סבל - מפתח להתפתחות

הדפדפן שלך אינו תומך במסגרות מוטבעות או שהוא מוגדר כעת כך שאינו מציג מסגרות מוטבעות. הַסֵּבֶל דוֹחֵק לְכָאן

בְּעָתִּיד לָבֹא תַּחֲדֹר הִיא לְזִכְרוֹנֵנוּ,

ראשיתה של עבודה זו היה בכוונה לבדוק, תוך היעזרות בתחומים שונים את מקור הסבל ותפקידו עלי אדמות.

לאחר נבירה כמעט אינסופית בביבליוגרפיה הטרוגנית למדי (החל באנתרופוסופיה, דרך דת, פסיכולוגיה, פילוסופיה ועד לספרות) וכן בהסתמך על התנסויות אישיות (שלי ושל אחרים) צמחה ועלתה באופן בהיר וחד משמעי המסקנה כי קיימת הסכמה כללית רחבה ביותר: הסבל הינו, ללא ספק - מפתח להתפתחות.

בעבודה זו אנסה להתחקות אחר השורשים שהובילו למסקנה אוניברסלית זו. כמו כן אנסה לעמוד על טיבה ומשמעותה של התפתחות זו וכיצד היא באה לידי ביטוי בעולם בכלל ובאנושות בפרט:-

במסגרת העבודה אבחן את הטענה כי הכאב קשור לחיים בקשר בל ינתק; אתאר כיצד מתוך הכאב מתפתחת התודעה, וכיצד מתוך התודעה מתפתח הסבל.

בנוסף, אסביר כיצד עם התפתחות התודעה אנו חווים, בסבל, את היפרדותנו ממצב של אחדות עם העולם, ואציג את הדרך שעלינו לעשות כדי להשיב לעצמנו את האבידה.

עוד אראה, כיצד בסופו של המסע – אנו נחזור למצב של אחדות, ואולם היא תישא אופי שונה לחלוטין מזו שהיינו שרויים בה קודם לכן.

בד בבד עם סקירת ההתפתחות של האדם והעולם, אבדוק מה עולה בגורל הסבל עצמו: האם הוא נשאר כפי שהוא לאורך כל מסלול ההתפתחות? האם הוא נעלם? או שמא גם הוא עובר שינויים – ואם כן – מה הם?

כדוגמא חיה וכשיקוף התואם להפליא חלק מהמסקנות המופיעות בגוף העבודה, אשזור קטעים מנסיון החיים של חברת ילדות טובה שלי - מירי: הדרך של מירי להתמודד עם סבל ומצוקות נפש קשות ביותר היתה, בין היתר, באמצעות כתיבה אישית, אשר הוותה עבורה מפלט מצד אחד וזירת התמודדות נמרצת ובלתי מתפשרת מצד שני. התהליך הסתיים ביציאה לאור של "במלתעות הבנקים" - ספר הבנוי קטעים קטעים או, כפי שמירי מיטיבה להגדיר: "קולאז' דוקומנטרי". הספר פורסם תחת הפסאודונים: "פראדל" שמשמעו חופש ושמחה.

חשוב לי לציין כי הספר נפל לידי כ"מתנה משמים"; בחודש ינואר ישבתי שבעה על אימי, בתקופה זו כבר הייתי שקועה עמוק באיסוף חומר לעבודה זו; בעיני רוחי היא כבר החלה לקרום עור וגידים. מירי – אותה לא פגשתי שנים רבות, למרות היותה יקרה ללבי - באה לניחום אבלים כשבידיה מתנה – הספר. הספר עורר בי התרגשות רבה: שהרי אין כמו הסיפור האישי/אנושי של האדם "הקטן" והמוכר מקרוב, כדי להמחיש הלכה למעשה את האמיתות בהן פגשתי במסע מאלף זה.

בסרט "חתולה על גג פח לוהט" המבוסס על מחזהו של טנסי ויליאמס יש סצנה בה אב המשפחה, הסובל ממחלה ממארת בשלבים מתקדמים, נאנק ומתפתל בעיצומו של התקף כאבים; הבן, בהוראת הרופא מתכוון להזריק לאב מורפיום; האב מסרב והדיאלוג מתנהל בערך כך:-

הבן: "תן לי להזריק לך את המורפיום, זה יהרוג את הכאבים."

כך לפחות אני יודע שאני חי; עכשיו כשכואב – זו אפשרות לבחון את חיי..."

הן היהדות, הן הבודהיזם והן התרבות היוונית, כולם מסכימים פה אחד כי הסבל הינו חלק בלתי נפרד מהחיים; כל שלב בחיים כרוך בסבל: לידה, התבגרות, הריון, מחלה, זקנה ולבסוף מוות. וכבר אמר החכם מכל אדם (קהלת ב, כב, כג): "כי מה הוה לאדם בכל עמלו וברעיון לבו שהוא עמל תחת השמש... כי כל ימיו מכאובים..."

ניתן, אם כן, להסיק בלא קושי כי במלחמה בין סבל לעונג - ידו של הסבל על העליונה. רודולף שטיינר אף מוסיף ואומר בהרצאתו "מקור הסבל" (ברלין, 8/11/1906) כי לא זו בלבד, אלא שבחיים העונג אף פעם אינו קיים כשלעצמו, בבסיסו של כל עונג שוכן הכאב. שטיינר נותן כדוגמא את הרעב: קודם מופיע כאב – תחושת הרעב, בעקבותיה האדם אוכל ואז יש עונג. הכאב הנו איפוא תנאי מוקדם לעונג. לפיכך, אין פלא שמגיעים למסקנה כי אם היה האדם נולד רק על מנת להפיק את מירב ההנאה, העונג והשמחה מהחיים - טוב לו יותר אילו לא נולד. בתרבות היוונית העתיקה (הידועה באהבתה ליופי, אומנות והנאות הגוף) מבוטא הדבר היטב ע"י הסילנות של דיוניסוס. רודולף שטיינר מצטט את שאלתן: "מה הטוב ביותר לאדם? הטוב ביותר לאדם הוא לא להיוולד, ואם כבר נולד, אז הדבר השני הטוב ביותר בשבילו הוא למות בסמוך מאוד ללידה..."

בספרו "הרצון לעוצמה" (חלק א', הניהיליזם האירופי), אף מרחיק פרידריך ניטשה לכת בהבנתו ובתפישתו את הסבל (עמ' 73, קטע מס' 112): "...למעשה בכל צמיחה רבה כרוכים התפוררות ואבדון במידה עצומה..." וניטשה ממשיך ואומר (עמ' 236 קטע 416): "... מבחינה עקרונית נראה לי שהיסוד היוצר הנצחי קשור בסבל, באשר הוא ההורס הנצחי בהכרח." וכן (בעמ' 33-32, קטע 44): "...האדם נכסף למצב בו חדל כל סבל ... למעשה החיים מורגשים כיסוד המצוקות... מעריכים את המצבים של חוסר הכרה.... חוסר תחושה... (שינה, עלפון) כמבורכים לאין שיעור יותר מהמצבים שבהכרה..." ובהמשך הקטע: " מחשבות לאין ספור הושקעו בחיפוש אחר אמצעים לשיתוקו של הצער, והאינסטיקנט הולך עד כה בכוון הנכון בלחשו לך טוב חדלך... מעשייה... מעשותך... דבר... "

החיים הם אפוא סבל במהותם; הסבל הינו שם נרדף לחיים, או לפחות מלווה צמוד ונאמן הצועד עם החיים יד ביד...

בהרצאתו "מקור הסבל", רודולף שטיינר שופך אור על נושא הסבל ומסביר לנו את שנאמר לעיל הן מבחינה ביולוגית והן מבחינת מדע הרוח: החומר הבסיסי של האורגניזם החי הינו חלבון מסוים מסוג אלבומין. לחלבון זה יש תכונה שברגע שהחיים עוזבים אותו הוא מתפרק; החיים הם בעצם ש"מחזיקים" את החומר "החי" ביחד ושומרים עליו מפני התפרקות. יש פה התנגדות מתמדת וחידוש פעיל של החומר על ידי החיים מפני התפוררות שהיא טבעו של החומר החי. החיים הינם שילוב של בניה והרס בו זמנית. שטיינר מוסיף ואומר כי ההרס נוצר מבחוץ על ידי כוחות הטבע החיצוניים, כמו קרני האור החודרות את החומר החי. אילו לא היה מאבק של החיים הפועלים מבפנים – ההרס היה מוחלט והחומר החי היה מת. כתוצאה מהמאבק יש הרס חלקי בלבד – הישן מושלך החוצה ובמקומו צומח חומר חדש. כדוגמא מביא לנו שטיינר את הדם: הדם קולט "חומר" חדש - חמצן ונושא את החומר ההרוס והמפורק – דו תחמוצת הפחמן, לריאות החוצה. כלומר מתנהל בו זמנית תהליך של חיים ומוות. החיים מכילים בתוכם את המוות. אפשר לראות זאת גם במקרה של כוויה מהשמש – העור הישן מת ובמקומו צומח עור חדש; דוגמא נוספת: גוף האדם המתחלף לחלוטין כל 7 שנים – חומר חדש במקום חומר ישן – בניה והרס בו זמנית, תוך התחדשות מתמדת.

שטיינר מבהיר כיצד בעצם מתפתחת האבולוציה שלנו; כיצד כתוצאה ממאבק זה מתפתחים חיים גבוהים יותר: לדוגמא: הצדפה אשר רק כתוצאה מהמחלה וההרס שלה נולדת הפנינה שהיא באיכות גבוהה יותר ויפה יותר.

אם נסכם את מה שנאמר עד כה: בכל אורגניזם חי יש שילוב של בניה והרס וכתוצאה מכך הישן מושלך הצידה ובמקומו מופיע חומר חדש; קיימת הן התחדשות של החיים והן התפתחותם לצורה גבוהה ומפותחת יותר.

שטיינר אומר כי ההרס הנוצר כתוצאה ממאבק מתמיד זה מתבטא בכאב; הכאב יכול להופיע רק במקום בו נערך מאבק כנגד התפוררות. במקום בו החיים פועלים מבפנים ומחדשים את החומר החי.

שטיינר מסביר כי מתוך הכאב עולה וצומחת התודעה: קיום התודעה הכרחי ע"מ לשמור על החיים בגוף החי. התודעה מונעת מהחיים לעזוב את הגוף החי ודואגת שהחיים יתחדשו בו שוב ושוב. אם כן, קיום התודעה בדרגה הראשונית שלה הכרחי להמשך קיומם של החיים. (מקור הסבל, עמ' 6).

שטיינר מביא מהאבולוציה דוגמא פיסית להתפתחות התודעה מתוך הכאב: קרן האור חודרת את העור ו"מנסה" להרוס אותו. מתחולל המאבק של החיים הפנימיים בחומר נגד ההרס. כתוצאה מהמאבק רק חלק מהעור נהרס; מתוך הכאב, מתוך ההרס נולד משהו חדש – העין הרואה. העין מהווה שיקוף של העולם החיצון – כך נוצרת התודעה בדרגה הראשונית ביותר שלה.

בהמשך מביא לנו שטיינר גם את הדוגמא השכיחה ביותר: כאשר אחד האיברים הפנימיים שלנו – חולה – כלומר מתחולל בו הרס – הוא גורם לנו לכאב - בעצם רק אז אנו מודעים לו. כל זמן שהאיבר תקין – לא חשנו דבר ולא היינו מודעים לקיומו. כאן ברצוני להביא דוגמא אישית: בגיל 31 חוויתי אהבה נכזבת; הדרך שלי להחלים היתה, בין היתר, באמצעות הכתיבה. וכך כתבתי אז1: "...ולמרות הגיל, הנסיון והזמן, אני לא מחוסנת והכאב מאיים לפלח את הלב... ואני יודעת שזה יעבור, אך הידיעה לא עוזרת – הכאב הוא כאן ועכשיו, ממלא את ישותי... כאב כה עמוק ואני איני יכולה לעשות דבר... בינתיים אני חשה את קיומה ומיקומה של הנשמה שלי, וכמו שלאה אומרת – זו הוכחה חותכת שיש נשמה, זהו כאב בלתי מוגדר ויחד עם זאת בלתי נסבל, זו הנשמה שסובלת...".

* החיים הינם מאבק בלתי פוסק כנגד כוחות הטבע החיצוניים למניעת התפוררות ומוות של הגוף החי.

* כתוצאה מהמאבק חלק מהחומר נהרס ואת מקומו תופס חומר חדש.

המסקנה האחרונה מובילה אותנו בבטחה לפרק הבא...

ראשית, ראוי שנסביר את הפסוק בראש פרק זה: במילון אבן שושן ניתנים לפסוק 2 פירושים: "1. ככל שאדם מרבה ללמוד ולדעת, כן רב סבלו הנפשי. 2. רכישת השכלה ודעת מלווה על פי רוב בסבל וייסורים."

בהמשך נראה כי אין מקום למחלוקת בין השניים ו/או להכרעת הכף בנוגע להבנה זו או אחרת – מאחר ושני הפירושים תקפים.

בספרו "The Human Soul" (עמ' 41 ואילך), מסביר לנו קארל קניג כי יש הבדל עקרוני בין כאב לסבל: כאב הינו הסיבה ואילו סבל הינו התוצאה - התגובה. קניג מביא לנו דוגמא: אם האצבע שלי נתפסת בדלת, אני חש בהתחלה כאב שחודר דרך כל הגוף שלי ובמקרים קיצוניים אף גורם לעילפון, אני מרגיש רע באופן כללי וכואב בכל הגוף. מאוחר יותר ובהדרגה, הכאב מתמקם לו סביב האיבר הפגוע – האצבע במקרה זה. הכאב מעורר את המודעות שלי סביב האזור הכואב. אם זה כאב חריף – דעתי מוסבת לאזור הכואב ללא הפסק ואז אנסה להמנע מתנועה ומכל פעולה כדי לא לחוש כאב. כתוצאה מהארוע אני פגוע ומוטרד. תגובה זו שלי - הינה הסבל. קניג מביא דוגמא נוספת: אם אנו סובלים אובדן של מישהו אהוב, בהתחלה אנו חווים כאב עמום, הכאב עצמו הוא הצער שלנו, בהמשך אנו סובלים מהכאב הזה.

