לפני מספר חודשים מצאתי את עצמי יושבת
בביתו של קרוב משפחה, בניסיון לגשר בסכסוך עתיק יומין בינו לבין אחותו. השיחה גלשה
לאמירות בוטות ולדימויים מעולם האגדה, כאשר האחות טענה שכל חייה היא סינדרלה של
המשפחה, טורחת ועמלה ומתייחסת יפה לכולם ובתמורה מקבלת יחס מזלזל, תוקפני ומשפיל.
האח חלק בחריפות על טענותיה של אחותו,
וכך נכנסה השיחה למעגל סגור של "הוא אמר" "היא אמרה", ואני הרגשתי נבוכה ומיותרת
והתפללתי לעזרה.
נראה שתפילתי נענתה. רעיון עלה במוחי:
"תגיד לי" שאלתי אותו "אתה יכול למצוא את עצמך בסיפור סינדרלה?" "אני לא אוהב את
הסיפור הזה" ענה האח ביובש "איזה סיפור אתה אוהב?" התעקשתי בייאוש "את כיפה אדומה"
הפתיע אותי "ואיזה דמות בסיפור מתארת אותך הכי טוב?" שאלתי "הצייד" ענה האח.
כאן נפתחה הדרך לבדוק את האפשרות
שצייד נותן פתרונות נכונים בדרך של אלימות בוטה, והאח, בחור אדיב ועדין למראה, אישר
שמפעם לפעם מתפרצת אצלו הנטייה "לתקן" אנשים בלי לברור באמצעים.
לאחר אותו מפגש שינה האח את התנהגותו
הבוטה והמשפילה כלפי אחותו, ומי יודע, אולי יום אחד ימצאו מסילות זה ללבה של זו.
סיפורים הם כלי ריפוי רב עוצמה. ישנם
הסיפורים המוכרים לכל, סיפורי אגדה ומיתולוגיות שונים. אלה סיפורים הנמצאים במודע
ה(כמעט) כלל אנושי, וקל להתייחס אליהם. וישנם הסיפורים האישיים, שהיו או לא היו
מבחינה עובדתית, אך יש להם משמעות רבה בחייו של האדם המספר אותם.
לכל איש סיפור. נראה כאילו הסיפורים
האישיים הם השלד שעליו נשענת נפשו של אדם. תן טיפול נכון לשלד, ואיפשרת לנפש
להתייצב נכונה.
סיפורים אישיים נחשפים בחדרי הטיפול
הפסיכולגי, ועוברים עיבוד מחדש. שינוי הסיפור האישי משקף את השינוי הכללי שיוצר
הטיפול.
סיפורים אישיים נחשפים גם דרך כתיבה
של שירה וסיפורת. עובדה ידועה היא שיצירה ספרותית נתונה לפרשנות, והיוצר הוא רק
אחד המפרשים של יצירתו. עבודה טיפולית דרך יצירה אישית היא רבת עוצמה, בזכות
מעורבותו העמוקה של היוצר ביצירתו. פרשנותו של המטפל לצד האמנותי של היצירה פותחת
אפשרות לפרשנות אחרת של הסיפור בכלל, עד כדי בחירת המשך אחר לסיפור. אולי המשך טוב
יותר.
ניתן לפרשן יצירה בדרכים שונות ומתוך
שיטות והשקפות עולם שונות. מאחר ואני לומדת פסיכולוגיה ביהדות, אני נוטה להציע
פרשנות דרך עולם המונחים היהודי העתיק: חסד, אמת, מצווה, נס, ועוד.
אחת המתנות הגדולות, חסד אמיתי שירד
לעולם, הוא השימוש בדמיון מודרך. סיפור קצרצר, מסופר בנסיבות של רגיעה, מסוגל לחולל
ניסים של ריפוי. פסיכו-נוירו-אימונולוגיה, ענף ברפואה, מסבירה את הקשר בין קווי
אופי ורגשות לבין רגישות למחלות מסוימות. הקשר הזה מבוסס על כך שהמוח הוא יצרן
ומפקח-ייצור כימיקלים אדיר: הורמונים, מעבירים עצביים, וכדומה. זאת בנוסף על
תפקודיו האחרים, החומריים פחות, כגון חשיבה.
