להיות ילד
זה לבחור ללכת אחרי מישהו.אפילו שנשמתו ענקית ואינסופית ואפילו שהוא יודע בתוכו
הרבה דברים שאנחנו שכחנו הוא בוחר ללכת כאן ,במסע הזה בארץ החומר – בעקבותינו.אבא
ואמא.לא משנה לא מי אנחנו ועד כמה אנחנו אוהבים או מחוברים בכל זאת כל עוד הוא
ילד הוא בוחר בשביל שלנו.ומתחת לכל השאלות והתשובות שעולות, לפנות ימינה או
שמאלה, לנזוף או לחבק,לגור בעיר או בטבע... יש שאלה שמשפיעה יותר מכל.
מה המסע
הזה בשבילנו?
הוא שואל את עצמו,מה הארץ הזאת בשבילנו,בשבילי,בשביל אבא ובשביל אמא?האם זה מסע
של פחד וזהירות בארץ עוינת,או טיול מהנה במולדת,בבית. כי תבינו האפשרות היחידה של
ילדנו להאמין שהגיע הביתה, למקום מוגן ותומך ושופע נובעת מהתחושה העמוקה והבלתי
מותניית שלנו שאכן זה העולם וזה המסע.כמה שלא נגונן עליו ממערכת החינוך או מהקמח
הלבן או מהאלימות בכבישים או מכלי התקשורת או מהדודים שלו,אם אנחנו בתוכנו חווים
את העולם הזה האמיתי כפי שהוא עכשיו(לפני השינוי) כמקום מאיים ,אז כזהו גם עולמו
של ילדנו.אפשר להגן עליו מהכל חוץ ממה שאנו מאמינים,מהאמת שלנו.
אז איפה
אתם חיים, אמא ואבא?
א.אבא, אמא
והשותף הסמוי
מזה אלפי
שנים, מכסה ומאפיל צל גדול על כל מחשבה ומעשה שקשורים בהורות - בתרבות שלנו
וברוב התרבויות בעולמנו. לצל הזה קוראים – פחד. נראה שכשמדובר בשאלות שקשורות
לבחירות שלנו כהורים, תמיד יושב איתנו בחדר,כמו השולחן ,כמו בן בית - הפחד.
וכשאני מדבר על פחד אני לא חושב דווקא על היסטריה או
חרדה קיצונית. מדובר בפחד עמוק ומושרש ביחס לחיים האלה, ביחס לעולם. פחד שכבר
הוטמע בתוך אורח המחשבה הרציונלי, פחד שכבר מזמן אינו נחווה בגלוי כרגש, כקושי,
אלא כ"הנחת עבודה" שמתוכה פועלים ועושים בחירות כהורים.
ניתן לזהות
בקלות את הפחד שאני מדבר עליו כשעולה איזשהוא נושא הקשור להורות:
האם לעשות
עוד אולטראסאונד? איפה ואיך ללדת? האם להניק? במה להאכיל? איפה יישן התינוק? האם
לתת חיסונים? לחזור לעבודה? עוד לא לחזור לעבודה? לתת לאחרים להחזיק אותו? או לא?
להשאיר אותו עם אבא לבד? עם סבתא לבד? עם בייבי סיטר? לאיזה משפחתון/גן/בית
ספר/חוג/ לשלוח אותו? שיאכל ממתקים/קמח לבן/בשר/ביסלי או לא?...
לדוגמא
,נניח שעולה השאלה "האם ילך לבית ספר?" או "לאיזה בית ספר?". במבט ראשון אלה
שאלות מרגשות ומלהיבות, הנה הילד שלי גדל ומוכן להעמיק את הקשר שלו עם העולם, עם
מבוגרים וילדים שמחוץ למשפחה, עם רעיונות והתנהגויות חדשים ומגוונים. נשמע כמו
הרפתקאה מרגשת והזדמנות נהדרת לאמא ולאבא להקשיב לעצמם, להקשיב לילדם ובאופן
מדויק ויצירתי לבטא את אהבתם לעצמם ולילדם בעוד צורה, חדשה ועצמתית.