קניג מצטט את הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון: ברגסון הגיע למסקנה כי כאב הינו פועל יוצא של נסיון האיבר הפגוע להשיב לעצמו את הסדר והצורה שהיו לו לפני הפגיעה; כל כאב, מסיק ברגסון הינו פרי מאמץ - אך מאמץ שווא. קניג מצטט גם את שטיינר באחת מהרצאותיו על הכאב: נניח, אומר שטיינר, שיש לנו הרגל להשקות את גינת ביתנו במשפך כל יום. בוקר אחד אנו מתעוררים והמשפך איננו. איננו יכולים להוציא לפועל את משימתנו. אין זה כאב פיזי, אך אפשר להרגיש זאת כאילו זה כמעט כאב פיזי. שטיינר מוסיף ואומר שבפגיעה פיסית כוחות הנפש שלנו איבדו את יכולתם להשתמש באיבר הפגוע. בדרך דומה, כמו בדוגמא של המשפך, נפשי חווה כאב הנובע מהמחסור ואי היכולת להוציא לפועל משימה פשוטה. הכאב לפי שטיינר וברגסון אינו אלא סימפטום של אובדן! במצב זה, אומר קניג, אנו חווים את חוסר האונים שלנו ומגיבים בסבל.

אך, ממשיך קניג, טרם הסברנו מהו הכאב עצמו. קניג מסביר כי הכאב איננו חוש ככל החושים (עמ' 44) אמנם הכאב בא לידי ביטוי באמצעות החושים ומועבר באמצעות סיבים עצביים מסויימים, אך לא קיים חוש מיוחד לכאב (עמ' 45); הכאב נחלק הן בתחושותיו והן בתאוריו לשלל דרגות וגוונים. כאבים ומיחושים דומים לעיתים קרובות בתחושתם לצבע ולצליל; אפשר להשוות את כל אפשרויות הכאב כתזמורת של כאבים, אך גם כקשת של צבעים. מאחר והכאב לא נחלק רק לסוג הכאב אלא גם לעוצמת הכאב, אנו יכולים לסווג ולדרג את הכאב בסולם מגבוה לנמוך ומרך לחזק; לכאב הגבוה אנו מתייחסים כ"חודר", "שורף" ו"מסנוור", בעוד שבכאב הנמוך יש הרגשה של עמימות ואפלה. רבים חווים כאב שורף כאדום, כאב חודר כצהוב, וכאב עמום ככחול. כך אנו נעשים מודעים ליקום של חווית הכאב שכל כך דומה לחוויות חושיות אחרות למרות היותו שונה מהם. כאן, מסביר קניג, טמון המפתח לתעלומה של הכאב. תחושת הכאב, אומר קניג, אינה חוויה חושית במובן המלא של המלה; כאשר אנו חשים כאב, אנו חווים כח נפשי השוכן מעבר לכל שאר חוויות החושים שלנו. מאחורי חושי הטעם, הריח, הצבע והצליל שוכן כח מאחד וחובק כל, המאפשר את תפישת החושים לאפשרית. תשתית זו של תפישה חושית מתעוררת ועולה כחוויה מידית כאשר אנו שרויים בכאב; מאחורי החוויות החושיות שלנו עומד הכח של הכאב. שוב מצטט קניג את שטיינר מהרצאה שנתן ב- 27/6/1924: המדע המודרני, מסביר שטיינר, מדבר על אור כמשהו הנוכח כאשר אנו רואים חפצים מוארים. לעומת זאת מדע הרוח מדבר על האור במובן אחר. מדע הרוח מגדיר כאור את מה שמונח ביסוד שאר התפיסות החושיות. מדע הרוח מדבר על האור גם בתפיסה של הצליל; כאן, אומר קארל קניג, אנו פוגשים מציאות של כאב; זה האור שאורג דרך כל בריאה/יצירה; האור, מסכם קארל קניג, האור הוא זה, הפועל מאחורי כל הצבעים. האור הוא גם זה הפועל מאחורי הצלילים. זהו האור אשר אינו נתפס בעינינו. אנו רק רואים את התוצאה של האור. האור האמיתי נשאר בלתי נראה. בתחושת הכאב לעומת זאת אנו נפגשים ישירות עם האור הזה – האור האמיתי הבלתי נראה, מכאיב לנו כאשר אנו מתחילים לשים לב כי זה הכח הקוסמי, שמרכזו נמצא בשמש, הכח החובק כל, המתפשט והממלא את היקום! חווית הכאב מפגישה את האדם פנים אל פנים עם הבורא של הכוחות הבוראים ביקום. כל זה, אומר קניג, מסביר את העובדה שבמרכז הקרנית של העין, ממש מול האישון, אנו מוצאים מערכת עצבים ייחודית, בריכוז ובצפיפות גבוהים ביותר של עצבים המתמחים בחווית הכאב. עובדה זו מצביעה בבירור על הזהות הפנימית של כאב ואור.

עכשיו, אפשר להבין כי התודעה אינה אלא תולדה של משהו גבוה יותר – מהרוח. הכאב, אם כן, הוא אור – האור הרוחי - המעיר ומאיר את התודעה שלנו.

שטיינר נותן לנו הסבר מקיף על התפתחות מצבי התודעה באדם, המתפתחים יחד עם ההתפתחות הפלנטרית2: בתקופת הסטורן היתה לאדם תודעת טרנס עמוקה, בתקופת השמש, תודעת שינה ולאחר מכן, בתקופת הירח תודעת חלום.

בתקופה שלנו – בפלנטת האדמה תודעת האדם מתחלקת לשניים (חוץ מתודעת השינה והחלום): כאשר האדם נמצא על האדמה, כלומר כאשר הוא בין לידה ומוות הוא שרוי במה שמכונה "תודעה ערה" או "תודעה עצמית". ואילו לאחר המוות נמצא האדם במה ששטיינר מכנה בספר "התגלויות קארמה" (עמ' 19-20) "תודעה אינדיבידואלית" או "תודעה כוללת".

ראשית נסקור את התודעה הערה – על האדמה, לאחר מכן את התודעה שלאחר המוות, ולבסוף נתאר את התפתחות מצבי התודעה בעתיד.

בשנים הראשונות לחייו חי האדם בתחושה של אחדות עם העולם, תחושה זו הולכת ונסדקת עד שבהגיעו לסביבות גיל ארבע עשרה נעלמת היא לחלוטין. בסביבות גיל זה נולד הגוף האסטרלי ואיתו נולדת התודעה העצמית של האדם. בספרו של אריך גאברט "סמכות וחופש בגיל ההתבגרות" (עמ' 14) מתוארת חווית לידת הגוף האסטרלי כחוויה של "קריעה", של הפרדות. לפני כן היה מצב שהכל היה טוב והרמוני, חיינו בהרמוניה – באחדות מלאת אהבה עם העולם. לא היינו צריכים לעשות דבר – זה פשוט היה כך... ופתאום עם לידת הגוף האסטרלי אנו חווים את הפירוד/בידוד שלנו ומסתגרים לתוך עצמנו, יש פה חוויה של אובדן. הסתגרות זאת אומר גאברט, יש לה תכונה הגורמת לנו להפנות את המבט לעולם החוצה – אנו לא מסתכלים יותר על העולם מבפנים – אלא מבחוץ – ממול; בשלב זה, מאחר והתרחקנו מהעולם, יש לנו אפשרות לראותו בבהירות גדולה יותר; בשעה שלפני כן היה הקשר עמום ולא מודע. עתה, מסביר גאברט, מתרחשת התעוררות איטית. כעת, בנוסף ליכולתנו לחוות את העולם, אנו יכולים גם להתבונן בו. כך נולדת התודעה העצמית וכך, אומר גאברט, נוצרים יסודותיה של החשיבה היצירתית המתפתחים מאוחר יותר.

גם אריך פרום בספרו "אמנות האהבה" (עמ' 17 - 19). מעלה את חווית ההפרדות ממצב של אחדות הרמונית ואוהבת למצב של בדילות. כך מתאר זאת פרום: "כיון שנעקר מגן העדן, ממצב של אחדות ראשונית עם הטבע, כאשר כרובים וחרב מתהפכת מונעים בעד האדם מלחזור לאותה אחדות הרמונית זו, לא נותר לאדם, אלא להתקדם על ידי פיתוח שכלו, על ידי מציאת הרמוניה חדשה, אנושית, תחת ההרמוניה הטרום אנושית שאבדה לבלי השיב". ופרום ממשיך ואומר: "האדם מחונן בכוח השכל, משמעות חיים, שיש בהם משום הכרת עצמם... הכרת האפשרויות הגלומות בעתידו... הכרה זו של עצמו כהוויה נפרדת, הכרת קוצר משך חייו, הכרת העובדה שעל כרחו נולד ועל כרחו מת... הכרת בדידותו ובדילותו... כל זה הופך את קיומו הנפרד, הקרוע לבית אסורים קשה מנשוא. דעתו היתה נטרפת עליו אילמלא יכול להתיר עצמו מבית אסורים זה, לפרוש ידיו, ולהתאחד בצורה זו או אחרת עם בני אדם, עם העולם שמחוצה לו." ופרום ממשיך: "חווית הבדילות מעוררת חרדה; אכן זו אם כל חרדה. היותי בדל משמעו היותי מנותק, ללא כל כושר להשתמש בכוחותי האנושיים, היותי בדל משמעו היותי חסר ישע. העמוק בצרכיו של האדם הוא אפוא הצורך להתגבר על בדילותו ולהתיר עצמו מבית האסורים של בדידותו." גם פרום כמו גאברט, מציין כי האדם בשחר ילדותו עדיין חווה אחדות: "...כל זמן שהוא צמוד לאם ורק משפיתח הילד את הרגשת בדילותו ועצמיותו אין נוכחותה הגשמית של אמו מספקת עוד ומתעורר בו הצורך להתגבר על הבדילות בדרכים אחרות". כלומר, בעצם ההיבדלות אנו חווים כאב, הן מעצם הקריעה/פציעה עצמה והן מתוקף היותנו ערים לעובדה כי אנו חסרי ישע בפני האובדן.

במהלך חיפוש הדרך להתגבר על בדילות מכאיבה זו, אנו עוברים תהליך של התפתחות אישית, בתהליך זה טמונה גם האפשרות לפיתוח והרחבת התודעה העצמית שלנו. ב"תיאוסופיה של הרוזנקרויצרים" (פרק 6 – חוק הגורל, עמ' 42) אומר שטיינר: "החכמה הגדולה ביותר של העולם נרכשת ע"י עמידות בסבל ובכאב; זו, יוצרת חכמה בהתגשמות הבאה"; בעתיד הרחוק אנו נתפתח ונעבור למצבי תודעה גבוהים יותר.

בספר "התגלויות קארמה" (עמ' 19 – 20) אומר רודולף שטיינר: "לאחר המוות מביט האדם במבט לאחור במעשים השליליים שעשה או במעשיו בכלל; אך הוא רואה בו בזמן גם את מה שעשו המעשים הללו בנפשו ומתוך נפשו. כאן רואה האדם כיצד עקב מעשה מסוים שעשה, עולה או יורד ערכו. אם למשל גרמנו סבל למישהו, ירד ערכנו בכך; נעשינו כביכול פחותים בערכנו, בלתי מושלמים. ...כתוצאה מכך מתפתח בתודעת האדם לאחר המוות הכוח והרצון לעשות הכל – כשתינתן לו שוב ההזדמנות לכך - לרכוש שוב את הערך שאיבד. פירושו של דבר הרצון לתקן כל סבל שגרם. האדם מקבל איפוא בין מוות ללידה מחדש את הנטיה והכוונה לתקן שוב את הרע שעשה, כדי שיוכל לרכוש מחדש את מצב השלמות שבו עליו להמצא כאדם ואשר נמנע ממנו עקב מעשה זה... ביכולתו לרכוש מחדש את דרגת השלמות שהפסיד ושאותה עליו לרכוש שוב, רק בכך שיסבול כאב זה. לתודעה הכוללת בין המוות ללידה מחדש קיימת בדיוק הכוונה לחפש כאב או תאונה כלשהי."

בעמ' 20-21 שטיינר מבחין בין תודעה אישית – בין לידה למוות לבין תודעה אינדיבידואלית הקיימת בין מוות ללידה מחדש שהיא תודעה רחבה וכוללת יותר.

שטיינר אומר כי כבר בתקופות הבאות על פלנטת האדמה נתפתח מבחינה מוסרית עד כדי כך שלא נוכל להיות מאושרים כל עוד מישהו אחר עלי אדמות סובל. (האפוקליפסה, הרצאה מס' 10, עמ' 60). שטיינר מסביר כי בהתגשמות הפלנטרית הבאה - על יופיטר נהיה במצב של תודעה אימגינטיבית – תודעה בה נראה תמונות כמו במצב החלום – אבל יחד עם תודעה יומית ערה. במצב של התפתחות תודעה זו, אומר שטיינר: (האפוקליפסה, הרצאה מס' 12, עמ' 74): "אדם יופיטר .... יחווה את הסובב אותו –הנאה וכאב – בתמונות שיעלו בתוך התודעה האימגינטיבית שלו. אדם יופיטר זה יחיה איפוא בתנאי מוסר שונים לגמרי. תארו נא לעצמכם שבתור אנשי יופיטר נמצאת לפניכם נפש אנוש. הכאב או ההנאה של נפש זו יעלה לפני נפשכם בתמונות ותמונות הכאב יציקו לכם; ואם לא תסלקו את הכאב של הנפש האחרת לא תוכלו למזג את כאב הנפש האחרת עם אושרכם שלכם. הו – תמונות הסבל יהוו עינוי לאדם יופיטר בעל התודעה העליונה, אם לא יוכל לעשות דבר כדי לשכך סבל זה, ועל ידי כך לסלק גם תמונות מייסרות אלה שאינן אלא התרשמות מהסבל על סביבותיו. לא ייתכנו הנאה או כאב של האחד ללא אלה של האחרים." נפש האדם תרגיש את נפשו של האדם האחר. היא תכיל אותה בתוכו, כך שאם מישהו אחר יסבול – האדם יחוש את הסבל בתוכו; על מנת לא לסבול, האדם יעשה הכל על מנת למגר את הסבל אצל האחר. בהמשך על וונוס, תהיה לנו תודעה אינספירטיבית: בנוסף לתמונות נוכל לשמוע גם צלילים. כאן נכיל בתודעה שלנו את הפלנטה. במהלך ההתגשמות השביעית – בוולקן (ההיררכיה של ישויות הזמן והאישיות), ירכוש האדם תודעת אינטואיציה, בה המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס יתאחדו - נחווה בתודעה זו את הקוסמוס כולו, כך שאם יהיה בקוסמוס סבל – אנו נחוש זאת. לאחר שנרחיב את התודעה לתודעה קוסמית באמצעות הסבל, יסתיים מחזור ההתפתחות שלנו ואנו נעבור לשלב השמיני של האבולוציה – להיררכיה של ישויות הצורה – הישויות הבוראות3; בספרו של המקובל ר' משה קורדובירו בספר "תומר דבורה", הוא מתאר כיצד אלוהים סובל כאשר אנו סובלים: עמ' ד': "...כל העולם כולו אתה סובל." עמ' ה': "... כדפירשו ז"ל... "ישראל עם קרובו", ממש קורבה יש לו עמהם ובניו הם. והיינו לשארית בנחלתו, ומה אומר, אם אענישם הרי הכאב עלי" וכן בעמ' לו' – "... וירחם על ישראל וישא בסבר פנים יפות משאם, כאב הרחמן העליון הסובל כל."