שתי דוגמאות פשוטות יעזרו להמחיש את
הקשר: רגש של מבוכה גורם להסמקה, שהיא התרחבות נימי דם מתחת פני העור. רגש של חרדה
גורם לדפיקות לב מואצות, שהן תיפקוד גופני מובהק, תוצר של הפקה מוגברת של הורמון
האדרנלין.
באמצעות דמיון מודרך מנסים לחולל
רגשות חיוביים סביב סיפור של הצלחה, ניצחון, ריפוי. מבחינת תגובות, המוח אינו מבדיל
בין מציאות לבין דמיון. כשאנחנו צופים בסרט מצוייר עצוב, "במבי" למשל, אנחנו יודעים
בוודאות שהסיפור בדיוני, ואינו אלא רצף ציורים צבעוניים שנעשו ביד אמן. אבל בלוטת
הדמעות מתמלאת נוזל מלוח, שיורד טיפין-טיפין על לחיינו, כי אנחנו בוכים.
אנחנו בוכים מפני ש"במבי" המצוייר
מבוסס על המציאות, ואנחנו יודעים שבהחלט יכול להיות מצב של עופר יתום שאמו אבדה לו
בירי ציידים. מצד שני, להבדיל, דמיון מודרך מטביע במוח את האפשרות, שממחלה אפשר
להבריא.
שימוש בדמיון מודרך גורם להטבעת מידע
חדש בתאי המוח. המוח מתעורר לתגובה חדשה הן במישור התיפקוד החשיבתי, הן במישור
התפקוד של יצרן הכימיקלים המופלא. וכך נוצר מעגל חיובי שאינו סגור, אלא ספירלה
ההולכת ומתרחבת וסופחת אליה עוד ועוד תאי מוח ותאים אחרים שהמידע החדש, המבריא,
מוטבע עליהם וגורם להם לחולל תגובה תפקודית חיובית.
לא פעם נתקלתי באנשים שטענו שאינם
מסוגלים לדמיין. איתם כתבתי סיפורי החלמה, שנקראו לפני השינה, ובכל עת אחרת שחפצו
בכך.
אחד הסיפורים הראשונים שכתבתי היה עם
אשה שהחלימה מסרטן, והשתמשה בדמיון מודרך כדי לשמר את ההחלמה, ואף לתגבר את הרגשתה
הטובה. הסיפור שרקחנו יחד היה על אבני חן שנחשפים בכל מקום שגידול/גרורה הצטמקו
ונעלמו, כמו פנינה הנשלפת מבשרה של צדפה. את אבני החן אספה פיה קטנה, מסרה אותם
לגמד, והוא החזיר אותם למכרות שמתחת לפני האדמה.
בעיני האשה הזו, הגידולים הסרטניים
היו חלק מגופה, וכל תהליך המחלה וההחלמה נתן לה תובנות שערכן בעיניה כאבני חן.
הסיפור שלה היה הדרך לשמר את התובנות מבלי להזדקק לדרך הקשה שהביאה אותה אל התובנות
הללו. פרשנויות מעניינות שונות אפשר לתת לכך שאבני החן הוחזרו למשמרת בבטנה של אמא
אדמה.
אבל, לא תמיד חייבים לפרשן. דווקא
בסיפורים המשמשים לדמיון מודרך מוטב להותיר את הסיפור בשלמותו. בשלמות הזו נשמרים
רבדים ורובדי רבדים שמוטב לעבד אותם בפנים, בלי נגיעות חיצוניות מיותרות.
את הבחירה בסוג הסיפור נותיר בידי האדם המשתמש בו.
הוא יודע היטב אם מתאימה לו אגדה מוכרת, או שיר פרי עטו, או פנטזיה שנרקחה במשותף
עם אדם אחר. הוא גם יודע אם יש או אין צורך בפרשנויות למיניהן, ברוח פרשנות כזו או
אחרת.
מאשה
מטיס-שריד
דמיון מודרך מאת
מאשה מטיס-שריד
אודות מאשה מטיס-שריד ורשימת מאמרים
חזרה לפרק
דמיון מודרך
לראש הדף
לקבלת תחזית
