"מוות וחיים ביד
הלשון" (משלי יח')
כמה חזקה היא כוחה של
המילה.
האם עצרתם אי-פעם
לחשוב כמה כוח יש בה, במילה?!
לפני מספר ימים הייתי
בשדה התעופה ועברה מולי משפחה. האמא כעסה על הילד ואמרה לו שלא איכפת לה שהוא ימות.
אני מאמינה (ואני
מאוד מקווה שאני צודקת באמונתי), כי האמא אמרה זאת מתוך כעס ולא מתוך כוונה אמיתית
כי היא מייחלת למותו של בנה.
שמעתי זאת ותהיתי האם
האם מודעת לנזק העצום שהיא עשתה בזה הרגע לבנה?
האם אנחנו, כהורים,
מודעים לכוחה של המילה?
ומהו אם כן, אותו
הכוח שיש למילה?:
המילה מרוממת. היא
בוראת והיא יוצרת. חישבו עליכם, עד כמה כייף לכם לקבל מחמאות על עבודה שעשיתם. אם
לנו כייף לקבל מחמאות, לילדנו, חשוב הדבר על אחת כמה וכמה.
ילדינו נמצאים בתהליך
מתמיד של בנייה וזהות. הם בודקים מי-הם, מה-הם. מה הם אוהבים ובמה הם טובים.
פסיכולוגים רבים
הגדירו את שלבי ההתפתחות של הילדים (פרויד ואריקסון, כל אחד מהם הגדיר 5 שלבים
שונים של התפתחות). במהלך שלבי התפתחות אלו, היחס של ההורה לתינוק ולילד משפיעים
מאוד על קבלת הזהות של הילד.
לפי פרויד, למשל,
בשלב האנלי (השלב השני של ההתפתחות: גילאים 3-2), הילד מגלה שליטה בשרירי הסוגרים.
מוקד ההנאה של הילד מצוי באזור ההפרשות ובהפרשות עצמן.
יחד עם זאת, בעיצומו
של העונג מופיע גורם חיצוני הדורש מהילד להגביל את ההנאה: ההורים, נציגיה של החברה,
מתחילים להקנות לילד הרגלי ניקיון. אנחנו דורשים מהילד, שיגביל את הנאתו למקום
ולזמן המתאימים. הילד, שאוהב את הוריו וזקוק להם, מרגיש כי הוא חייב לוותר על הנאתו
ולהעניק להורים "מתנה" יקרה: לעשות את צרכיו במקום ובזמן המתאימים. דרישות מוגזמות
של ההורים מהילד לשליטה על הדחפים (חוסר קבלה של "בריחת פיפי, לאחר גמילה מטיטולים;
מילות ביקורת על היציאות של הילד כגון : "קקי מגעיל" וכדו'), או דרישות המוצגות לו
טרם זמנן (בימינו- גמילה מטיטולים לפני שהתינוק בשל לכך, ועוד), עשויות, לפי פרויד,
להניב שני אופני פעולה: א. עצירות רצונית; ב. התפרצות: עשיית הצרכים מיד, ואף בזמן
ובמקום בלתי מתאימים ביותר. לעומת זאת, אם החינוך לניקיון נעשה באופן הדרגתי
ומאוזן, ובהמלכו ההורה משבח את הילד על הצלחה ואינו מענישו על כישלון, הילד לומד כי
עשיית הצרכים היא דבר חשוב ומוערך.
בכל מקרה כזה של
התפתחות, בדיקה, ובחינה של הילד, אנו, כהורים יכולים לרומם את הילד, לחזק את אמונו
בעצמו, בנו ובמעשיו.
כיצד עושים זאת?
מחזקים את הילד.
נותנים לו פידבקים חיוביים, ומעודדים את מעשיו הטובים. אין אנו משקרים לו. ילד יודע
מתי אנחנו משקרים ומתי תשומת ליבנו לא באמת מופנית אליו.
כאשר אנו רוצים
להכחיד התנהגות מסויימת, אל לנו כהורים להשתמש בפידבקים שליליים או ביקורות שליליות
("אל תשיר- הקול שלך מכוער"), שכן דברים אלו פוגעים בילד ברמות כל כך גבוהות, שלא
רק שהילד עלול לא לשיר יותר, הוא אף עלול להפסיק ולדבר או להתחיל לגמגם מתוך הבושה
שאחרים שומעים את קולו המכוער.
כהורים וכאנשים
עובדים אנו נתונים פעמים רבות ללחצים ולתסכולים אשר ילדינו אינם מודעים להם.
פעמים רבות סבלנותנו
פוקעת ואנו ממהרים להרים את הקול או לדבר בחוסר סבלנות עם ילדנו.
במקרים אלו נפלטים
לנו, לעיתים, מילים שאיננו שמים לב אליהם: "תשתוק כבר", "תסתום את הפה", "זה הבית
שלי" וכו.
כל אלו הן מילים.
באוזניו של הילד הן עלולות לפגוע כמו ברזל מלובן בעור. ולהשאיר צלקת שלא ניתן
להסירה.
לעולם לא אשכח, איך
בגיל 16 שמחה וגאה הבאתי לאבי את השירים שאני כותבת כדי שיאמר לי מה דעתו. תגובתו,
לאחר קריאת השירים הייתה: "זאת פרוזה ולא שירה". אף על פי שכילדה בת 16 לא היה לי
שמץ של מושג במהות ההבדל, נעלבתי עד עמקי נשמתי מאותה ביקורת של אבי וחלפו מספר
שנים עד שהעזתי להראות את שירי בשנית.
כשילד שומע משפט כמו
"לא איכפת לי שתמות" הוא לא יודע לפרש זאת כמשפט אומלל שנאמר בלהט הרגע. הוא בטוח
כי אכן לאימו לא איכפת מה יקרה איתו ושהיא לא אוהבת אותו.
מילים, יותר מכל דבר
אחר, לא ניתן לקחת בחזרה.
זה בסדר לכעוס. זה בסדר לחוש חוסר אונים, רצון
להשליט סדר מיידי בבית ועוד, אך יחד עם זאת, אנו, כהורים, מוטלת עלינו החובה לשים
לב מה יוצא מפינו וכיצד. אימרו לילד שלכם שכואב לכם הראש, וכל רעש, כרגע, מפריע לכם
ולכן אתם מבקשים שיהיה בשקט. נכון זה ארוך יותר מאשר "תסתום את הפה", אבל זה מאפשר
לחיות באווירה טובה יותר, ומאפשר לילד להתפתח תוך תחושה שהוא אהוב ומוערך על ידי
משפחתו.
יעל עיני
לקבלת תחזית
