כעת אנו בוחרים (כל אחד ואחד – אישית) לחזור. אנו
למדים, גדלים ומתפתחים, מסגלים לעצמנו חזרה את האיכויות הבסיסיות, את הטוהר, את
האהבה. אנו עושים זאת תוך החדרת איכויות של קבלה, של סליחה, של הערכה עצמית ושל
חמלה, מתחברים לחלקים הגבוהים של העצמי.
האשמה אינה חוזרת איתנו, אין לה מקום בעידן החדש,
היא אינה משרתת אותנו יותר, אנו משאירים אותה מאחור. עכשיו....
עופר נאור,
לקבלת תחזית
