על פי הייעוץ הביוגרפי מחולקים חיי האדם לפרקי זמן בני 7 שנים המכונים "שביעונים".  השביעון השישי, דהיינו זה של גיל 35 עד 42 מכונה "שביעון נפש-התודעה". משבר אמצע-החיים מתרחש בדרך כלל בשלב זה של חיינו.

בטרם נדון במשבר ובתקופת נפש-התודעה עצמם, חיוני להביא סקירה קצרה של השביעונים הקודמים לה. (מידע מקיף בנושא וכן רשימת ספרים1 ניתן למצוא באתר האנתרופוסופי.)

 

השליש הראשון של החיים, דהיינו שלושת השביעונים הראשונים מוקדשים להתפתחות הפיזית של האדם – או במילים אחרות להתפתחות הגופים שלו: הגוף הפיזי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי. בתקופה זו האדם נמצא בשלב של "נשימה":  קיים מצב של קבלה מבחוץ.

 

בשביעון הראשון (0-7) מתפתח הגוף הפיזי כשהדגש על מערכת העצבים. בתקופה זו התודעה שלנו עמומה – עדיין קיימת תחושת  אחדות עם העולם. בשביעון זה יש לנו הכי הרבה כוחות חיים המשרתים אותנו לגדילה ולהתפתחות פיזית.

 

בשביעון השני  (7-14) מתפתחים הגוף האתרי (גוף החיים) והמערכת הריתמית (לב, ריאות ומחזור הדם).

 

בשביעון השלישי (14-21) מתפתחים הגוף האסטרלי ומערכת חילוף החומרים.  בשביעון זה מתרחשת הבגרות המינית ונולדת התודעה העצמית האחראית, בין היתר,  ל"משבר גיל ההתבגרות".

 

השליש הבא של החיים מוקדש להתפתחות חיי הנפש: נפש התחושה, הנפש השכלית-רגשית ונפש-התודעה.

 

בשביעון הרביעי (21-28) – נולד האני הארצי (בסביבות גיל 21): אנו מתחילים לפתח את האינדיבידואליות שלנו ולפעול מבפנים החוצה, אך עדיין אנו תלויים בסביבה מבחינה נפשית – במיוחד בשביעון זה חשובה לנו דעתם של אחרים עלינו. בתקופה זו בדרך כלל רוכשים מקצוע ומקימים משפחה. בדרך כלל קיימת התחושה ש"השמיים הם הגבול" - אנו מלאים במרץ ואידיאלים ומאמינים שהכל אפשרי. בשביעון זה אנו לומדים "לשלוט בסוס".

 

בשביעון החמישי (28-35) – מתפתחת הנפש השכלית-רגשית. בדרך כלל בשביעון זה כבר הושגה עצמאות כלכלית ומקצועית - זו התקופה המטריאליסטית בחיינו. חשוב לנו הסטטוס החברתי-כלכלי. בתקופה זו אנחנו "על הסוס": אנו נמצאים בשליטה,  בוטחים בעצמנו ומשוכנעים באמיתות השקפות העולם שלנו. יש לנו תמונה מוגמרת ומוגדרת כמעט לכל נושא.

 

השביעון השישי (35-42) פותח את המחצית השניה של החיים: במובן מסויים הגענו לאמצע החיים - ירדנו הכי עמוק לספירה הארצית. עד סביבות גיל 35 אנו עסוקים בעיקר ב"שאיפה" -  נושמים לתוכנו את הטבע, הסביבה ידע וכו'.  גיל 35 (פחות או יותר)  הוא הזמן  המתאים להתחיל להשתחרר מהכבלים הפיזיים ולהתרומם לכיוון עולם הרוח.

 

 

 

בשרטוט שלפנינו המציג את התפתחות ששת השביעונים נוכל להבחין ב"השתקפויות" - שביעונים המקבילים זה לזה: השביעון השישי מקביל לשביעון הראשון, השביעון החמישי מקביל לשביעון השני, ואילו השביעון הרביעי מקביל לשביעון השלישי.