אבל זה
בדרך כלל לא קורה. הפחד מגיע, מגלה את עצמו כנוקשות ומתח. תחושה ש"אין
ברירה" משתלטת על העניינים, מתחילה פעילות מאד אינטנסיבית של המוח, עם שיקולים
שנשמעים מאד אחראים ורציונליים, המון הנחות מאיימות לגביי העתיד : "אם נשלח אותו
ל
X
– לא ישימו לב אליו " "אם ילך ל
X
– לא ילמד
Y
ולא יצליח ב- Z כשיגיע הזמן ל-
O
" "אם ילך ל X
יהיו לו חברים – Y
ואז יהיה לו יותר קל כש -
Z
".
לא נהוג
לקרוא לזה פחד. רובנו נוהגים במקרים כאלה להרצין את המבט, לשקוע בדיון פנימי
נוקב ולהרגיש מאד אחראים , זהירים ואיכפתיים .ראציונליים.
רציונאליות
היא לעתים קרובות "טריק" של השכל שמשמש להעברת האחריות למה שמרגישים - מהפנים אל
החוץ – "אני ממש סומכת על הילד שלי שהוא יודע מה טוב לו ,אבל בכל זאת, ידוע
שבתקופה הזאת באזור הזה המים הם ממש סכנת נפשות !" .
הגישה
המקובלת להורות מזכירה לי לפעמים את היחסים בין המאמן והמתאגרף. ההורים מעודדים,
מכינים, מנגבים את הזיעה והדם ובהישמע הצלצול ("הצלצול"?)שולחים את ילדם לעוד
סיבוב בזירה, "תראה לנו למה אתה מסוגל!"
ומתפללים
שיצליח ומלאים בגאווה כשחוזר מנצח בסוף הסיבוב. זאת גישה אחת וכמובן יש את אלה
שעושים את הכל כדי שילדם בכלל לא יגיע לשם, לזירה(לעולם ה"אמיתי") עסוקים בליצור
איזושהי חומה או בועה שתגונן עליו, מנסים לדחות עוד ועוד את מועד תחילת הקרב.
בשתי
הגישות נתפס העולם הזה שבו אנו חיים עם ילדנו כמקום של מאבק, מקום מאיים ומסוכן
ומה שנותר לנו ההורים זה רק לעזור לילדנו שיצא מנצח או לחילופין שיפגע כמה שפחות.
אבל באמת
כזה העולם?
ובאמת זה
התפקיד שרצינו בו כשבחרנו להיות הורים?
ב.מקור
הפחד
אני מאמין
שלרובכם יש מה לאכול הערב וגם אמצעים להשיג משהו לתת לילדים לאכול מחר. בניחוש
פראי אני גם מעריך שלרוב הקוראים יש מקום לגור ושמיעוטם נמצאים בסכנה קיומית
ברגעים אלה.
עם כל
הכבוד לכלי התקשורת ולמפיקי סרטי האימה מהוליווד ולפוליטיקאים ולרפואה הציבורית
ולאנשי הצבא וחברות הביטוח ועוד כהנה וכהנה אנשים יקרים שטורחים יומם ולילה לשכנע
את כולנו שהאסון משחר לפתחנו בכל רגע, האמת היא שבשונה מסבא וסבתא ובשונה מרוב
בני האדם במאות השנים שקדמו לנו ותרבויות מסוימות גם היום – אנחנו מאד בטוחים
ומוגנים.
עובדה זו
לא ממש שינתה את תפיסתנו את העולם כמקום מסוכן, ואת החיים כמאבק להישרדות. כדי
לשמר את תפיסתינו אנו יכולים בדרך מהמקרר לשולחן העץ המיוחד שלנו, בעודנו מצפים
את הלחם המיוחד והיקר שלנו במעדן מדהים תוצרת חוץ לשמוע על שכר המינימום
ולקונן על "המצב הקשה". או לחילופין אנו מחפשים וגם מוצאים בעתון את הידיעה
היומית על הילד שנפל מאיפושהו , מפליטים אנחה ומבינים שוב ש"באמת אי אפשר לדעת
מאיפה יבוא האסון..."
במלים
אחרות – מחסור, סכנה, פגיעות ומאבק הישרדות איפיינו בעבר את המציאות היומיומית
של רוב האנושות ובאמת אדם יכול היה להגיד לעצמו " זה לא בידיי". היום כשגם
המציאות הרבה יותר ידידותית וגם זה באמת "בידינו" אנחנו עדיין בוחרים להאמין
ששום דבר לא הישתנה. רוב האנשים בתרבות שלנו (הישראלית והמערבית) על שלל
טכנולוגיות השפע והעינוגים והקניות והערוצים והמותרות נמצאים עדיין – מבחינת
אורח המחשבה - במאבק להישרדות ומקבלים החלטות מתוך פחד. וילדי כיתה ב' העליזים
שביום שרב גוררים את ערכות האב"כ שלהם על המדרכה בדרך לבית ספר הם עוד אנדרטה חיה
לאבסורד הזה.