אנו רואים כיצד עם התפתחות התודעה, הסבל עצמו עובר התפתחות; עם התרחבות התודעה מתרחב גם "טווח הסבל שלנו". מה שקורה בעצם, זה שעם התפתחותנו והמעבר שלנו למצב תודעה גבוה יותר, הסבל שחווינו במצב התודעה הקודם – עובר התמרה והופך להיות למשהו אצילי יותר (את זה נביא ביתר פירוט בפרק הבא). אך בכך אנו לא נפטרים מהסבל (הסבל לא נגמר... הוא רק מתחלף...) למעשה, אפשר לומר שנוצר פה מעין מצב פרדוכסלי - האבולוציה "עובדת עלינו בעינים"... על מנת להתגבר על הסבל – אנו מתפתחים ועוברים למצב תודעה גבוה יותר. אך מי הוא זה "המחכה לנו שם בסיבוב"? הלו הוא מיודענו משכבר הימים – הסבל – לאחר שהוא עצמו עבר שינוי והתפתחות בצמוד לתודעה... שוב אנו נמצאים במצב בו הסבל דוחק בנו להתקדם הלאה למצב התודעה הבא, כך - עד שנגיע לוולקן.

שטיינר אומר שאת הנבטים לאותם מצבי תודעה עתידיים, אנו צריכים לשתול פה על האדמה. המתקדשים, אומר שטיינר (התיאוסופיה של הרונזקרויצרים, פרק 8 עמ' 59) יכולים כבר היום להגיע למצבי התודעה של ההתגשמויות הפלנטריות העתידיות. הם עושים זאת ע"י התחברות לעולמות העליונים. בהתגשמויות הפלנטריות הבאות מצבי התודעה יהיו "על הפלנטה" – כמצב טבעי, כי יהיו לנו האיברים הדרושים אותם פיתחנו. את הדרך לפיתוח איברים אלו נביא בהמשך.

קיים הבדל עקרוני בין סבל לכאב: הכאב הינו סיבה ואילו הסבל הינו תגובה; הכאב הוא אור (האור הרוחי) אשר מעיר ומאיר את התודעה שלנו; כתוצאה מהתעוררות התודעה – אנו חווים מתוך סבל את הבדילות שלנו – אובדן האחדות ההרמונית חובקת-הכל וכן את חוסר האונים להחזיר את המצב לקדמותו; הסבל עצמו דוחף אותנו לפעול למיגורו; כאשר אנו מתקדמים למצב תודעה גבוה יותר – הסבל, אותו חווינו במצב התודעה הקודם, נעלם, או יותר נכון, עובר התמרה למשהו אצילי יותר ובמקומו ממתין לנו "סבל חדש"; הסבל מתפתח עם התודעה.

בסופה של האבולוציה שלנו, נגיע שוב למצב של אחדות כוללת, אך הפעם יתרחש הדבר על ידינו, באופן פעיל ומתוך תודעה עצמית ערה. כיצד יתבצע הדבר, או במילים אחרות: כיצד נגיע לאחדות הנכספת – על כך בפרק הבא..

בפרקים הקודמים נאמר כי התודעה מתפתחת מהכאב, וכי מצד שני הסבל מתפתח עם ומהתודעה. עוד אמרנו, כי עם לידת הגוף האסטרלי נמוגה חווית האחדות עם העולם ומאותה נקודה ואילך האדם השסוע/פצוע שהתפתחה אצלו התודעה העצמית מחפש את הדרך חזרה לאחדות.

בספרו "אמנות האהבה" מסביר אריך פרום כי הדרך היחידה והבטוחה לחזור למצב של אחדות הינו באמצעות האהבה. פרום מבהיר באיזה סוג של אהבה מדובר ואף מספק "מתכון"; אחד המרכיבים – מדגיש פרום – הינו הידע – ללא ידע לא תתכן אהבה אמיתית. על כך נעמוד בהמשך.

בספרו "הפילוסופיה של החירות" אומר רודולף שטיינר4: "הדרך ללב עוברת דרך הראש. האהבה איננה יוצאת מכלל זה."

גם כאן נותן לנו שטיינר הסבר מדעי רוחי: שטיינר מסביר כי פלנטת האדמה הינה פלנטת האהבה5 – היעוד של האנושות להפוך את האדמה לפלנטה שכולה אהבה. שטיינר מסביר כי הדבר מתאפשר לאחר שבהתגשמות הפלנטרית הקודמת - הירח - היה פלנטת החכמה. שטיינר אומר כי תפקיד האדם להחדיר לתוך החכמה את האהבה: "במה שמתהווה מהאהבה, מונחים הכוחות החזקים המובילים אל התוצאה הסופית... לסובלימציה רוחית. ...מה שהוכן כחכמה לאורך תקופות הסטורן, השמש והירח, פועל בגוף הפיסי, האתרי והאסטרלי של האדם, והוא מופיע בתור "חכמת העולם"; אלא שב"אני" הוא מפנים את עצמו. החל ממצבה של האדמה נהיית "חכמת העולם החיצון" חכמתו הפנימית של האדם. וכשהיא מופנמת בתוכו, היא הופכת לנבט האהבה. החכמה היא התנאי המוקדם של האהבה; האהבה היא תולדה של תחיית החכמה בתוך ה"אני".

כאשר האדמה תהיה חדורה כולה בכוחות אהבה ובשל כך תהיה רוחנית לחלוטין, נשלים את משימתנו על האדמה ונעבור למצב הפלנטרי הבא – ליופיטר.

בספרו "אמנות האהבה"6 מבחין אריך פרום בין סוגי אהבה שונים, ביניהם הוא מונה את אהבה החושנית אורגיאסטית7 הדומה בהשפעתה לסמים ואלכוהול – מסלקת את תחושת הבדידות לזמן מה, אך כאשר פגה ההשפעה הזמנית על האדם, חווה הוא, במקרים רבים, את בדידותו ביתר עוצמה ונזקק ל"מנות" מוגדלות. לעומתה מבחין פרום במה שהוא מכנה "האהבה הבשלה8. כך כותב פרום: "...האהבה הבשלה אפשרית בתנאי קיום שלמותו של האדם, עצמיותו. האהבה היא כוח פעיל באדם; כוח הפורץ את המחיצות המבדילות בין האדם ובין זולתו, המאחדו עם זולתו; האהבה מסייעת לו להתגבר על הרגשת בידודו ובדילותו אלא שהיא מניחה לו להיות הוא עצמו, לקיים את שלמותו. באהבה מוצא אתה את הפאראדוכס של שתי נפשות שהיו לאחת ובכל זאת נשארות שתים."

פרום טוען שהאהבה הטהורה, או הבשלה כלשונו מתאפשרת אך ורק כאשר מתקיימים בה התנאים הבאים: דאגה, אחריות, יחס-כבוד וידיעה. דאגה – דאגה לאדם או לאובייקט האהוב – ללא דאגה אין אהבה. כדוגמא מביא לנו פרום את האשה שאומרת לנו שהיא אוהבת פרחים: אם היא שוכחת להשקותם לא נאמין באהבתה לפרחים. אחריות – מסביר פרום – לא כחובה, לא כמשהו המוטל על האדם מבחוץ, אלא "תגובתי על הצרכים המובעים או הבלתי מובעים של אדם אחר; אחריות, משמעו דאגה ועזרה לאחר. יחס של כבוד: הכושר לראות אדם כמות שהוא, לחוש בעצמיותו היחידה במינה: "...הדאגה לזולת שיגדל ויתפתח לשם עצמו ועל פי דרכו שלו ולא למען ישרתני". ולבסוף – הידיעה: פרום אומר שהדאגה והאחריות היו סומות אלמלא הידיעה מנחה אותן. כאן מכוון פרום לידיעה שאיננה נשארת בהיקף אלא חודרת אל התוך. את מרכיב הידיעה נפרט בהמשך. בנוסף, אומר פרום כי הדרך לפיתוח אהבה אצילית זו הינה ע"י התפתחות רוחנית ומוסרית המתבטאת בפיתוח משמעת, אורך רוח, התרכזות, הקפדה יתרה, ענווה ואמונה9. גם את נושא האמונה נרחיב בהמשך.

בסה"כ גם האתרופוסופיה וגם פרום חולקים באותה דעה כי הכוונה לאהבה הנובעת מהתפתחות רוחנית. ואולם, שטיינר מרחיב ומסביר כי כמו האבולוציה גם האהבה מתפתחת. בהרצאתו "מקור הרוע"10 שטיינר מסביר כי האהבה התאפשרה בזכות הישויות הלוציפריות אשר "יוצרות את הגשר בין חוכמה ואהבה". לוציפר החדיר לחוכמת אנוש את האהבה. וכך נוספה לתודעה העצמית האהבה העצמית. האהבה חובקת-כל חייבת להתפתח מהאהבה העצמית באותה המידה שהתודעה החובקת - כל חייבת להתפתח מהתודעה העצמית. שטיינר מגדיר את החכמה כ"מדריכת האהבה". שטיינר אומר שכשם שבתחילה החכמה היתה אינסטינקט באדם ומאוחר יותר התפתחה לתודעה עצמית, שתמשיך ותתפתח בעתיד - כך האהבה: מאהבה אינסטינקטיבית- חושנית ואהבה עצמית מתפתחת היא לאהבה רוחנית.

בספרו "The Human Soul" 11 נותן לנו קארל קניג הסבר מאיר עיניים לגבי מבנה הנפש האנושית: הנפש, אומר קניג מחולקת לשלשה אזורים: אזור החשיבה – האזור המודע, אזור הרצייה – האזור הלא מודע , כשבתווך נמצא אזור הרגש בו מתגלים ובאים לידי ביטוי החשיבה והרצייה שלנו. (כדאי להזכיר שוב את ההבחנה שערך קניג בין כאב לסבל – כאב הינו סיבה – ואילו הסבל – תגובה; בהבחנה זו אעזר בהמשך - בעיקר בפרק הבא).

בהרצאתו על מקור הסבל12 אומר שטיינר כי כיום כוחות הרצון מופעלים אוטומטית באופן לא מודע לאחר שמתרחשים תהליכים מסוימים של חשיבה ורגש. רק המתקדש מסוגל להפריד את 3 הכוחות באופן מודע. וכך מתוך מודעות יפעיל את החשיבה ואת הרצייה – שתהפך לרצונית - מה שיגרום לרגש שיבוטא מתוך תודעה. שטיינר אומר שהמתקדש יכול לראות מישהו סובל עמוקות מבלי שיהיה עצמו מזועזע. הוא יכול להשאר רגוע ופשוט להתבונן, ובאותה מידה יתמלא חמלה לאדם הסובל – מתוך שליטה ומודעות. תפקיד האנושות כיום להפוך את כוחות הרצון לרצוניים מתוך תודעה עצמית מפותחת. במילים אחרות אומר שטיינר, על האדם לפתח באמצעות התודעה שלו הן את החשיבה והן את הרצייה. המפגש של שניהם יצור לנו את האהבה. אם נמשיך את קניג לגבי מה שאמר על כך שהכאב הוא אור – הכאב מאפשר לנו להאיר את החלקים הלא מודעים שלנו – אזור הרצייה ולהפוך אותם למודעים – לשלוט בכוחות הרצון. כ"תגבור" איעזר כאן במה שלמדנו בקורס יועצים ביוגרפיים: למדנו כי החל מגיל ההתבגרות עם הולדת הגוף האסטרלי ישנם שני קטבים באדם תחום "החשיבה הקרה" – ותחום הרצייה שמתבטא ב"מיניות לוהטת". תפקידנו לעבוד עם שני הקטבים על מנת להגיע לאיזון, למה שמכונה "חכמת הלב": בתחום החשיבה – כאשר נבין כי העולם החיצון הוא חלק מהישות שלנו, הדבר יגרום לנו להתעניין בו ("כל דבר בחוץ יש לו משמעות מבחינת הבנתי את עצמי – קל וחומר כל אדם אחר"). בתחום הרצייה – להפוך אותו לתחום של עשייה מוסרית: האדם החושב/היודע – אמור לכוון את משאת הנפש שלו להגדלת מעגלי האחריות שלו יותר ויותר – לא לחשוב רק על עצמו. למדנו כי מהמפגש בין שני הקטבים הללו תיווצר האהבה החובקת-כל. ראוי לציין כי השורש של המילה "מוסר" הוא גם השורש של המילה "ייסורים"; בהמשך נראה כיצד התפתחות מוסרית כרוכה בלא מעט ייסורים...

כדי שנוכל להתפתח מבחינה רוחנית וכדי שהאהבה תוכל להתפתח בליבנו ואח"כ על אדמתנו, זקוקה האהבה ל"שני מלווים נאמנים וצמודים": אמונה ותקווה.

