היום כשכבר יותר
ויותר אנשים נעזרים בדמיון מודרך בכל תחומי חייהם, העזרה זמינה למבקש. הילדים,
המתבוננים בהוריהם מושפעים לעיתים קרובות מהשינוי לו הם עדים.
אך העזרה לילדים אולי
קצת פחות זמינה, וחבל כמה יוכלו מטפלים המטפלים במבוגרים ללמוד מעבודה זו. וכמה
יכול הכלי העצמתי הזה לאפשר לילד צידה מעצימה לדרכו בשבילי החיים.
במאמר הזה אתייחס
באופן ספציפי לעבודה עם ילדים בנושא פחדים. כדי להמחיש את כוונתי איעזר בדוגמא
לעבודה על פחדים שעשיתי עם ילד בן חמש.
דורון (שם בדוי) בן
חמש, סבל מפחדים בלילה. "בחושך" הוא אמר "הופכים כל הדברים למפלצות... העצים בחוץ,
השמיכה במיטה ליד, צעצועים על השטיח..." . הכי הרבה הוא פוחד מדוב. אז בחרנו בדוב
לעבודה.
התחלנו את העבודה
שלנו בכך שבנינו את "הגן של דורון". "הגן של דורון" הוא מקום בטוח ונעים עבורו,
מקום שהוא יצר. לדעתי, כמעט כל עבודה עם ילד כדאי שתתחיל במקום הבטוח שלו. משם
ישאב הילד את כוחותיו להתמודד.
בעצם, אפשר להגיד
שהגן הזה הוא סוג של מטאפורה. בעוד שבעבודתנו עם המבוגרים אנחנו מבקשים ישירות
שיספרו לנו על המשאבים הנחוצים להם בדרכם למטרה, עם ילדים אפשר פשוט לבנות את הגן
המכיל את כל המשאבים הנדרשים להם לטיול של אותו יום.
רעיונות שונים ליצירת
הגן:
לעיתים ניתן להתחיל
ישירות מהשהיה בגן ולעיתים ניתן להגיע אליו לאחר הליכה בשביל, איזה שביל שהילד
בוחר, עד לשער הגן. אפשר גם למקם ליד שער הגן עץ שעל ענפיו יתלה הילד את כל
בעיותיו... אם ירצה...
לעיתים אפשר להנחות
את הילד, לפני יצירת הגן, להתרכז בליבו ולחשוב על אדם חיה או חפץ שהוא אוהב ...
ולאפשר לאהבה הזו לגדול עוד ועוד עד שהיא ממלאת את כל הלב וגם את הגוף...
בניית הגן היא אישית
ולכל ילד גן שלו או גנים משלו למצבים שונים.
יחד עם זה, ניתן
להיעזר בטקסטים כלליים. טקסטים כאלו ניתן למצוא בספרה המצוין של ג'ניפר דיי "ויזואליזציה
יצירתית עם ילדים". וניתן גם, אחרי התאמה קלה, להשתמש בטקסטים המיועדים למבוגרים
מספרם של אמיר ודפנה רטר "תקשורת עם התת מודע" .
ונחזור לדורון...
דורון בחר בגן חיות
והוא גם יצר אותו, את המראות הקולות התחושות הריחות ואפילו הטעמים באותו גן. אז
טילנו לנו בין התנינים האריות
והלביאות בהם הוא מילא את גן החיות...
זה המקום לציין
שעבודה עם ילדים ניתן בהחלט
לעשות בתנועה ובעיניים פקוחות, ואני עצמי לא יושבת. כשהוא הולך אני
הולכת לצידו, כשהוא יושב אני יושבת,
אני מאמצת את שפת הגוף שלו, נושמת כמוהו זזה כמוהו, בקיצור יוצרת ראפור איתו
(ובאותה הזדמנות עם הילדה הפנימית שבי...) זה אולי
מרגיש בהתחלה קצת מוזר או מאולץ אבל מהר מאד מבינים כמה זה
אפקטיבי. כי כך ניתן ממש להיכנס לעולמו של הילד להרגיש אותו ולהבין אותו ולאפשר לו
לחוש מובן ובטוח. אלו אבני הבניין של שיתוף הפעולה ביננו.
אז טיילנו ושיחקנו במקום הבטוח. ילד שנימצא במקום בטוח לא
משאיר מקום לספקות, הוא
קורן מאושר עיניו זוהרות, עור פניו מאיר... בניגוד לנו המבוגרים שהשנים
לימדו אותנו להסתיר את רגשותינו, לעיתים אפילו מעצמנו, ילד
מחובר מאד לרגשותיו ואינו
מסתיר אותן כלל כשהוא בטוח.