 

כפי שניתן לראות בשרטוט תקופת נפש-התודעה מקבילה לתקופת הגוף הפיסי. בשביעון הראשון יש בניה של הגוף הפיזי, לעומת זאת  בשביעון השישי אנו מתחילים לחוש בהחלשות שלו, אנחנו כבר לא בעלי כושר-גופני כמו במחצית הראשונה של חיינו. שינוי זה אחראי להתעוררות התודעה: אנו קולטים פתאום שאנו בני חלוף,  שהמוות איננו משהו תיאורטי המרוחק מחיינו, אלא  בעצם חי, נושם ונושף בעורפנו. גם היצירתיות והחשיבה לא מה שהיו פעם, יוצרים רבים מפסיקים ליצור בגיל הזה; השיא של החשיבה המתמטית למשל,  נבלם בסביבות גיל 30. בקיצור, אנו מתחילים לחוש בהיחלשות כוחות החיים שלנו.

 

בחיים הבוגרים דובר קודם על נפש התחושה – שבה קיימת הסתמכות כמעט מוחלטת על החוץ, כמו:  האם אני מצליח לפי הסטנדרטים החיצוניים, מעמד חברתי, כלכלי, חברים וכו'. אח"כ סקרנו את הנפש השכלית-רגשית  בה  הבטחון נשאב  מתבניות סכמטיות שבנינו לעצמנו. הן בנפש התחושה והן בנפש השכלית-רגשית קיימת "הליכה על בטוח".

 

בנפש-התודעה, לעומת זאת, נוצר היפוך של 180 מעלות: עם התעוררות התודעה אנו מתעוררים לעובדה שאנו לגמרי לבד, אנו לא יכולים להישען יותר על היסודות הכאילו מוצקים של חוץ או תבניות. אנו צריכים להתמודד עם שאלות החיים המהותיות לבדנו, כמו למשל: מה באמת היעד והיעוד שלנו בחיים?  לשם כך אנו צריכים להתבונן עמוק פנימה – לבד. את המשבר הזה של אמצע החיים  אנו עוברים לגמרי לבד. ההתעוררות והגילוי שאנו בעצם לבד מלווים בחרדה.

 

נפש-התודעה  הינה  פרק בחיי האדם המקביל לתקופתנו הנוכחית במהלך האבולוציה. לכן משבר אמצע החיים קשה במיוחד,  אנו לא יכולים עוד לשאוב מהזיכרון הקולקטיבי הקדום כפי שעשינו בשביעונים קודמים כדי להתגבר על המשבר, כאן אנו לגמרי לבד, האנושות עצמה נמצאת בשלב זה כך שהיא לא יכולה לתת לנו דוגמא או  תמיכה. האנושות התעוררה לשאלה הפנימית של נפש-התודעה דווקא בתקופה זו של נפש-התודעה: החל משנות ה- 60 התחילו להבין שתקופת אמצע-החיים הינה עוד שלב התפתחות בחיי האדם הכרוכה  מטבע מהותה במשבר.   הבינו כי ההתפתחות לא מסתיימת בגיל 21 עם ההתפתחות הפיזית, אלא האדם ממשיך להתפתח באופן נפשי ורוחני. אפשר לפגוש  זאת  ב"מיין סטרים" אצל דניאל לווינסון, יונגיאני שכתב את הספר "העונות בחיי הגבר",  וב"מעברים" – ספרה הידוע של גייל שיהי.

 

למרבה הצער התרבות המערבית שלנו מתכחשת למוות ומשתדלת בכל כוחה -  להרוג אותו... זו הטרגדיה של התקופה שלנו: תרבותנו נאחזת בגוף הפיזי  מתוך השקפה שמעבר לו אין ולא כלום. ההתייחסות שלה  לנפש הינה – כי הנפש היא,  מעין,  אם להתבטא בבוטות, מוצר לוואי   לגוף הפיזי  שבלעדיו אינה קיימת, קל וחומר בכל מה שקשור לחלק הרוחני שבאדם. זו הסיבה מדוע התרבות המערבית עמלה כמעט בכל מחיר להארכת החיים בכלל והנעורים בפרט. קיימת התכחשות למוחלטות של המוות.