בספר עיונים איזוטריים 13 מסביר רודולף שטיינר כי באדם חייבים להיות מוטבעים שלשה כוחות: אמונה, אהבה ותקווה. אלו הם, אומר שטיינר, שלושה שלבים בישות האנושית, המהווים חלק ממכלול הבריאות וממכלול החיים; בלעדיהם לא יכול האדם להתקיים. שלשת כוחות אלו מבטאים את ה"אני". האמונה, אומר שטיינר, הינה כח המוטבע בגוף האסטרלי והוא מכנה אותו "גוף האמונה"; חשוב שיהיו לנו בנפש הכוחות שמבטאת המלה "אמונה"; הנפש מתייבשת ומגיעה לשממון ובדידות אם אינה יכולה להאמין במאומה. לאחר מכן – האהבה: האהבה הינה כח החייב להיות מוטבע בגוף האתרי – והוא מכנה זאת "גוף האהבה": " ...אדם שאינו מסוגל לאהוב, אינו מסוגל ליצור בתוכו את החום החי". לבסוף התקווה: כח המוטבע בגוף הפיסי – "גוף התקווה"; בלא התקווה אין האדם מסוגל לעשות ולו צעד אחד בקיום עד כמה שהוא משתייך לעולם הפיסי, ושטיינר נותן דוגמא: הנגר בונה שולחן מתוך תקווה שהשולחן יהיה גם מחר; אנו מתכננים דברים למחר מתוך תקווה שאכן יהיה מחר. "...שום דבר אינו מתבטא בצורה בולטת כל כך בפחדים הגסים, בכוחות המומתים של גופנו הפיסי, כמו אובדן התקווה". התקווה, אומר שטיינר, היא שבנתה את גופנו הפיסי.

בספרו "האדם מחפש משמעות" נותן לכך ויקטור פרנקל דוגמא מוחשית: לגבי אמונה ותקווה אומר פרנקל בעמ' 95: "אסיר שאבדה אמונתו בעתיד... גורלו נחתם. משאבדה אמונתו בעתיד בטלה גם אחיזתו הרוחנית, הוא נידרדר וסופו ניוון הגוף והנפש". בהמשך מספר פרנקל על אסיר שהחזיק מעמד בזכות התקווה: הוא חלם חלום שבו נאמר לו כי בתאריך מסויים המחנה ישוחרר וסבלו יגיע לקיצו. כל זמן שקיננה באיש זה התקווה הוא החזיק מעמד, ואולם, יום לפני התאריך המיוחל, כשהתברר לו שהשחרור אינו קרוב כלל – חלה - ולמחרת מת. אובדן פתאום של תקווה ואומץ לב, מסביר פרנקל, עלול להיות קטלני. ביחס לאהבה, טוען פרנקל - ופה הוא מכניס את המשמעות לסבל, האהבה היא זו שנותנת לאדם את הכוח להמשיך. פרנקל מצטט את ניטשה (עמ' 97, 98) : "מי שיש לו איזה "למה" שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". (אהבה למישהו או משהו - עבודה או יצירה שאדם רוצה לסיים). באמצעות האהבה נותן האדם פשר לסבלו וכך יכול לשאת אותו. הוא מבטא זאת בעמ' 53: "האדם נושע על ידי האהבה ובאהבה; ...אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר. "...בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו, ...בתוך בדידות אין קץ, כשאדם אינו יכול להתבטא בפעולה של ממש, כשהישגו היחידי עשוי להצטמצם בקבלת עול יסורים בדרך הנאותה; ...במצב כזה יכול אדם לזכות במילוי משאלותיו מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפש היקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו". ובעמ' 101: "אדם המכיר באחריותו לנפש אחרת המצפה לו באהבה, או באחריותו לעבודה שלא נשלמה, לעולם לא יהיה מסוגל להתאבד, הוא יודע את ה"למה" של קיומו ויוכל לעמוד כמעט בכל איך."

גם אליזבט לוקאס בספרה "משמעות הסבל" – (עמ' 54) אומרת: "... אף אדם לא יתמוטט בשעה שהוא מודע לתפקיד שעליו לבצע". במילים אחרות המוטו של הלוגותרפיה הוא: כאשר יש לאדם מישהו או משהו אהוב – משמעות בעלת ערך - הוא יוכל לשאת כמעט כל סבל.

ביחס לאמונה אומר אריך פרום עמ' 109 - 113: "טיפוח אמנות האהבה מחייב טיפוח אמונה. פרום מדבר על מה שהוא מגדיר 'אמונה רציונלית': ...האמונה היא תכונת אופי שחותמה טבוע בכל אישיותך. פרום נותן מס' דוגמאות: אמונה בחזון, אמונה בהיפותזה כהנחה אפשרית וסבירה, אמונה בתיאוריה הסופית, ואמונה בין אדם לחברו; אמונה באדם אחר, משמעה בטחון במהימנות וביציבות של עמדות היסוד שלו, של תמצית אישיותו, אהבתו... בנוסף, אומר פרום, מאמינים אנו בעצמנו: מכירים אנו בקיומה של עצמות, של עיקר באישיותנו שאינו ניתן להשתנות ומתקיים כל חיינו על אף הנסיבות השונות.

ניטשה - גדול הפילוסופים של התקופה המודרנית הגיע להבנות גבוהות מאוד באמצעות השכל. ניטשה הבין כי בכל צמיחה כרוכים התפוררות וסבל14, הבין כי המוסר כפי שהיה בעבר - המוכתב באופן שרירותי מבחוץ – אינו רלבנטי עוד, אלא יש צורך להגיע להכרה של אמיתות מוסריות מבפנים15.

ניטשה היה ער לכך שמחלות העצבים נובעות מהעדר מטרות16. ואולם, ניטשה כפר בעולמות הרוח, גרס שהעולם קיים ללא כל תכלית17 וסבר כי האדם צריך "להמציא" לעצמו ערכים מוסריים ואמת18. אפשר לומר שניטשה ניסה ליצור יש מאין.

בתיאוסופיה של הרוזנקרויצרים19 מזהיר שטיינר ואומר כי אם זרם הרוחיות לא יהיה חזק דיו, החשיבה המטריאליסטית תשתלט על האדם ותגרום למחלות עצבים חמורות הן באדם והן בעמים שלמים. עוד אומר שטיינר בספר יחסי קארמה ג'20 כי כאשר האדם הינו מאטריאליסט, כלומר לא מאמין בקיומו של עולם הרוח, ככל שהוא אינטליגנטי יותר כך הסכנה שאהרימן ישתלט עליו גדולה יותר. שטיינר אומר כי ביצירותיו האחרונות של ניטשה, הנחשבות למזהירות ואינטליגנטיות במיוחד (אם כי שטניות) – אהרימן הוא זה שכתב אותן. שטיינר מגלה שניטשה היה מודע לכך שלא הוא זה שכתב את יצירותיו האחרונות והדבר קרע אותו לגזרים.

לאור כל הנאמר לעיל, אין פלא איפוא, שאת שנות חייו האחרונות בילה ניטשה בבית חולים לחולי נפש21. הטרגדיה של ניטשה נולדה מעצם היותו מטריאליסט. אמירתו התגשמה בדרך השלילה – לא היה לו "למה" – פשר אמיתי – ולכן לא יכול היה לשאת את ה-"איך". מניתוח רעיונתיו של ניטשה ניתן לראות כי לא היתה לו אמונה (לא האמין בעולמות הרוח, ומתוך כך לא האמין בפשר לסבל/לחיים מחוץ לו עצמו) ולכן האהבה והתקווה לא יכלו לבוא לידי ביטוי; הוא איבד למעשה את אמונתו ותקוותו וכתוצאה מכך גם את שפיותו. במילים אחרות – במקום לנוע בין אמונה לתקווה שהיו אמורים להיות כוחות החדורים בגופו האסטרלי והפיזי הוא נע בין תקווה ליאוש.

עכשיו אפשר להבין את המושג אובדן בהקשר לאמונה, אהבה ותקווה, אלה כוחות המוטבעים בגופים. ואנו מאבדים אותם כשם שאנו מאבדים נוזלים, דם ומשקל; ללא אמונה, אהבה ותקווה אין לנו אפשרות להתפתח ולשאת בסבל – ואף המשך קיומנו נתון בסכנה.

בניגוד לניטשה סובר פרנקל (עמ' 134) כי "הפשר האמיתי של החיים יימצא בעולם ולאו דווקא בתוך האדם או בתוך נפשו – כאילו היו איזו מערכת סגורה. כיוצא בזה, מטרתו האמיתית של הקיום האנושי לא תימצא במה שנקרא "הגשמת עצמו". הקיום האנושי הוא, ביסודו של דבר, חריגה מעצמו ולא הגשמת עצמו... הגשמת עצמו אינה מטרה אפשרית כלל, מן הטעם הפשוט שככל שישאף אליה האדם, כן תברח מפניו. רק במידה שאדם מקבל עליו את הגשמת פשר חייו, הוא גם מגיע להגשמת עצמו. במלים אחרות: הגשמת עצמו לא תושג אם תהיה תכלית לעצמה, אלא רק תוצאת לוואי של עילוי עצמו!" ופרנקל ממשיך בעמ' 142 143 "האדם אינו נתבע כפי שמלמדים כמה פילוסופים אקסיסטנציאליסטים לשאת את העדר פשרם של החיים (השיבה הנצחית - ניטשה, ראה הערת שולים מס' 17), אלא הוא נתבע לשאת את אי יכולתו לתפוס תפיסה שכלית את פשרם, שאינו מותנה בשום תנאי. הלוגוס עמוק מן הלוגיקה, ההגיון".

כמעט תמיד כשאדם "חוטף" מכת גורל מכל סוג שהוא וכן במפגש חברתי (על השאלה החברתית נעמוד בהמשך), הוא ניצב על פרשת דרכים, בה הוא מתבקש לבחור את הדרך. אמרנו שכתוצאה מהכאב מתפתחת התודעה. כעת עם התודעה שהתעוררה ניתנת לנו האפשרות לבחור – האם לפקוח את העינים, לראות ולהבין מה התודעה מאירה לנו ולקבל החלטה אמיצה ללכת בשביל שהיא מתווה לנו. או, לחילופין להסב את גבנו לתודעה שהתעוררה, להיות מודעים לכאב עצמו בלבד הגורם לנו לסבל ולמקד את כל תשומת הלב והתודעה לטשטוש הכאב. נתאר זאת בצורה מטפורית: בידינו הברירה לקחת "אקמול" או כל משכך כאבים אחר, ובכך לנטרל את הכאב והסבל לזמן קצר בלבד, עד שתפוג ההשפעה של הסם - תגובה אוטומטית ולא רצונית, מתוך תודעה מטושטשת; ואולם, בכך אנו חורצים את גורלנו ודנים את עצמנו לסבל מתמשך ומתעצם – כמו פצע ההופך לזיהום אם אינו מטופל כראוי; לחילופין, באפשרותנו לבחור בדרך הקשה: למרוח "יוד" שצורב אבל מחטא ומזרז את תהליך הריפוי; במילים אחרות – "טיפול שורש".

כעת אביא מספר דוגמאות למקרים בהם האדם ניצב על פרשת דרכים כתוצאה ממכת גורל וכיצד מתוך כך שלא הפנה גב לתודעה, צמחה בו ההבנה והוא בחר בהתמודדות. במילים אחרות – איך שלא נסתכל על זה - כמעט תמיד יש לאדם אפשרות בחירה.

הדוגמא המאלפת ביותר הינה סיפורו של "ביל קודי" כפי שמסופר ע"י הפסיכיאטר האמריקני ג'ורג' ריצ'י בספרו "השיבה ממחר" 22: ריצ'י מספר על ביל קודי - ניצול שואה שפגש במחנה ריכוז עם סיום המלחמה. ביל קודי היה שונה מכולם: למרות ששהה במחנה 6 שנים, יציבתו היתה זקופה, עיניו מבריקות, מרצו בלתי נלאה ולמרות שחי על דיאטת רעב, גילה חוסן פיזי ונפשי גדולים; ביל קודי עזר ללא לאות לאנשי המחנה בלי יוצא מהכלל וללא הפלייה; כל קבוצה במחנה, אשר היה מורכב מלאומים שונים ששנאו זה את זה, ראתה בו ידיד. את הסיבה לכך הסביר קודי עצמו בהחלטה שקיבל ברגע הכואב ביותר בחייו, כאשר הגרמנים הרגו לנגד עיניו את כל משפחתו: "...היה עלי להחליט באותו רגע, האם להרשות לעצמי לשנוא את החיילים שעשו זאת; בעבודתי ראיתי לעיתים קרובות מדי מה ששנאה יכולה לעשות לגופם ולנפשם של אנשים. השנאה הרגה זה עתה את ששת האנשים החשובים ביותר עבורי בעולם. החלטתי אז, שאבלה את שארית חיי – אם יהיו אלה כמה ימים או שנים רבות – באהבת כל אדם שאפגוש". בהמשך מסיק ריצ'י כי רק ההחלטה לאהוב כל אדם היה הכח ששמר היטב על האיש מפני מחסור ומצוקה.

כאן יש לנו דוגמא כיצד כתוצאה מהסבל מתפתחת האהבה, אך גם כיצד כתוצאה מהאהבה שהתפתחה – מתפתחת חסינות לסבל.

בספרה "במלתעות הבנקים" מירי או בכינוייה הפסאודוני "פראדל" מספקת לנו דוגמא חיה שלה ושל דמויות אחרות שהיו מעורבות בפרשה.

ראשית ראוי שנביא כאן תאור מקדים של המכה כפי שמתארת "פראדל" בספרה, וכיצד בהמשך היא ואחרים המעורבים בפרשה ניצבים על פרשת דרכים ומתבקשים לבחור נתיב. נחלק את ההתנסות שלה לשני חלקים: שלב המכה ושלב ההבנה וקבלת ההחלטה שבא בעקבותיה.