זה מקום שהוא מאוד
פגיע, אבל זה גם מקום שיש בו
עוצמה שיכולה להזיז עולמות. זה המקום בו חבויים אוצרות הנפש
הנדרשים.
ואז, אחרי ששהינו מספיק זמן בגן, ושהרגשנו מספיק חזקים,
פנינו והבטנו בדוב.
ראינו
אותו, גדול ושחור חושף שיניים מאיימות ונוהם.
בתחילה, אמרתי לדורון למתוח את ידיו ואצבעותיו וככל שהוא
יותר מותח אצבעותיו כן קטן הדוב...
יותר ויותר... עד שהוא ממש קטנטן ויכול לעמוד על כף היד של
דורון...ואפשר להחליט מה רוצים לעשות איתו, אולי לשחק, אולי משהו אחר...
ואז, כשהדוב היה
קטן, דורון אמר פתאום שהוא רוצה להחזיר את הדוב לגודל גדול.
למה? כי הסתבר שהוא
בעצם
טוב וחבר. ובכלל,
הוא הסביר, לפעמים כייף לי לפחד...
אמרתי לו שישאל את
הדוב מה לעשות בפעמים בהן הפחד לא נעים לו. הוא שאל, הדוב
הציע להפוך את דורון לדוב בעצמו כדי שיבין טוב יותר. דורון הסכים והדוב הפך אותו
לדוב...
מכאן עברנו עוד מסע
מרתק בארצו החכמה של הדוב
וחזרנו ממנה עם שלל פתרונות אפשריים למקרה בו מגיע דוב רע בלילה או מפלצת או כל דבר
מאיים אחר...
לא חשבתי שזה יספיק,
מסתבר שדורון חשב אחרת... מאז יש רק לילות בודדים בהם מגיעה מפלצת לבקר. ואז דורון
מותח אצבעותיו ומקטין אותה... או שהוא נעזר ברעיונות האחרים שמצא כשהיה דוב בעצמו.
לעיתים הוא מתבונן במפלצת ואז הוא מבין בעצם שזו "מצחקת". "מצחקת" הוא הסביר לי "זו
חיה שמתחפשת למפלצת אבל בעצם היא מצחיקה..."
סיוטי הלילה נעלמו.
במקרה נוסף עבדתי עם
דורון על פחד אחר, לפני כמה חודשים הוא היה בגן המשחקים וילדה גדולה בת שמונה
הרביצה לו. הילדה קיבלה עונש והובטח לו שהיא לא תיגע בו שוב, אבל דורון עדיין פחד
ולא הסכים ללכת לגן המשחקים.
התחלנו את הפגישה
בריקוד קצר עם מוסיקה של תופים. אח"כ קצת נשימות ומתיחות ואז בנינו גן קסום חדש מלא
בפרחים (איזה ריח נפלא...) ואוצרות. אחרי כמה זמן בגן שאלתי את דורון מה מטריד
אותו והוא דיבר על הילדה הגדולה ופניו חזרו להיות כעוסים ומפוחדים.
חזרנו לגן שלנו,
הרחנו פרחים חקרנו אוצרות ואז בקשתי שיתבונן בתמונה של הילדה הגדולה שהרביצה לו
כשהוא נימצא בתוך הגן שלו. לפתע היה דורון רגוע, הוא ניזכר שגם הוא ילד חזק וסיפר
לי שמי שחזק בכלל לא צריך להרביץ. חזרנו על התרגיל לגבי ילד גדול שנימצא בגן הילדים
של דורון וכל הילדים פוחדים ממנו (למרות שכיוון שיש גננות הוא לא מרביץ) גם שם
ניזכר דורון בכוחו והרגיש מאושר.
באותו היום דורון הלך
אחה"צ לגן המשחקים בשמחה.
נישמע כמו קסם?
הקסם אמיתי...
איך אני מסבירה את
הקסם?
אם חושבים על זה, פחד
מחיה או מפלצת הוא בעצם דרך התמודדות חכמה מאד
של הילד.
בעצם הילד מלביש צורה
ושם לפחד. ומשהו שיש לו צורה ושם הרבה יותר קל
להתמודד איתו מאשר איזה פחד או איום מופשט. יש כאן דימוי
(מטפורה) שהילד בנה בעצמו. אני מאמינה שכיוון שהוא בנה את המטפורה ל"בעיה", הוא גם
יכול לבנות את זו של הפתרון.