ג.פחד
גידול ילדים
פגשתי הרבה
אנשים שנראים מלאי אמונה גמישות ויצירתיות עד שמגיעים להורות שלהם .פתאום האנרגיה
משתנה והשיחה הופכת לשכלתנית ומתוחה כאילו ענן אפור ומחניק נכנס וממלא את החדר.
כאילו יועץ סתרים קטן אמונה וחמור סבר נכנס בשקט והתיישב מאחוריהם.
ובאמת נראה
שגידול ילדים זה תחום שרווי יותר מכל תחום אחר באימה מושרשת מדורי דורות. עברו
רק כמאה שנה מאז שחלק גדול מהתינוקות מתו בלידה או בזמן הקצר שאחריה, לא הרבה
זמן מאז שמגפות פתאומיות השמידו חלקים עצומים מהאוכלוסיה, רק חצי מאה מאז השואה
הפרטית שלנו, רק דור או שניים מאז שסולקנו או ברחנו מהגולה והיטלטלנו אל המציאות
השברירית שכאן , רק עשר, עשרים שנה מאז שנגמר מצב המלחמה עם מצרים סוריה וירדן.
ובכלל
המציאות המקובלת אצל רוב האנשים בעולם המערבי ובישראל - שיש מה לאכול ואיפה לגור
וחוק שמגן עלינו היתה אפשרית בעבר הלא כל כך רחוק רק לבני המעמד העליון , בעלי
זכויות היתר .
ונכון היו
זמנים שבהם הדרך היחידה להחלץ ממעגל העוני ,להגיע לאיזושהי יציבות היה אפשרי רק
על ידי התקרבות לאותם מעמדות עליונים . ונכון שלימוד קריאה וכתיבה ורכישת ידע
ש"נחשב" על ידי המעמד השליט הם שאיפשרו לבן האיכר לפלס דרכו למעמד בעלי המלאכה
או לבן הנגר להפוך לסוחר או בנקאי ואולי מתישהו להתחתן עם בת של אציל אמיתי
ולשבת בשולחן אחד עם אלה שתמיד (כל עוד אין איזו מהפכה) ,יש להם.
כשאני רואה
את הילדים בבי"ס שלנו "ילדי אדמה" לומדים לכתוב ולקרוא בדרכם, בקצב שלהם, עם
הדרכה, בלי הדרכה, פשוט מאמצים לעצמם ברצון ובשמחה עוד דרך לתקשר ולהתבטא בעולם,
כמו שרכשו את שפת הדיבור ושפת השחייה ושפת המחשב ושפת הכדורגל ...כשאני רואה כמה
זה פשוט, זה מבהיר לי שכל המערכת המשוכללת של החדרת ידע בכפייה לילדים יכולה היתה
לצמוח ולשגשג ולהיתפס כהכרחית לרוב האנשים גם בימינו - רק מתוך אותו פחד ישן
מלפני עשרות שנים, מהימים שבהם מה שמבדיל באמת בין ילד שיוכל לשרוד לכזה שנידון
לסבל זו יכולתו לקרוא ולכתוב. ולא עוזר שהמלך הערום עומד ומרקד ומצווח מולנו
בדמותם של כל המיליונרים שרכשו את השכלתם על מגרש הכדורגל או על מסלול הדוגמנות.
לא מזיז לנו שאלה ש"באמת מצליחים" רובם נפלטו או ברחו מתישהו ממערכת החינוך או
לחילופין הצלחתם באה למרות התיבנות של המערכת ולא בזכותו.
כי הפחד
הוא עמוק, וכמו כל פחד עמוק – אינו מאפשר לראות את המציאות שלפנינו בהווה. כמו
הפחד של אותו אדם שכמעט נדרס על ידי רכבת לפני שנים ושומע שוב את השריקה ומתחיל
לברוח בטירוף ואין סיכוי שיעיף מבט ויראה שמדובר בקומקום הרותח. הפחד ממקד את
תשומת לבנו בעתיד (הנורא) המחכה לילד "שכבר בן תשע ועוד לא קורא" או אל העבר
(המדכא) "כן ,אני גם לא למדתי ותראה איך נתקעתי " ולא מאפשר פשוט להיות בהווה,
לראות את הילד המסוים שלנו, במציאות הקונקרטית שלו, חי ולומד לחיות בכלים שלו
ובקצב הנכון לו. בשמחה.