"...אף לא טיפה מים הסבל והאטימות שמנגד, מתוארים בדפים להלן. הספר בנוי קטעים קטעים. רבים מהם נרשמו בעת שהלחץ איים לחנוק אותי. העדפתי לשחרר אותו בכתיבה. אמרו לי שצריך לכתוב בצורה יבשה, אבל כך פרצה נשמתי אל הנייר. יתכן שאם לא כן, היתה פורצת אל בית חולים לחולי נפש; ... כל השנים חיינו בדיוק לפי ההכנסות שלנו. אפילו הקפדנו, לא להגיע, בשום אופן ל"אובר דראפט" בבנק. עכשיו יש לנו העונג, לשאת על שמנו, "חובות" במליוני שקלים; "דחוף" - זו היתה מילת המפתח של כל הפרשה. אוי ואבוי אם היום לא ישיגו כסף. השוטרים עם צווי המעצר מוכנים. העיקולים בבית ועל המשכורת חוגגים. כבר עצרו/כמעט עצרו עָרֵבים. מוכרחים קודם כל להשיג כסף. איכשהו. חייבים לשחרר או למנוע מעצר נוסף; ...לפנות בוקר, במקום מגורינו שאינו רשום באף מקום, מתוך שינה אני שומעת את יודא הי"ו אומר לי: פראדל, איכפת לך, ללכת עכשיו לשמעונוב? שלשת רבעי ישנה, אני מתחילה לקלוט, שהשכנים באו להודיע, שהמשטרה בשכונה, מחפשת אותי. בסלון של משפחת שמעונוב מתחילה הרבנית לחוש את הלמות ליבו של "מבוקש"; ...לבית הספר נכנסים שוטרים ורוצים ללכוד את המורה. זה קורה. המורה, הפושעת, צריכה להישאר שלווה לחלוטין ולהימלט באמצע השיעור" (מירי היא מורה למתמטיקה במקצועה – ש.ד.).

"...בצעירותי, הייתי חוסכת כל גרוש. לא קונה כלום. לא נהנית ממה שיש. רק שומרת. אחר כך, כל מה ששמרתי אבד לי. ואז הבנתי שאין טעם לשמור. חבל על המאמץ. חבל על מניעת ההנאה מעצמי ומהילדים במה שיש, למען עתיד שבכלל לא ברור אם נגיע אליו, ואם ניתן יהיה להנות בו. הפסקתי לנסות לחסוך. אני משתדלת למצות את ההווה במקסימום.

להיות. או לא להיות? להיות! ללא דירה, עם חובות שגם אם אחיה מליון שנה לא אוכל לשלם, שכן כל מה שישולם יזקף בקושי רב על קצה הציפורן של הריבית התופחת, "הוצאת שְכַר"... ולעולם, חלילה, לא יפגע בקרן. הבנתי. – מבחינה כלכלית הם הצליחו. מבחינה כלכלית אני כבר לא קיימת. אבל יש עוד בחינות בחיי. לא רק כסף; ...חשתי מחנק נורא. הפסיעה הבאה חסומה בפני. זה בוץ שאין ביכלתי לצאת ממנו. איני יודעת מנין יהא למזון. הרגשתי את האנשים שהתאבדו עקב מצוקתם הכלכלית. כמעט חשקתי להצטרף אליהם. ואז החלטתי שבעצם, כבר התאבדתי. שאני כבר לא קיימת. כל קיומי הוא רק היום. בינתיים. כשעוד מתאפשר. עד ש... ברגע שהחלטתי שאני כבר לא קיימת, התחלתי לחיות עכשיו. במקסימום. את הרגע.

מצבים שכאלה, מעוררים אצלי את הבלוטות של השכל, ואני מתחילה, לא עליכם, בלי רשות, לחשוב לבד. את תהליך הגמילה ניתן להסביר באופן חיובי: האדם חש תלות בכל מיני דברים. חש, שעליהם מושתת עולמו. פוחד להתנתק מהם. עצם המחשבה, על האפשרות, שיתכן שיאבדו לו, עשויה להוציא אותו משלוותו. אלא, שבסופו של דבר, עם הפרידה מהגוף, הוא, ירצה או לא, מאבד הכל. מקום עבודה, משפחה, תחומי התעניינות. בריאות. ולו, מבחינת משך זמן, מירב הזמן, אנו ללא גוף. ואולי – זמן החיים כאן הוא תהליך הכשרה לקראת החיים ללא גוף. ועיקר החיים, הם תהליך הגמילה. להיות עצמאי. ללא תלות. אפילו ללא עצמי. חיים. של דבקות נצחית, כאן ושם, בחי החיים."

ביחס לעָרֵבים מביאה פראדל דוגמאות בהם היו כאלה שלא איפשרו לסבל להעיר/להאיר אותם ובמקום זה בחרו בשנאה ובנקמה ולעומתם ערבים שקיבלו את המכה באצילות נפש.

"....היו עַרֶבים שאיבדו את שפיות דעתם. גם אותם אי אפשר לדון. בשם סיבלם, עשו כל שביכלתם כדי לפגוע באימי ולדחפה למלתעות הבנקים;

...היו עַרֶבים שעוז גבורת נפשם הוא בלתי נתפס. מלכה, חברתי ללימודים, אם ל-7 הפסידה 50,000 דולר! בערב ראש השנה, שלח בעלה לאימי תחי' מכתב ברכה ובו איחולי הצלחה. הרבנית אשלג תחי', ששילמה לבנקים עקב החובות של אימי, והמשיכה ללוות אותה נפשית וכלכלית. בתה של הרבנית אשלג תחי', שולחת לילדיה של אחותי, בגדים חדשים ויפים, מדי חג. בתה הצעירה יותר, מארגנת לה, מידי שנה, חופשה."

כאן אביא תיאור של התנסות אישית שלי בגיל 14; באחד הלילות בתקופה זו עברה אימי אירוע פסיכוטי ובבקר שלמחרת אושפזה. כך כתבתי:-

"...ואילו אבא, שהיה כל כך עייף נרדם בישיבה בסלון כשהוא ממלמל: שרהל'ה תוציאי את הסכין מתחת לפריג'ידר ו... תטפלי במלכהל'ה... וזה הספיק אפילו לילדה כ"כ צעירה ותמימה. פתאום הבנתי למה היו כל הרעשים, ולמה שניהם עמדו ליד מיטתי בלילה, ולמה אבא מלמל בהונגרית שאני ילדה מסכנה... ו... אז קלטתי בצורה מאוד בהירה שהמשפחה שלי הרוסה; באותו רגע התחיל תהליך התבגרות מואץ שכן עמדו בפני שתי ברירות, להתכווץ ולהשבר נוכח המצב ונוכח תגובת הסביבה, או להרים ראש ולהתמודד עם הבעיה בצורה הכי טבעית שאפשר - זאת על מנת לשרוד. הבנתי שאני חייבת לבחור באפשרות השניה; החלטתי גם שלא אגלה לאף אחד שאני יודעת. ...ואז במשך שלשה חודשים – עד אמצע החופש הגדול, הייתי עקרת בית קטנה, אשת חייל, ואם למופת. טיפלתי במלכהל'ה במסירות, שרתי לה שירים שעות על גבי שעות (ילדים הלוקים בתסמונת דאון ידועים בזיקה החזקה שלהם למוסיקה). ...וכאילו לא היה די בתפקידי האם ועקרת הבית שנאלצתי למלא, נחת הצורך שאשמש גם כאחות רחמניה: אבא סבל שוב מהתפרצות של מחלת האפילפסיה ממנה החל לסבול בשנים האחרונות (זו לא היתה מחלת הנפילה הקלאסית, אך מאחר וסבל מהתעלפויות - אמנם ללא כל תופעות לוואי - שויכה מחלה זו לקטגורית הנפילה, כאשר מחלה זו היתה בעצם השלכה לפציעתו של אבא במבצע סיני). ...בתקופת האישפוז של אמא התפרצה המחלה שוב והפעם בצורה קשה במיוחד. אבא התעלף באותו יום כ-8 פעמים עד שאפילו לא היה מסוגל לקום מהמיטה ולכן התעלף בשכיבה... אני ישבתי לידו והרטבתי את מצחו במטליות לחות... כן, היו אלה זמנים קשים. אבל לי לא היה קשה תוך כדי, רק הבנתי מתגובת הסביבה שאני עושה משהו בלתי רגיל ושאני נמצאת בסיטואציה קשה".

בתה בת ה-8 של חברתי ענת נכוותה בכל חלקי הגוף (למעט הפנים) ממים רותחים לפני כחודש, מאז השתנו חייה וחיי המשפחה מקצה לקצה; לפניהם דרך ארוכה עד לשחרורה מביה"ח, כאשר לאחר מכן ממתין להם תהליך שיקום ארוך ומייסר. בכל יום ויום עומדת ענת על פרשת דרכים בה היא מתמודדת עם הדחף "למסור את המפתחות" כדבריה למישהו אחר שיתמודד במקומה עם הסבל והייסורים של בתה; ההתמודדות מתרחשת במיוחד לפני האמבטיה והחלפת התחבושות. בסופו של דבר היא מתגברת ומתמודדת.

כדי לפתח אהבה אנו זקוקים לתודעה. אמרנו גם כי ללא אמונה, אהבה ותקווה החדורים בגופים, אין סיכוי שנוכל לפתח אהבה זו בליבנו, מעצם העובדה כי ללא אמונה, אהבה ותקווה אין לנו אפשרות קיום ובוודאי שלא נוכל לשאת את גורלנו ותפקידנו. אמרנו עוד, כי ברוב המקרים האדם ניצב על פרשת דרכים בה הוא נדרש לקבל החלטה להמשך דרכו. אך עדיין אין זה מספיק: על מנת להתפתח זקוק האדם לעוד כלי – אובייקטיביזציה. באמצעות האובייקטיביזציה האדם משיג 3 יעדים: התגברות על הסבל, התפתחות אישית בכלל ופיתוח כושר האהבה בפרט23:-

בספרו "האדם מחפש משמעות" בעמ' 133 אומר פרנקל: הלוגותרפיסט דומה למומחה עיניים יותר מאשר לְצָיָיר... הַצָיָיר מנסה להראות לנו תמונה של העולם כפי שהיא נראית לו – לַצָיָיר; מומחה העיניים מנסה לאפשר לנו לראות את העולם כפי שהוא באמת. תפקידו של הלוגותרפיסט להגדיל ולהרחיב את שדה ראייתו של החולה. כמו כן נותן לנו פרנקל דוגמא אישית (94-95): "...פתאום ראיתי את עצמי עומד על הדוכן באולם הרצאות נעים, מואר היטב וחמים. קהל קשוב ישב לפני על גבי כורסאות מרופדות ונוחות. הרציתי על הפסיכולוגיה של מחנה הריכוז! כל מה שדיכא את רוחי באותו רגע, נעשה לפתע אובייקטיבי, מתואר מנקודת הראות הרחוקה של המדע. בדרך זו הצלחתי איך שהוא להתעלות על המצב, על סבלות השעה והתבוננתי עליהם כאילו היו נחלת העבר. אני וצרותי נהפכנו לנושא של מחקר פסיכולוגי מדעי של עצמי." בהמשך הוא מצטט את שפינוזה מספרו "תורת המידות": "ריגשה, שהיא סבל, פוסקת מלהיות סבל כשאנו מציירים לנו אותה בתמונה ברורה ומדוייקת".

בספר "גוף נפש רוח" אומר רודולף שטיינר בעמ' 116: היות פתוח והיות חופשי מדעה קדומה, הם שני דברים היוצרים כח ממש. ובהמשך בעמ' 117 - 118: ".. על הלומד לפתח בקרבו את הכושר להתנהג עם הדברים והאנשים בהתאם לאופיים המיוחד, ולהניח לכל אחד מהם לגלות את ערכו הוא, את חשיבותו הוא. אדם נעשה בלתי תלוי ברשמים החולפים של העולם החיצוני, אם אין הוא מגיב עוד מתוך אנוכיות על כל סימפתיה ואנטיפתיה. עליו לקבל הנאה וכאב בשלוות נפש, אז הוא חדל להיות שבוי להם; ובמקום זה הוא יתחיל להבין אותם. ישתמש בהנאה ובכאב כדי להבין את מהות הדברים. בהמשך, בעמ' 122- 123: "...כשם שעל שוחר הידע העילאי לשלוט שליטה בלתי מתערערת בחשיבתו, כן עליו לשלוט שליטה כזאת ברצונו. ...ככל שההנאה והכאב ממעטים לדלדל את כוחם בהכותם גלים בחייו הפנימיים, כן ירבו ליצור בו עיניים עבור העולם העל חושי. כל עוד האדם חי בתוך ההנאה והכאב לא יוכל לרכוש דרכם דעת. אם הוא לומד לחיות דרכם אם הוא מפריד מהם את ההרגשה העצמית הופכים הם להיות לו איברי חישה.... לעיניים ולאוזניים." בספרו "הפילוסופיה של החירות"24 מציג זאת שטיינר באפשרות לתרגם את הרשמים למושגים ובכך לראות את התמונה כולה ולא רק חצי מציאות (שהינה סובייקטיבית ומסבה לנו סבל).

באמצעות האובייקטיביות כאשר נתקל האדם במציאות קשה, ניתנת לו האפשרות לראות את התמונה המלאה – כיצד הוא משתלב בה, ומה "תרומתו" האישית למציאות קשה זו; בזאת פותח הוא את הדרך לשינוי והתפתחות. לשם כך שוב אביא כדוגמא את פראדל: "...נח הרבה יותר להתעסק עם החלאה. להנות, לראות ולהראות כמה שהוא חלאה. נח מאוד, שהרע הוא אף פעם לא אצלי, אלא – "שם". זה עושה, כנראה, איזשהו כתרזיס. זכיתי להבין, שחבל ללהג על עיוותי זרים. עלי לחפש בשדה שלי. גם את הרע שבי, שמשתקף דרכם. גם, ללמוד מהתנהגותם – כיצד לא לנהוג."

על פרשת דרכים יש באפשרות האדם לפתח אובייקטיביות, תחושת אחריות ואהבה לזולת, או, לחילופין - להשאר מטושטש תודעתית, לחוות את הכאב באופן סובייקטיבי ואז לתת ליצר הנקמה לפרוץ ובכך להנציח את הסבל בעולם, כאשר רק השחקנים (הקורבנות) מתחלפים. ויקטור פרנקל מספר (עמ' 113-114) כי לאחר השחרור טייל עם חברו ליד שדה תבואה; פרנקל רצה לעקוף את השדה כדי שלא לרמוס את השיבולים. החבר התרגז וצעק שהוא סבל מספיק ואי אפשר לאסור עליו דבר כזה. והמשיך: "תיחתך ידי זו אם לא אכתים אותה בדם ביום שאלך הביתה..." ופרנקל מסכם: "...שום אדם אין לו זכות לעשות עוול - גם אם נעשה לו עוול".