 

כדי שדבר מסויים יוכל להתפתח – דבר אחר חייב לפנות מקום. כדי שהרוח תוכל להתפתח חייבת להתבצע נסיגה של הפיזי. בדיוק כמו שעל מנת  שצמח יוכל לצמוח הזרע צריך להירקב קודם. וכדברי רודולף שטיינר: "הרוח מתבטאת בישות האנושית לא על בסיס הפעילות החומרית הבונה. אלא על היסוד של הפעילות החומרית ההורסת. באותו מקום בו הרוח אמורה לפעול באדם שם צריך החומר לפנות מקום לפעילותה"

 

דווקא כאשר לוקחים את המוות בחשבון – אז אפשר לחיות חיים מלאים. דוגמא קלאסית היא אדם שנודע לו כי הוא חולה במחלה סופנית ובוחר לנצל כל דקה מחייו. והרי במובן מסויים כולנו חיים  ב"מחלה סופנית" - המוות ממתין לכולנו ללא יוצא מהכלל.  עם התעוררות המודעות לממשות המוות יש לנו האפשרות למצות את החיים עד תום.   האמרה הידועה "לחיות כל יום כאילו הוא היום הראשון של שארית חיינו" מתאימה "בול" לגיל של  נפש-התודעה ואילך. כמעט ולא מתעוררים לאמרה הזאת קודם, בוודאי שלא כאשר אנו חזקים, בריאים וחיינו מתנהלים באופן תקין.

 

בתקופת נפש-התודעה  אנו עומדים בפני צומת חדש בחיינו: באפשרותנו להיכנס לפאניקה ולהתכחש לגילוי, או לחילופין - להתמסר לו.   אלו הבוחרים בהכחשה, נצמדים בדרך כלל לפולחן הנעורים ולדפוסים הקודמים של חייהם  ביתר מאמץ וביתר מעמס;  קיימת סכנה של עצימת עיניים מתוך תקווה ש- "לי זה לא יקרה" אם אחיה נכון, אוכל נכון אתעמל באינטנסיביות, אעשה ניתוחים פלסטיים, אשמור על סגנון חיים צעיר ו"Cool" וכו'. יש גברים הנתלים בנשים צעירות מהן או להפך:  נשים נאחזות בגברים צעירים כבמשענת קנה רצוץ.  עלול להיווצר מצב טרגי בו במקום לטפס  משלב ה"נשימה" לשלב של "נשיפה" אנו ממשיכים לנשום, כלומר לקבל, או יותר נכון – לקחת,  ועלולים להפוך לאגואיסטים (שלא לדבר על   גרוטסקים...) במצב כזה של הכחשה אנו עלולים לשכנע את עצמנו באמרה "זה רק משבר וזה עובר" ואז המשבר אכן יעבור – אך ללא הפרי -  ההזדמנות תחלוף ביחד עם המשבר.

 

לעומת זאת, אנו יכולים להתמסר לתהליך ולפתח הקשבה פנימית ל"מה המשבר הזה מנסה להגיד לי". אם אנו נענים לאתגר, מסתכנים והולכים ללא ידוע מתוך אמונה שהתשובה או היעד יבואו לקראתנו באמצע הדרך, אם אנו מבינים  שיש (והרבה) מעבר להצלחה חומרית ונעורים פיזיים, אזי נוכל לצאת מהמשבר שלמים יותר, מפוכחים יותר ומפותחים יותר. במידה ובחרנו בנתיב ההתמסרות אנו  מתחילים להבחין בין עיקר לטפל, מבינים שבעצם לא הכל אפשרי – בטח לא בתחום הפיזי. משבר אמצע החיים הינו הזדמנות פז לבדוק שוב את הכשרונות והאפשרויות הכי מהותיים ועמוקים שלנו.

 

חשוב לזכור כי הדבר אינו חד צדדי אלא להפך:  הנטיה הינה טלטול -  יצירת משבר על מנת להגיע לאיזון. אצל הגבר מתעוררים הצדדים הנשיים ואצל האישה הגבריים. אם אדם לדוגמא היה עסוק בקריירה, הוא יכול לשאול את עצמו: "האם זה כל מה שרציתי בחיים? האם זה כל מה שבאמת רציתי?" הכמיהה למשפחתיות עולה אז, לחיים בטבע, לפיתוח תחביב מסויים, או להיפך - אישה שהיתה אם ועקרת בית, (או אולי עבדה בתפקיד שעיקר מטרתו פרנסה ושעות עבודה קצרות או גמישות) מרגישה פתאום צורך ללמוד או לפתח קריירה. כשרונות רדומים, שאיפות וחלומות שויתרנו עליהם מזמן והודחקו – תובעים עכשיו  את קיומם ומימושם.