וזו מטרת העבודה איתו.
יכולתי גם לספר לו
סיפור על נסיך שחי בארץ רחוקה ופחד מדובים...
ההבדל בין
לספר על נסיך מארץ רחוקה (או בכל מיקרה על מישהו אחר) לבין
לדבר על עצמי- ברור. כשמישהו נימצא
במצב של חרדה גדולה עדיף להוציא אותו למצב כזה בו הוא צופה מהצד ולא
חווה את הדברים.
יחד עם זה, אני מניחה שכיוון שהילד יצר את הדוב יש בו מספיק
כוחות להיות מעורב בחוויה.
אך כדי לחזק אותו אני
קודם כל יוצרת לו את המקום הבטוח – "הגן שלו" וכשאני יוצרת אותו אני מכוונת את הילד
להשתמש בכל חושיו ראיה שמיעה מישוש ריח ואפילו טעם (כדאי וחשוב לציין שאם הילד בוחר
לא להשתמש בחוש מסוים יש לכבד את זה) אנחנו מטיילים בגן וחיים אותו יחד. ואז,
כשהילד מחובר לכוחותיו הפנימיים אנחנו עומדים מול ה"מפלצת" דוב דרקון נמר או ילד
גדול ומפחיד שקיים במציאות אך מועצם מאד בדמיון...
כדאי לזכור
שהפתרונות בהם יבחר כל ילד עשויים להיות שונים. לעיתים הפתרון מוזר בעיני המבוגר,
כאן כדאי להמשיך ולזרום עם הילד לחזק ולפתח את הרעיון כי
בסופו של עניין הילד יוביל למקום הנכון.
כאימא וכמנחת דמיון מודרך ו-NLP
אינני יכולה אלא להתפעל ולברך על המתנה הנפלאה הזו.
כל
כך קל לעבוד עם ילדים
בדמיון מודרך הם עדיין כל כך נקיים מהררי המגננות והצלקות שאנחנו המבוגרים ערמנו על
עצמנו עם השנים. הם כמו מעיין צלול כזה שמפכה לו בעליזות
בשמש נעימה של אביב. בעוד
שאצלנו כבר כיסינו והסתרנו כל כך טוב את המעיין הזה, למדנו להגן
עליו.
כמו בצל יצרנו לעצמנו
שכבות רבות שקילופן כרוך לעיתים בדמעות.
ואולי
בגלל זה דווקא מאתגר לעבוד עם מבוגרים. אין סיפוק גדול מלמצוא את
המקור הזה בתוכם ולהפוך
אותו למקור של כוח שיצבע את העולם בצבעים של שימחה.
כי גם היום שנים אחרי עדיין לא מאוחר למצוא
את המעיין ולתת לו למלא מחדש את החיים.
וכאן יכולה העבודה עם
הילדים לגלות לנו דרכים חדשות לגעת באותו מעיין חבוי אצלנו ואצל המונחים שלנו. נסו
ותראו.
וכהורים או אנשי
חינוך תפקידנו לחזק בילד את
כוחותיו שישמרו על המעיין היקר הזה ויאפשרו לו לשמור אותו כמה
שיותר צלול ונגיש. וזה
טוב להגן על המעיין, בעולם שלנו מגננות הן דבר חשוב מאד, חשוב מאד לדעת להגן על
עצמך.
אך ניתן
לשמור על גישה להוויה הפנימית, למעיין שבפנים כדי שלא תחסם בפני הילד כשיגדל וכדי
שדרכו של הבוגר לאותו מעיין לא תהיה כל כך רצופה בכאבים.
כהורים אנו
יכולים לעזור לילד לצמוח ולהפוך למבוגר המחובר למקורות הביטחון האהבה ויצירתיות
הפנימיים שלו. וכך יבנו מנגנוני ההגנה בדרך כזו שהמים מתחת יהיו
נגישים.
ואם נדע להנחות את
הילד כך שלא ישכח את הדרך למעיין שלו.
מעיין ההוויה השמחה היצירה החיים והאהבה. מילאנו את חלקנו בעולם.
מקורות וספרות מומלצת
א.
ג'ניפר
דיי "ויזואליזציה יצירתית עם ילדים מדריך מעשי" . (1998) הוצאת אח.
ב.
דפנה
ואמיר רטר "תקשורת עם התת-מודע ספר ללימוד דמיון מודרך ו-NLP.
ג.
וירג'יניה סאטיר "פנים רבות לנו" (2000) הוצאת
נורד.
עדי ברן
לקבלת תחזית