אריך פרום מביא לנו דוגמא (בעמ' 34): ...מקרה של פלוני כועס, ואפילו אינו מגלה כעסו; אפשר שידיעתו בו עמוקה יותר - אז מתחוור לי שהוא אחוז חרדה, או דאגה, שהוא חש בדידות או חש אשם. אז מחוור לי שכעסו אינו אלא גילויו של רגש עמוק יותר, ואני רואהו כאיש חרד ונבוך, כלומר כאיש סובל, ולא כאיש כועס. התשוקה לדעת את עצמנו וכן לדעת את זולתנו, אומר פרום, באה על ביטויה בסיסמה הדלפית "דע את עצמך". פרום טוען כי האדם לא יכול להשיג כמיהה זו בשום פנים בתחום הדעת מן הסוג הרגיל, הדעת באמצעות המחשבה בלבד. הדרך היחידה לקניית הדעת השלמה נמצא בפועל האהבה. פועל זה חורג אל מעבר לתחום המחשבה, מעבר לתחום המלים. …הדעת במחשבה היא תנאי הכרחי לקניית הדעת השלמה בפועל האהבה, מן ההכרח שאדע את הנפש האחרת ואת עצמי ידיעה אובייקטיבית, כדי שאוכל לראות ממשותה, כלומר להתגבר על האשליות, על תמונתה המעוקמת שעיצבתי לי באורח בלתי רציונלי. רק בדעתי אדם ידיעה אוביקטיבת אוכל לדעתו בתמצית מהותו היסודית, בפועל האהבה.

אליזבט לוקאס בספרה "משמעות הסבל" (עמ' 88): "מה שחשוב הוא לא רק אהבה שאנו מקבלים, כי אם גם האהבה שאנו נותנים; ...אם קיבלת רק מעט אהבה, את יכולה לפצות על כך באמצעות האהבה שתיתני".

כאשר אדם מפתח יכולת התבוננות אובייקטיבית, הוא מביט על האדם ממנו לא קיבל אהבה ורואה כי בעצם אותו אדם משווע לאהבה; אנו פוגעים מהמקום בו אנו בעצמנו פגועים.

נאמר קודם כי התפתחות מוסרית (המולידה בסופו של דבר את האהבה) מתאפשרת, בין היתר, באמצעות סבל הבא לידי ביטוי בשני אופנים: באמצעות סבל הנובע ממכת גורל כלשהי וכן באמצעות המפגש החברתי.

המפגש החברתי נחוץ לנו בתקופתנו לשם הרחבת התודעה שבעקבותיה אמורה לבוא התפתחות מוסרית אשר תוביל בסופו של דבר לאהבה המאחדת. גם המפגש החברתי מלווה בלא מעט סבל...

רודולף שטיינר אומר25: "המפגש החברתי בין בני האדם אמור להיות הפולחן הדתי המודרני". רעיון זה מבוטא היטב בספר "העולם החברתי כאתר התקדשות"26, שם נאמר: "במיסטריות החדשות עלינו להניח את אבן הפינה בתוך ליבנו שלנו. על אבן פינה זו יכולות להיבנות קבוצות של אנתרופוסופים הפועלים ביחד. ...כך יכול להיבנות - בכל מקום - גיתאנום רוחני. במקומות בהם פועלות קבוצות כאלה, יש ביכולתן לבנות באופן רוחני חברתי את מקדש המסתורין של העתיד. לשם כך צריכה להימצא דרך מלב אל לב ואין זה קל... במרחב של הלב אנו יכולים לפגוש זה את זה מתוך עניין עמוק. בליבותינו יכול אדם אחד לחיות בתוך האדם האחר". בספר "עיונים איזוטריים"27 מדבר שטיינר על כך שהאדם צריך להירדם אצל האחר ולתת לאחר להתעורר בנו. רק כך, אומר שטיינר תיתכן הקשבה אמיתית.

במאמר "עבודת צוות"28 נאמר: "...תנאי ראשון לעבודת צוות הוא העניין האנושי של חברי הצוות איש ברעהו. ...המפגש עם הממשות הנפשית-רוחנית של האדם האחר פועל כאור המאיר את המחשכים העצמיים בכאב בלתי נסבל. ככל שאדם מכוון יותר לאורו של האחר, כך הוא חווה יותר את קטנותו שלו. האפשרות היחידה להמשיך במאמץ כזה היא הפיכת חווית הכאב הזו למודעת ובנית הזיקה העצמית למקור הרוחני האישי אשר מאפשרת התמודדות עם התהום של חווית האין העצמית הנגרמת מן המפגש."

במפגש החברתי מתרחבת גם תודעתנו, באמצעותה מתאפשר לנו להכיל את הזולת. במאמר "השיחה בקבוצה"29 מצוטט הפסיכולוג רולו מיי "...מפגש הוא תמיד נסיון שבו יש פוטנציאל יצירתי, באורח נורמלי צריכה לבוא בעקבותיו התרחבות של התודעה, העשרה של העצמי. במפגש אמיתי משתנים שני האנשים, ולו גם במידה מזערית".

מתוך הרחבת התודעה, נכיל את האחר ואת סבלו, כיום הדבר בלתי אפשרי לחוש פיזית את כאב האחר ואולם עם התפתחותנו המוסרית - כבר בתקופה הפוסט אטלנטית השישית, כפי שהזכרנו בפרק 2 - כתוצאה מהתפתחות מוסרית זו, יווצר מצב בו תודעתנו תתרחב יחד עם התפתחותנו המוסרית, ולא נוכל לסבול מצב בו מישהו אחר סובל. כיום אנו יכולים לחוש בסבל של הזולת רק בתודעה המכונה על ידי שטיינר 'תודעה אינדיבידואלית' - תודעה כוללת, הקיימת באדם כאשר הוא נמצא בין מוות ללידה חדשה; אז הוא חווה את חייו לאחור ובמהופך –מרגיש את הסבל שגרם לאחרים30 ולומד שהסבל של האחר הינו בעצם סבלו שלו – באמצעות חוק הקארמה כפי שהסברנו בפרק הקודם הוא "גוזר" על עצמו סבל לאינקרנציות הבאות, כדי שיוכל לתקן את המעוות ולהיות אדם שלם יותר. בסיום המצב הפלנטרי הנוכחי – כאשר האנושות תשלים את ייעודה, כאשר נכיל את סבלו של הזולת - לא עוד כחוק בתקופת ה"קמהלוקה", אלא כתוצאה מהתפתחות רוחנית וכושר אהבה - שתי התודעות יתאחדו, אנו ניפרד מהמוות ונעבור למצב הפלנטרי הבא – ליופיטר. עם זאת חשוב לציין כי כבר היום ישנם אנשים אשר מעצם העובדה שפיתחו את כושר האהבה הם יכולים להכיל "פיסית" את סבלו של הזולת. דוגמא מצויינת לכך ניתן למצוא בספרו של ק. צטניק "כחול מאפר" בו הוא מספר על אשתו רימונה שהיתה "צברית", כיצד מעצם אהבתה לו חוותה את סבלו והכילה בקרבה את סבלם של כל קורבנות השואה.

בספר "האדם מחפש משמעות" (עמ' 87) אומר פרנקל: "...אין שלמות לחיים בלי סבל; ...הדרך שבה אדם נושא בסבלו נותנת לו הזדמנויות למכביר להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר. ...כאן הסיכוי ניצב לפני האדם לנצל את האפשרויות להשיג את הערכים המוסריים, שעשויות להגיע במצב קשה או לוותר עליהן, והיא הנותנת אם ראוי הוא לסבלו או אינו ראוי."

בהרצאה "מקור הסבל" (עמ' 3) אומר שטיינר: "...סבל יכול, בפני עצמו להוות סיבה ראשונית, כך שמה שממשיך לאחריו מציג פאזה מושלמת יותר של חיים אנושיים... כל שאתם צריכים הוא לחשוב מעט אחורה על חייכם... תראו כיצד שלמות וסבל, לעיתים קרובות מאוד הופיעו יחד".

כאשר האדם מצוייד בשלשת הכוחות המהותיים - אמונה, אהבה ותקווה, כאשר הוא בוחר בשביל המוביל להתרחבות התודעה, כאשר האדם מצויד ביכולת התבוננות אובייקטיבית, עולה בידו לשאת את סבלו בכבוד או כפי שפרנקל מצטט את דוסטויבסקי "להיות ראוי לסבלו"31, אז מתאפשרת התפתחותו המוסרית ופיתוח כושר האהבה. אז, כפי שנראה מתרחשים שני דברים: א. הסבל עצמו עובר התפתחות ושינויים. ב. האדם מתפתח והופך להיות ליישות שלמה יותר.

3.6.1 חביבין הייסורין (מסכת ברכות, פ"ק, דף ה' עמ' ב')

כאשר האדם מתפתח ותודעתו מתרחבת, הוא מבין כי יש משמעות לסבלו. ב"פילוסופיה של החירות"32 אומר שטיינר כי כאשר התשוקה והשאיפה עולים על הכאב אז האדם יכול להתגבר על הכאב. גם אליזבט לוקאס בספרה "משמעות הסבל" (עמ' 40) אומרת: "הרצון למשמעות מסוגל להתגבר על הרצון לסיפוק צרכים".

בנוסף לכך, כאשר האדם יודע כי היעוד של הסבל הינו, בסופו של דבר, אושר והפיכתו לאדם שלם יותר, הוא מקבל אותו באהבה ויותר מכך: במקרים של התפתחות רוחנית גבוהה מאוד, האדם יחפש אחר סבל זה, כדי להשיג את מטרתו ובשל כך באופן מסויים יחווה את הסבל כמשהו הגורם לאושר; שוב נמחיש את הדבר בעזרת מס' דוגמאות:-

במגזין האינטרנט "שבע נט" 33 אומר מ. מונק "...השאיפה האמיתית לערכים היא זאת, שלפיה תכליתו היחידה של האדם היא לעמול למען האמת מכיוון שהיא אמת. ואם זאת שאיפתו הנאמנה, יוכל להשיג את האושר אף בתנאים רעים האיומים ביותר. ...מתי הגיע ר' עקיבא לאושר? כשסרקו הרומאים את בשרו במסרקות של ברזל כאחד מעשרת הרוגי המלכות. וכך אמר: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך", אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו. היה מאריך ב"אחד" עד שיצאה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך ר' עקיבא (ברכות ס"א ב') כך הגיע ר' עקיבא לאושר."

בספר "תומר דבורה" של המקובל ר' משה קורדובירו בעמ' 15-16 כתוב: "...וכך הוא מכוון... ממש הוא מקבל יסורים בסבר פנים יפות להתכפר, מפני שיש עוונות שיסורים ממרקים... ובעמ' 29-30: "ואני מצאתי תרופה להרגיל האדם עצמו בדברים אלו מעט מעט, אפשר שיתרפא בה מחולי הגאוה ויכנס בשערי הענוה והוא תחבושת הנעשה משלושה סמים: ...יחשוב על עונותיו תמיד וירצה בטהרה ותוכחת ויסורים. ...ויאמר מהם היסורים היותר טובים שבעולם שלא יטרידוני מעבודת ה'. אין חביב בכולם מאלו שיחרפוהו ויבזוהו... שהרי לא ימנעו ממנו כוחו ואונו בחולאים... אם כן ממש יחפוץ בהם... ובזה כשיבואו העלבונות עליו ישמח בהם ואדרבה יחפוץ בהם. ובעמ' 40: "...בין יקבל טובות ...ובין יקבל ייסורין ותוכחות יחשבם לאהבה לו.

מתוך "קונטרס עצות לזכות בדין בימים הנוראים" (מכון "זכרון ישעיהו", עמ' ו'): "...והאר"י ז"ל היה אומר, דאם אדם היה יודע כמה חשוב עבורו הבזיונות שמבזים אותו בני אדם, אזי היה רץ אחריהם לחפש כדי שיבזו אותו... "

בספר "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט אכזופרי (בעמ' 70), מתוארת סצינה לאחר שהנסיך הקטן אילף את השועל והגיעה שעת הפרידה: "אהה! קרא השועל – בכה אבכה אם תעזבני... – בך האשם, - אמר הנסיך הקטן - ... אתה בקשתני כי אאלף אותך... – אמת נכון הדבר – הודה השועל. – אך כעת בכה תבכה! – אמר הנסיך הקטן. – אכן... השיב השועל. – אם כן, אתה נמצא מפסיד! – לא, אני נמצא נשכר בגלל עין הזהב אשר לשבולים..."

פרנקל אומר בספרו (עמ' 99): "...פשר החיים היה לנו משהו שחיבק את הספירות הרחבות יותר של חיים ומוות, של יסורים וגסיסה"; ובעמ' 100: "...משנגלה לפנינו פשר החיים חדלנו להמעיט בערכם של עינויי המחנה, הסבל הפך לתפקיד שלא רצינו להתנכר לו; עמדנו על האפשרויות הגנוזות בו להישגים."

דוגמא נוספת לאדם שהתפתח רוחנית וקבל את סבלו באהבה מביא פרנקל בעמ' 89: הוא מספר על אסירה נוטה למות שאמרה לו: "מודה אני לגורל על שהפליא מכותי. ...בחיי הקודמים פונקתי ולא נהגתי רצינות בהישגים רוחניים".

בזכות הסבל מתרחבת התודעה של האדם ואז הוא מודע לפעמים לראשונה ליופיו של הטבע. בעמ' 55 כותב פרנקל: ככל שגברה האינטינסיביות של חייו הפנימיים של האסיר, חש גם ביופיים של האומנות והטבע כפי שלא חש בהם מעודו. בהשפעתם אף שכח לפרקים את נוראות חייו. ...היינו נוסעים מאושויץ אל מחנה בווארי ומסתכלים בהרי זאלצבורג על פסגותיהם המנצנצות באור שקיעת החמה. גם במחנה קרה לפעמים שאסיר העיר את לב חברו על מראה יפה של שקיעת השמש... ערב אחד, בעוד כולנו רובצים על רצפת הצריף, עייפים עד מוות, וקערות המרק בינינו, פרץ לחדר אחד האסירים והציע לנו כי נצא אל מגרש המסדרים, ונחזה בשקיעת החמה הנפלאה; לאחר כמה דקות של דומיה רבת רגש, אמרו האסירים איש לרעהו כמה יפה יכול היה העולם להיות".