 

אם האדם אכן בוחר להסתכל למשבר אמצע-החיים בעיניים, לא מהסס  לשאול את עצמו את השאלה הנוקבת: "מה המשמעות לכל מה שהשגתי ומה אני באמת רוצה", אם הוא  לא נמנע בכל מחיר מלטרוף את מגדל הקלפים שבנה לעצמו בעמל רב, כי אז  הוא עובר  טרנספורמציה, ואז  בגיל מבוגר ואפילו מבוגר מאוד יכולה להיות פריחה/פריצה  מדהימה של יצירתיות. ליוצרים גדולים ודגולים היתה פסגת יצירתם  דווקא בזיקנתם. המלחין ורדי למשל יצר עד גיל 80.  כמה מיצירותיו החשובות ביותר כמו האופרות פלסטף ואותלו נכתבו דווקא בגיל של זקנה מופלגת. דוגמא נוספת היא של ארווין יאלום, הפסיכולוג הידוע שהפך לסופר מוכשר ומפורסם. יאלום הסב לכתיבה את הכישורים והניסיון שצבר במשך השנים. הוא בשנות ה- 70 לחייו ועדיין כותב, מרתק ומעשיר מיליוני קוראים.

 

המהות של נפש-התודעה הינה החיפוש – בדיוק ההיפך מהנפש השכלית הנצמדת לתוכנית  נוקשה ובטוחה. אין נפש תודעה בלא חרדה,  בלא הליכה  אל הבלתי ידוע.  יש פה משהו מהאיכויות של הילד:  הילד מנסה ללכת, קם ונופל - אך לבסוף מצליח. אם בשלב זה של התפתחותו היתה לילד תודעה לגבי הנפילה הצפויה לו והסכנות המרחפות עליו,  ספק גדול אם היה לומד ללכת. במבט לאחור הפסקנו מזמן להיות ילדים – בחיים הבוגרים כמעט ולא נטלנו את הסיכונים של הילד. בתקופת נפש-התודעה, הילד שבתוכנו קם לתחיה -  זהו האתגר  של אמצע-החיים. הפעם יש לנו הזדמנות לחזור ולהיות ילדים,  לקחת סיכונים וללכת ללא ידוע  - מתוך תודעה.

 

אפשר לראות, אם כן,  כיצד  עם התעוררות נפש-התודעה  משהו מבפנים דוחף אותנו למשבר,דוחק בנו להשליך את ההישגים שצברנו ולצעוד לעבר הלא ידוע.  זה קורה לנו גם אם בחוץ אין שום "טריגר". ה"משהו מבפנים" הזה מאיץ בנו להעז ולהגשים את חלומותינו האמיתיים העמוקים  ביותר, אלו שנקברו תחת תילי תילים של נסיבות, סכמות, מוסכמות ולחצים חברתיים.

 

אם בהתחלת משבר אמצע-החיים  הגילוי שאנו לגמרי לבד היה עילה לפרוץ המשבר,  הרי שאם עברנו את המסלול שתיארנו בצורה מודעת ובריאה,  כלומר לא הפנינו גב למשבר, אלא הלכנו אתו יד ביד  וניסינו לברר אלו מתנות הוא מחזיק באמתחתו עבורנו,  כי אז הגילוי שאנו לבד הוא גילוי מאיר עיניים -  העובדה שיש לנו את עצמנו – זו המתנה הגדולה ביותר  ליצירה, לשינוי ולהתפתחות. אנו לא צריכים להמתין למישהו מבחוץ,  לסמכות כל שהיא,  שתאשר או תיתן לנו לגיטימציה לכמיהות הכי פנימיות ועמוקות של האני האמיתי שלנו – אנו מספקים זאת לעצמנו בכוחות עצמנו.  אפשרות זו עומדת לרשותנו כמעט תמיד. הפעם אנו לא תלויים בחסדי הזולת, או אפילו בכשרונות ובהשראת הנעורים שנחתו  עלינו כמתת חסד,  הפעם אנו  צוללים מתוך תודעה לתוך הפנים של פנימנו ויוצרים משם. הגילוי השובר יכול להפוך ולהיות גילוי בונה ומסעיר. ברגע שאנו מגלים שיש לנו את עצמנו, אנו תופסים שעצמנו הולך איתנו לכל מקום ולכן תמיד נמצא בהישג ידינו (או ליבנו) ומהווה עבורנו את האמצעי הנגיש והבטוח  ביותר להגשמת חלומות.

בהצלחה!!!
שרה דגן.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

1               ספר מומלץ במיוחד הוא ספרה החשוב של גודרון בורקהרד "Taking Charge, Your Life Patterns and Their  Meaning" בהוצאת  Floris.