האם הצבת מטרות ויעדים הם עניין הכרחי? האם זה בכלל רצוי? ואולי אפשר בלי? ובכלל,
מי משרת את מי: הדרך את המטרה או ההפך?
אושר הוא מצרך מבוקש בימים אלה. כל אחד מאיתנו,
שמרגיש מחסור מכל סוג שהוא, מחפש כיצד למלא אותו, ולהרגיש סוף סוף מאושר. מחסור
בעניין, מחסור בסיפוק, מחסור באהבה, בתשוקה, בשמחה, באנרגיה, בביטחון עצמי, בכסף,
בהערכה.... יו ניים איט. נדמה לנו שאם רק נצליח להשיג את אותו הדבר שחסר לנו,
נהיה מאושרים. ואז אנחנו מציבים לעצמנו מטרות, גוזרים מהם יעדים, ומתחילים במסע
מפרך שמטרתו: התאמת המציאות לרצונותינו. ניטשה כתב פעם: " יש שתי טרגדיות בחייו
של אדם: האחת היא לא להשיג את המטרה שלך, והשניה היא... להשיג אותה" ובאמת,
אנשים הנוטים לתלות את אושרם במטרה כזו או אחרת, שאם רק תושג, יהיו מסופקים,
מגלים, לעיתים קרובות, לאחר שהגיעו אל מטרתם, שלא השיגו את אותה תחושת הסיפוק
ושביעות הרצון שחשבו שהמטרה תקנה להם.
"באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול
"לא אכפת לי כל כך" אמרה אליס
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול
מתוך: "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", לואיס קרול.
החברה המערבית של היום היא חברה שמקדשת תכליתיות.
אדם ראוי שיהיו לו מטרות ויעדים, ומעשים צריכים שיהיו להם תכלית. משתמע מכך
שהמטרה היא העיקר, ואילו לדרך יש תפקיד אחד בלבד, היא נועדה להביא אותנו אל
המטרה.
המציאות, לעומת זאת, מראה שהמקום היחיד אותו אנו
מכירים באמת, הוא הדרך. הדרך היא ההווה, בעוד שהמטרה נמצאת בעתיד. אם וכאשר נגיע
אליה, היא תהפוך להיות חלק מהדרך, דרך חדשה שמובילה ליעד חדש, היעד הבא. אם יש
לי סיכוי להיות מאושר, זה רק תוך כדי צעידה בדרך.
אם אושרנו אינו מושג על יד כיבוש המטרה, אלא על
ידי חוויית הצעידה בדרך, הרי שהדרך היא העיקר, ולא המטרה. הדרך אינה
משרתת את המטרה, אלא המטרה משרתת את הדרך. המטרה היא כמו מגדלור,
הנותן כיוון, והמעניק תחושת ערך לצעידה בדרך. היא זו שצובעת את הדרך, ומעניקה לה
משמעות.
האושר
אינו יעד, הוא אמצעי התחבורה
(רוי
גודמן)
עכשיו, כשאצעד בדרך, אדע שיש משמעות לצעידה.
הבעיה מתחילה, כשאני חש שכל מקום בדרך הוא פחות רצוי ופחות ראוי מהמטרה עצמה.
כשאני שופט את הדרך כנחותה לעומת המטרה, איני יכול לעולם להרגיש סיפוק, כי הסיפוק
האמיתי, כך אני אומר לעצמי, נמצא בסוף הדרך, והסיפוק החלקי היחיד שאני יכול
לחוות, הוא הסיפוק שבהתקרבות אל המטרה: הנה הצלחתי "להיפטר" מעוד חלקים של הדרך,
ובקרוב אגיע ליעד שלי.
בתהליכי ייעוץ ואימון אישי, אתה מגלה לעיתים
קרובות, כי התרומה של מטרות ויעדים לחייהם של אנשים היא תרומה שלילית: של לחץ,
מצוקה ואשמה. אנשים ציירו לעצמם מטרה, ומציאות חייהם נראית תמיד חיוורת וחסרת ערך
לעומת תמונת המטרה שבחרו לעצמם. ההשוואה הבלתי פוסקת לתמונת המטרה היא מקור
לאכזבה, תחושת כישלון, ואשמה. המטרה, אצל אנשים רבים, אינה משמשת ככלי שרת עבור
הדרך, אלא כתחליף מבוקש לדרך. תחליף למציאות. ביירון קיית'י אומרת תמיד שאם אתה
מתווכח עם המציאות, אתה מפסיד (אבל רק במאה אחוז של המקרים), ושסבל הוא תוצאה של
מריבה עם המציאות. והנה, אנחנו נצמדים למטרה דמיונית, מסרבים לוותר או להחליף
אותה, ובעיקר, משתמשים בה ככלי מדידה ושיפוט לאיכותה של המציאות הקיימת.
אם אני מבין שהדרך היא המציאות היחידה, והמטרה
היא רק סוג של מחשבה, ולא קיימת באמת, אני לומד להעריך את הדרך, להתמקד בה,
לחוות ולמצות אותה. אני מפסיק להיצמד למטרה, ואני חש תחושה של חופש: חופש בחירה.
איני חייב להגיע למטרה כדי להיות מסופק. אני יכול להיות מסופק כבר עתה.
הסיפוק נובע מכך שאני לא תופס את הדרך כמשהו
שצריך להתגבר עליו, אלא חוויה שאפשר לחוות ולהיות בה. באופן זה הצעידה בדרך אינה
מלווה במאבק, אלא בהנאה ושמחה. אני כבר לא עסוק בלשרוד, אני מתמקד בלחיות.
סער
פאר
לקבלת תחזית