"פראדל": "הרגשתי שחור. כל כך הרבה חשבונות, כל כך הרבה חובות. אין לי שום דרך לשלם, אין לי מושג מה לעשות. בכל פסיעה ובכל מקום אני רק חושבת על החובות. ופתאום הקב"ה האיר את עיני, השמים תכולים וצלולים עם עננים לבנבנים יפהפיים שטים בהם בנחת. ויש ירק רענן מסביב, ועצים ופרחים. הבנתי. נכון שבבנק יש בעיות. וכשאגיע לחנות, אם אגיע, יהיו קשיים. אבל אני לא חייבת להשחיר את כל 24 שעות היממה שלי בחשבונות הבנקים. התחלתי להנות מכל רגע ומכל יום. כשאגיע לבנק או לחנות, ברגע שאיזה חשבון יעמוד על הפרק, רק אז אתעסק בו; זה היה שלב בגמילה".

בהרצאה "מקור הסבל"34 אומר שטיינר כי מהסבל נוצר משהו אצילי יותר. כדוגמא נותן שטיינר את הפנינה הנולדת מהמחלה של הצדפה, וכן ביצירה אומנותית כמו הטרגדיה, שיכולה להיווצר מתוך כך שהאומן מכיל בתודעתו את הסבל של האחר. בסופו של תהליך היצירה המתהווה מהסבל, מגיע האדם למצב של אושר עילאי. הכאב לפי שטיינר, הינו במובן מסויים "מקפצה" לעונג עילאי יותר. ושוב מס' דוגמאות לסבל שעבר התמרה:-

"פראדל": "...אבכה על אבי שירד במשקל, כשלא היה לו מה לאכול? – אפשר להגיד דיאטה. אבכה, על שנאלצתי למסור את בני למשפחה אומנת, כי לא יכולנו לשלם 1,500 ש"ח לשכר דירה? לא. אכתוב, שהמשפחה האומנת, שהיא משפחה בהחלט לא עשירה, משתכרת, בזכותינו, 2,600 ש"ח לחודש ממשרד הרווחה. על שאבי נאלץ לעזוב את מקום עבודתו? - לא. אספר, שהחל לעסוק בדברים, שאמנם אינם מכניסים כסף, אך חשובים הרבה יותר. -שאחי נזרק מבית הספר? לא. אספר, שלמד להכיר ולזהות טיפוסים. ש...??? - לא!!!

בשביל מה: כסף, "אמצעים", - אמצעי להשיג מטרות. החלטתי להתרכז במטרה, לא באמצעי. הבנתי שאני צריכה לברר לעצמי היטב מהי המטרה של חיי ואז, למצוא דרכים "עוקפות כסף", כדי להגיע אליה. מאז כבר אין הכסף משמעותי בעיני. אני לא עבד לכסף. לא איכפת לי שאנשים ירוויחו את הכסף על גבי. אם בכך אני מצליחה לעשות את מה שהייתי רוצה לעשות. לא בכסף, אלא בחיי. למשל: הייתי רוצה שיהיה לי כסף כדי שאוכל לעזור לאנשים. למדתי שאפשר לעזור ולשמחם, גם בלי כסף. מילה טובה, עידוד, תשומת לב, יצירת קשרים ועזרה, אפשריים גם בלי כסף. עוד למשל: היתי רוצה, לו היה לי כסף, לארגן כל מיני דברים יפים במקום מגורי. מצאתי אדם בעל כסף שהסכים לתת לי את כל הכסף הנדרש עבור הפעילויות שרציתי לעשות, בתנאי ששמו יהא רשום עליהם שהוא עשה אותם. אני רציתי לעשות. הוא רצה כבוד. ושנינו וגם הקהילה, היינו מרוצים35.

ולבסוף אביאOn-Line דוגמא אישית שלי כיצד הסבל הופך לעונג: בצעירותי, הבישול גרם לי לסבל – מאחר ולא ידעתי לבשל... עצם הלימוד גרם לי סבל כיוון שהיה כרוך בכשלונות לא מעטים. היום, גם תוך כדי כתיבת עבודה זו (הכרוכה בייסורים לא מועטים) אני מוצאת לי נחמה ועונג במה שבזמנו גרם לי סבל – בבישול. ברגעים קשים בהם אני "נתקעת", אני נוטלת לי "פסק זמן", מתעודדת ומתחזקת בכך שאני חוזרת לתחום הבישול, בו פיתחתי כבר מיומנות וגורם לי להנאה מרובה... במקביל, הבחנתי במהלך כתיבת עבודה זו, כי כאשר אני מצליחה להשלים שלב או פרק בכתיבה - הסבל הופך לעונג. (הן מההישג והן מהפרי עצמו)...

באמצעות הסבל האדם הופך איפוא להיות שלם יותר. שוב דוגמא...

פראדל: "לפעמים לא ידעתי, אם לצחוק או לבכות. לא לצחוק ולא לבכות, אלא להתפעם. לאמר למי שאמר והיה העולם. למנהיגו של עולם "תודה". לבקש לזכות לעשות את רצונו. לבקש עוד הרבה עזרה. לדעת שהוא. אין בלתו. ...כל מה שקורה לנו – עם ליצנים תורנים. אלה ה-"גורמים", כביכול, לנו לצער – הם בסך הכל מריונטות. ביד ה'. באהבתו. ובחמלתו, לטובתי. הנצחית;

אור באופל: החומר נמס. אפשר לרוץ אחריו, להשתעבד לו. כשטלפי הבנק, עליו - הוא נמוג. מתברר – היה חבל להשקיע. גם בחומרינו האישי - "גוף": הס"א (סִיטְרָא אָחְרַא – שטן – ש.ד.) נח, בסופו של דבר, עליו. חבל להשקיע. צריך להתחיל לחיות. את הנצח. אל הנצח. עם הנצח; ה' יתברך עוזר. אני רק משתדלת מאוד. זקנתי, עברתי את הגיל של תחושת הסוס הצעיר, שמרגיש שהוא בשריריו מנהל את העניינים. למדתי על מצבים שאינם בשליטתו של האדם – הגם שנח להאשים אותו בהם. למדתי שאדם, הישר והטוב ביותר, יכול להיקלע למצבים בהם נעשה, שלא באשמתו, או כן באשמתו, בעל חוב. איני שופטת, איני דנה לכף חובה, את מי שאינו זוכה לעמוד בקושי (הכוונה כאן לעָרֵבים שהתנקמו במשפחתה ובה – ש.ד.)".

הדרך חזרה לאחדות שאבדה הינה רק באמצעות האהבה. האהבה יכולה להתפתח רק מהחוכמה; כאשר התודעה של האדם מתרחבת, היא מאירה גם את הרצייה - החלק הלא מודע שלו - ובכך הופכת אותו למודע; כך גם הופכת הרצייה לעשייה מוסרית. מהמפגש של חשיבה המתורגמת לעשייה מוסרית נולדת האהבה. תהליך זה כרוך בסבל.

הזדמנויות לביצוע נקרות למכביר בדרכו של האדם. הן מתגלות בשני אופנים: באמצעות מכות גורל וכן במפגשים חברתיים. בשניהם האדם ניצב על פרשת דרכים בה הוא נדרש לבחור את הדרך בה יגיב וכן את הגישה בה ינקוט . כאן הוא מקבל את ההחלטות. בידו הבחירה האם להפוך את הבעייה – הסבל – להזדמנות.

על מנת שהאדם יוכל לעמוד בסבל ולהגשים את ייעודו – האהבה, זקוק הוא לכלים: א. הגופים שלו חייבים להיות חדורים באמונה, אהבה ותקווה. ב. האדם חייב לפתח יכולת התבוננות אובייקטיבית.

כאשר האדם בוחר בהתפתחות מודעת ועובר את המסלול שתואר לעיל, הוא לומד לקבל את סבלו באהבה; במקרים רבים סבלו הופך לעונג ואף מתפתח למשהו אצילי יותר. בסיומו של התהליך תודעתו של האדם מתרחבת, מוחדרת באהבה ומכילה הן את האדם והן את העולם.

בהקדמה לפילוסופיה של החירות כותב צבי מדר: "האהבה, אפוא, היא המוליכה אותנו מן הנבדל אל המאחד, בזרמה דרך פעילות חשיבתנו. וכך באופן אינטואיטיבי אנו מכירים את אחדות העולם ואחדותנו עמו".

במהלך מסעו המפרך ליעד הנכסף – אחדות עם העולם, וכפועל יוצא של התפתחותו הרוחנית, זוכה האדם ב"בונוס": הוא הופך להיות בן חורין; על כך - בפרק הבא...

בפרקים הקודמים הצגנו את ההבחנה שעורך קארל קניג בין כאב לסבל: כאב הינו הסיבה ואילו הסבל תגובה – התגובה של האדם המודע לכאב. הסברנו כיצד מהמפגש בין חשיבה המתורגמת לעשייה מוסרית נולדת האהבה. אמרנו עוד, כי התהליך מתרחש באמצעות הסבל. בסיומו של התהליך אנו מכילים בתודעתנו באהבה, את האדם והעולם, והופכים להיות ישויות שלמות יותר.

כפועל יוצא של מסע מפרך זה אנו הופכים להיות בני חורין. בספר "גוף נפש רוח" (עמ' 125) מגדיר רודולף שטיינר את המושג חירות: "...חירות משמעה: עשייה מתוך ישותו הוא של האדם, מתוך עצמו. לפעול מתוך עצמו רשאי רק אותו אדם, היונק את מניעיו מן הנצחי."

בספר עיונים איזוטריים (עמ' 122) אומר רודולף שטיינר: "...רק בתקופה הפוסט אטלנטית השישית, כשבני האדם יתעלו לגלות במלואו את הבסיס, את היסוד הממשי בעצמם, ולבצע מתוך הפנימיות העמוקה ביותר, כלומר מתוך האהבה, את האמור להתרחש; כאשר תנוצח לגמרי תלותם של בני האדם במצוות, כאשר יופיע המצב: "החובה, כאשר אדם אוהב את אשר פקד על עצמו לעשות", כמאמרו של גיתה. כשיתעוררו בנפשנו הכוחות שיגרמו לנו שלא נוכל אחרת, אלא להוציא לפועל מתוך אהבה את מה שעלינו לעשות... בכך ייחשפו כוחות מיוחדים במינם בטבע האדם, גם בגוף האתרי ."

ויקטור פרנקל מציג זאת הלכה למעשה; בספרו "האדם מחפש משמעות" (עמ 155) הוא אומר: "... האדם הוא יצור שהוצבו לו גבולות: חירותו מוגבלת, אין היא חירות מתנאים אלא חירות לנקוט עמדה כלפי התנאים" וממשיך בעמ' 156: "... כל אדם ואדם בן חורין להשתנות בכל שעה; ...אדם הוא יצור המסוגל להגיע לכלל עילוי עצמו"; עמ' 161: "האדם בסופו של חשבון מחונן בכח הגדרה עצמי. דרכו וגורלו - כמובן במסגרת נתוניו וסביבתו – הוא הקובע אותם. במחנות הריכוז – במעבדה חיה זו ובמגרש ניסויים זה – ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים בעוד אחרים מתנהגים כקדושים."

פרנקל מסכם באופן מרגש כיצד בעקבות הסבל וההתפתחות שעבר הפך להיות בין חורין (עמ' 116): "...פסגת החוויות היא לאדם החוזר הביתה אותה הרגשה נפלאה, שלאחר כל הסבל שנפל בחלקו שוב אין עליו מורא – זולת מורא אלהים."

דוגמא נוספת - "חיה", לעובדה שהסבל משחרר, אביא שוב מחברתי "פראדל": "יש שבאין: חפצי ערך כבר אין בבית. הבית נראה מוזנח ועני. ירד נטל הביקורים הלא נעימים ותוצאותיהם בתוך הבית, מוטב לחיות בבית פשוט, וגם עלוב, ובלבד שלא לחשוש שמא, לאור היום, בשם החוק, יכנס פורץ לבית ויטול חפצים של בני הבית כאוות נפשו. זכור לטוב, אחד המעקלים, לאחר שראה את המצב, בפעמים הבאות כשהיגיע, היה נשאר במדרגות, נותן סוכריה לביתי בת ה-3, עם פתק בו כתוב: "אין מה לעקל" וצועק: "פראדל נתתי לילדה פתק", ומסתלק."

"ימין ושמאל: למחוא כפיים אפשר, רק כאשר מול יד ימין – מרקדת יד שמאל. הרע – מגוון. אפילו משעשע. שלא ניטעה: הרע הוא רע. אלא שבשביל עצמנו, אנו יכולים לגלות הרבה אור בתוך הגלות של הרע. ירדתי לנבור בטינופת. דומני, שהגעתי לשורש, ועליתי. החומר – זה מה שבדרך - אמצעי. יש - משתמשים בו. אין - משתמשים באמצעים שיש. רודפי ממון וזולליו, שירוצו, מי שרוצה. אני, לא לשם. מבקשת לנסוע אל מקום אחר;

נדמה לי, שעכשיו אני קצת זוכה לצחוק. את הצחוק הגדול של כל הדורות. שחוק של משוגע. של מי שהתנתק מהכל. לפחות מחלק מהכבלים, התנתקתי. אפשר לאמר: "האלמנטים האוטיסטים המסייעים לי בחיי." נדמה לי שאני מרגישה כמו מי שנגמל מסמים. בהתחלה תהליך הגמילה הוא מאד קשה. אבל אחר כך, מרגישים משוחררים ונפלא. ...קלטתי, שהשוד והחנק העניקו לי את החופש. אני אדם חופשי. לו היתה לי דירה. ונגיד שהיתה קטנה, או שמסיבה כלשהי הייתי רוצה לעבור לדירה אחרת ולהשכיר אותה, בינתיים מיד היו, חלילה, מעקלים אותה. כלומר, כל חיי הייתי צריכה להיות "בייבי סיטר של הרכוש. עכשיו אני חופשיה."

"רווח נקי: עוד רווח. כבר אי אפשר לאיים עלי. אין מה לקחת. אותי כבר כמעט בלתי אפשרי לחנוק. הפכתי לאדם משוחרר; עכשיו אתם מבינים את השם "פראדל" "פרידה" פרי-דה FREE "חופש", "כאן" בכל מקום. זכיתי לגלות את החופש שבתוכי. החופש העצמי. הנמצא איתי בכל מקום ובכל מצב. מבלי קשר לסובב. "פראדל" משמעותו – שמחה."

כאשר אנו פועלים מתוך אהבה הנובעת מעשייה מוסרית אנו חופשיים מחד ומאוחדים עם העולם והזולת מאידך: בספר "הפילוסופיה של החירות" (עמ' 127) אומר שטיינר: "...עולם הרעיונות הַפָּעִיל בתוכי אינו שונה מעולם הרעיונות הפועל בזולתי. אמת, אחדות זו היא רק תוצאה של הנסיון המעשי. אבל היא אינה יכולה להיות אלא כזאת. אינדיבידואליות היא בגדר האפשר רק כאשר כל ישות אינדיבידואלית יודעת על האחרת באמצעות התבוננות אינדיבידואלית. אני נבדל מזולתי לא מפני שאנו חיים בשני עולמות רוחיים שונים לחלוטין, אלא מפני שאנו קולטים אינטואיציות שונות מתוך עולם הרעיונות המשותף לנו. אם שנינו שואבים באמת מן הרעיון ואיננו מצייתים לדחף חיצוני כלשהו... איננו יכולים שלא להיפגש בשאיפה משותפת, בכוונות משותפות. אי הבנה מוסרית, התנגשות, אינה אפשרית בין אנשים שהם חופשיים מבחינה מוסרית. ...לחיות באהבה לפעולה שלנו ולתת לחיות, מתוך הבנה, לרצונות של זולת, הוא הערך היסודי של בני האדם החופשיים. הם אינם מכירים בחובה כלשהי... ...אלא החובה שעמה מתחבר רצונם באופן אינטואיטיבי. ...רק משום שהפרטים האנושיים הנם רוח אחת, יש ביכולתם לחיות איש לצד רעהו. האדם החופשי חי באמונה שהוא משתייך, יחד עם כל אדם חופשי אחר, לאותו עולם רוחני וכי כוונות שניהם תתאחדנה".

בהתבסס על ההבחנה שעורך קארל קניג בין כאב לסבל מתבהר לנו בעצם כי כאשר האדם מתפתח הוא "כובש" לעצמו שטחים של חירות מאחר ויש לו שליטה על התגובה (סבל); ניקח למשל מצב של צום: ההדוניסט שצם סובל – אין ספק בכך. לעומתו אם ניקח לדוגמא נזיר בודהיסטי – הנזיר לא סובל. להיפך: הוא יכול להגיע למצב של אושר עילאי – למרות הכאב - הרעב; בפרק הקודם הובא כדוגמא ר' עקיבא שהיה מאושר כאשר הרומאים סרקו את בשרו. סבל הינו מצב סובייקטיבי – תגובה אוטומטית ולא רצונית הנובעת מחוסר מודעות; האדם המפותח רוחית יגיב בסבל מתוך בחירה. אולם בשטחים אותם טרם כבש - השטחים בהם הוא עדיין לא חופשי והתגובה עדיין איננה נשלטת - שם יסבול – ולא מתוך בחירה; במסגרת ההתפתחות אנו רוכשים כל הזמן חירות – מגדילים את שטח החירות שלנו בו יש לנו שליטה על התגובות שלנו כולל תגובות לכאב. שם אנו לא מגיבים אוטומטית לכח חיצוני ששולט ומשפיע עלינו וגורם לנו להגיב – אנו מגיבים מבפנים, מתוך בחירה, בין אם בסבל ממשי ובין אם באושר.

כפי שכבר ציינו, הסבל לא נעלם, הוא "עולה בדרגה" ועובר איתנו התמרה יד ביד - כמו הצל שלנו; הסבל מתפתח איתנו בהתאמה במעברינו דרך המצבים הפלנטריים.

ניתן לסכם זאת בלשון ציורית: מאחדות במצב תודעה "0" (אפס), נתפתח ונגיע לאחדות במצב תודעה "8": ממצב בו היינו אומנם בחיק האל, אך עם "אפס תודעה" ובשל כך גם עם "אפס בחירה חופשית", אנו מתפתחים ומפתחים את התודעה, בעוברנו דרך ההתגשמויות הפלנטריות; בסיומו של מחזור אבולוציה זה, בן שבע המצבים הפלנטריים, אנו נשוב ונתאחד עם הקוסמוס; אך אז יתרחש הדבר מתוך מצב של "8": אנו נגיע לאחדות באופן פעיל, עם תודעה עצמית ערה ותוך שמירה על האינדיבידואליות שלנו; במילים אחרות: אנו נגיע לאחדות מתוך חירות מלאה.

בכל תהליך של צמיחה מתחולל הרס; ההרס מתבטא בכאב. הצגנו את ההבחנה שעורך קניג בין כאב לסבל: כאב הינו סיבה ואילו הסבל - תוצאה. הבהרנו כי מהכאב צומחת התודעה וכי הכאב הינו בעצם התגלמות האור הרוחי המאיר ומעיר את תודעתנו. עוד אמרנו כי עם הולדת הגוף האסטרלי והתעוררות התודעה העצמית, חווה האדם בכאב ובסבל את היפרדותו מהאחדות חובקת-הכל שהיה נתון בה וכי מאותה נקודה ואילך מסתובב הוא בעולם פצוע בנסיון להשיב לעצמו את האחדות ההרמונית שאבדה לו; החיים הארציים קשורים איפוא לסבל בחבל הטבור.

הדרך חזרה לאחדות שאבדה מתאפשרת רק באמצעות האהבה; האהבה יכולה להתפתח רק מהחכמה. תפקידנו להפוך את פלנטת האדמה לפלנטת האהבה על ידי התפתחות רוחנית ומוסרית. על מנת שהאדם יוכל להגשים את יעודו על האדמה חייבים הגופים שלו להיות חדורים באמונה, אהבה ותקווה; בנוסף לכך הוא חייב לפתח התבוננות אובייקטיבית. נולדנו – הגענו לכאן בשביל תפקיד מסוים – להתפתח. הסבל הוא הכלי העוזר לנו לגלות זאת. משגילינו את התפקיד והתפתחנו – גם הסבל עובר התפתחות ומתקדם איתנו דרך 7 המצבים הפלנטריים של האבולוציה שלנו.

האדם נולד חופשי – עם היכולת לבחור, אך כל זמן שהתודעה שלו עמומה, הוא אינו מודע לכך. עם התפתחות התודעה והעשייה המוסרית – מתגלה לאדם עובדת היותו חופשי: חופשי לבחור את הדרך בה הוא מגיב לתנאים בהם הוא מצוי וחופשי לקבל את הסבל באהבה ולהתמירו למשהו אצילי יותר. כאשר הוא משיג ייעוד זה - בנוסף להיותו חופשי – חווה הוא שוב את האחדות עם העולם. בסיומה של האבולוציה יחזור האדם לאחדות חובקת-כל עם הקוסמוס. הוא יגיע לכך בכוחות עצמו מתוך התפתחותו הרוחנית והמוסרית, תוך תודעה ערה ושמירה על האינדיבידואליות שלו; בעזרת הסבל האדם מתפתח ומגיע לאחדות מתוך חירות.

במאמרו "האינטואיציה הפילוסופית" אומר הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון:-

"...פילוסוף הראוי לשמו לא אמר מימיו אלא דבר אחד ויחיד... ולא אמר דבר אחד, משום שלא ראה אלא נקודה אחת. אותה נקודה יש בה משהו פשוט, פשוט לאין סוף, פשוט בפשטות מופלאה כל כך, שהפילוסוף לא הצליח לאמרו מעולם, ולפיכך דיבר כל ימיו... סבור היה שהוא הולך ומשלים את עצמו, ובעצם לא עלה בידו אלא להביע את פשטותה של אינטואיציה ראשונה שלו בסבך מחשבה, שגרר אחריו סבך שני, ופירוש אחד נסמך לפירוש שני..."

נקל להסכים עם תובנתו של ברגסון, בתנאי שאכן מדובר בפילוסוף – באדם בעל "חשיבה קרה"; לא כך הדבר כאשר מדובר באמירה הנובעת ממעמקי "חכמת הלב";

דומה כי רק לאחר ימים רבים של לימוד, עיון ובדיקה, עלה בידי לשפוך אור על המשמעות העמוקה של המשפט הידוע וה"פשוט בפשטות מופלאה כל-כך" של ר' מנחם מנדל מורגנשטרן (הרבי מקוצק):-

4. התאוסופיה של הרוזנקרויצרים, סדרת הרצאות, מינכן, מאי-יוני 1907.

6. יחסי קארמה, חלק ג', תולדות התנועה המדעית רוחית, הוצאת מיקרוקוסמוס.

11. מדע הנסתר בקויו העיקריים, הוצאת מיקרוקוסמוס.

13. כוחו ושליחותו של מיכאל; הצורך בנתינת ערך מחדש לערכים רבים, הרצאה, 21.11.1919.

אריך גאברט, סמכות וחופש בגיל ההתבגרות, הוצאת תלתן.

הארי סלמאן, העולם החברתי כאתר התקדשות, הוצאת ורדה שילה, הרדוף.

סרגיי פרוקופייף, המשמעות האוקולטית של הסליחה, החיים האנתרופוסופיים בישראל.

דני אמן, עבודת צוות, מאמר, "החיים האנתרופוסופיים בישראל", גיליון מס' 2 (אביב קיץ 2001).

דני אמן, השיחה בקבוצה, מאמר, "החיים האנתרופוסופיים בישראל" גיליון מס' 4 (חורף 2001/2).

קונטרס עצות לזכות בדין בימים הנוראים, מכון "זכרון ישעיהו".

פרידריך ניטשה, הרצון לעוצמה, כרך ראשון ושני, הוצאת שוקן

ש.ב. אורבאך, משנתו של אנרי ברגסון, ספר ראשון, תורת "הינף החיים", הוצאת בר-אוריין, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן

אנטואן דה סנט-אכזופרי, הנסיך הקטן, הוצאת עם עובד.

"פראדל", במלתעות הבנקים, קולאז' דוקומנטרי, הוצאת "צדקת הצדיק".

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

1 כתבתי זאת הרבה לפני שנחשפתי לאתרופוסופיה.

2 ראה התיאוסופיה של הרוזנקרוצרים, סדרה בת 14 הרצאות, מינכן, 1907; האפוקליפסה, הרצאות 10, 12 וכן הספר מדע הנסתר בקויו העיקריים עמ' 215 ואילך.

3 שטיינר מדבר על זה בהרצאתו מה- 21.11.1919: "כוחו ושליחותו של מיכאל; הצורך לנתינת ערך מחדש לערכים רבים".

4 הפילוסופיה של החירות, פרק 1 עמ' 26

5 ראה מדע הנסתר בקויו העיקריים, עמ' 224; יוחנן, עמ' 14-19; התאוסופיה של הרוזנקרויצרים, פרק 13 עמ' 91-96; האפוקליפסה, הרצאה 7, עמ' 43-46 , הרצאה 8, עמ' 47-52; המקור של הרוע, הרצאה, עמ' 12.

6 אריך פרום, אמנות האהבה, עמ' 20-41.

7 שם, עמ' 20-21

8 שם, עמ' 27-42

9 שם, עמ' 99-119

10 מקור הרוע, הרצאה, עמ' 13-14.

11 קארל קניג, The Human Soul, עמ' 26

12 מקור הסבל, עמ' 8

13 עיוניים איזוטריים, כרך א' עמ' 103-107

14 הרצון לעוצמה, חלק א' עמ' 73.

15 שם, עמ' 52 וכן עמ' 101.

16 שם, עמ' 112.

17 שם, עמ' 41, וכן חלק ב' עמ' 327.

18 הרצון לעוצמה, חלק ב', עמ' 17, 304; בריטניקה לנוער, כרך יא', עמ' 74-75, ע"ע ניטשה.

19 התיאוסופיה של הרוזנקרוצרים, פרק 6, חוק הגורל, עמ' 44.

20 יחסי קארמה, חלק ג', תולדות התנועה המדעית רוחית, הרצאה 11, עמ' 75-76.

21 בריטניקה לנוער, כרך יא', עמ' 74-75, ע"ע ניטשה

22 מובא בספרו של סרגיי פרוקופייף, "המשמעות האוקולטית של הסליחה", פרק 3, עמ' 18-20

23 חשוב לציין כי גם פה – כמו בתודעה וסבל - באמצעות האובייקטיביות מתרחבת התודעה, אך גם להיפך: באמצעות התודעה מתפתחת היכולת להתבוננות אובייקטיבית.

24 הפילוסופיה של החירות, הקדמה של צבי מדר, פרקים,3,4,5, וכן בהסתמך על שנלמד בקורס (7.11.01).

25 למדנו זאת בקורס.

26 הארי סלמאן, העולם החברתי כאתר התקדשות, עמ' 42-46, 72, 78 , 120, 161.

27 עיונים איזוטריים, עמ' 150 – 176.

28 דני אמן, "עבודת צוות", מאמר, "החיים האנתרופוסופיים בישראל" גליון אביב קיץ 2001 (מס' 2) עמ' 13.

29 דני אמן "השיחה בקבוצה" מאמר, "החיים האנתרופוסופיים בישראל" גליון חורף 2001- 2002 (מס' 4) עמ' 9.

30 רודולף שטיינר, התיאוסופיה של הרוזנקרויצרים, הרצאה מס' 3, "עולם האלמנטים ועולם השמיים, חיי העירות, שינה ומוות", עמ' 24.

31 ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 86

32 הפילוסופיה של החירות, עמ' 172-174

33 שבע נט, גליון מס' 15, מ. מונק, "השאיפה לערכים בנפש" מאמר מס' 2

34 מקור הסבל, עמ' 3, 8, 9, 10

35 בנוסף לסבל המתואר בספרה, עברה מירי עוד טרגדיות: בן אחד נפטר בנסיבות טרגיות לפני כ-20 שנה. ובן אחר נפטר לפני כשנתיים. לזכרו של הבן השני החליטה מירי להקים מרכז לקידום ילדים חריגים מתלמוד תורה, עם ליקויי למידה וליקויים אורגאניים (אין היום במסגרות החינוך החרדיות פתרון לילדים אלו); ואכן, הצליחה לגייס את הכספים הדרושים ולהקים את המרכז במתנ"ס.

סבל - מפתח להתפתחות / שרה דגן עבודת מחקר - בית ספר ליועצים ביוגרפיים

סבל - מפתח להתפתחות / שרה דגן
עבודת מחקר - בית ספר ליועצים ביוגרפיים