ובאמת יש
דמיון רב בין הזמן הישן, שבו התעללו בילדים וניצלו אותם, לבין הזמן החדש, שבו
מעצבים ומכינים ומגוננים עליהם כדי להציל אותם, כדי שיסתדרו איכשהו. בשני המקרים
הילדים נתפסים כקורבנות חסרי אונים, העולם נתפס כמקום מאיים ולא נדיב, וההורים
(להלן אנחנו) תופסים את עצמם כחומה השברירית המפרידה בין השניים.
ד.פחד
שהופך לאמון שמאפשר אהבה שמביאה אמונה...
ברור
שכשמחליפים את הפחד באמון – כציר לתפיסת העולם שלנו, משתנים סדרי העדיפויות. עיקר
תשומת הלב עוברת מ - לקוות (להתארגן,לחשוש,לדאוג) לטוב שיגיע בעתיד, ל - להיות (להנות
,להרגיש,ללמוד,לשתף) בטוב שיש .כאן. עכשיו. מסביבנו ובתוכנו. אבל איך עושים את
זה?
אז נתחיל
מהתחלה. נשאל- מה בעצם מבקש מאתנו הילד הזה שנולד לתוך חיינו, שבחר בנו כשותפים
בכירים לצמיחה שלו ? אז ככה:
הבקשה
הראשונה היא להרגיש בבית.
להרגיש בטוח. להרגיש שמכילים אותו כמו שהוא ללא תנאי.
הבקשה
השניה היא לחוש הנאה.
להרגיש
שעולם והחיים הם דבר מענג, משעשע, להרגיש שמשחקיות וחושניות הם החיבור הראשוני
לכל דבר.
הבקשה
השלישית היא להרגיש מיוחד.
להרגיש
כמרכז של חייו, להתגאות בעצמו, לחוש שהעולם הוא מקום שתומך ללא מאמץ בדרכו
המיוחדת.
אצל ילדים
וגם אצל מבוגרים שלא התבגרו (שעדיין מצפים לקבל מהעולם את מה שלא קיבלו מאמא
ואבא) שלושת הבקשות הראשונות הם הכי חשובות. הם שמאפשרות להצמיח שורשים כאן בעולם
ולפנות ללא מאבק לגדילה והתרחבות ונתינה בו.
הבקשה הרביעית היא לחוש שבוחרים בו מהלב.
בחירה אינטימיות ,בחירה אוהבת , כזו שמרגישים אותה בהווה,בלי ציפיות, בלי תנאים
,בלי תפקידים,כלפי מי שהוא עכשיו ,כלפי כל החלקים שלו.
הבקשה החמישית היא להרגיש חופשי לבטא את עצמו.לחלק
את כל מה שבתוכו עם העולם שבחוץ ולחוש שזה רצוי ומבורך.
הבקשה השישית היא להרגיש חסר גבולות.לחלום
בחופשיות,להאמין בדמיון ובאינטואיציה שלו,לראות בנוסף למה שיש גם את מה שמעבר
לאופק –ללא מאמץ.
הבקשה השביעית והאחרונה היא להרגיש אלוהים.
להרגיש שותף אינטימי של הכוחות היוצרים ביקום .
אלה
הבקשות.אדם שהתבגר הוא כזה שאינו תלוי בכל גורם חיצוני כדי לחוש בטוח או מיוחד
או כל אחת מהבקשות הללו.מהותה של התבגרות היא שמפסיקים לצפות מהעולם שבחוץ (אמא
,אבא,מורה,מעסיק,בת זוג,קהל הצופים וכו') שיספק לנו הרגשה כלשהי כי כבר יש לנו את
זה בתוכנו ואנו פנויים לבטא את זה ,לחיות את זה בכל מערכות היחסים שלנו.ילד לעומת
זאת ,אולי הגיע עם ידיעה עמוקה שהוא מיוחד ואהוב וחופשי לחלום,אבל כילד
בריא הוא
מבקש (בהתחלה) ומצפה ודורש (בסוף) לקבל מאיתנו ,מהוריו מרחב לחוות בו וללמוד בו
את כל האיכויות האלה. הוא חייב את זה כדי לחיות באהבה ובחופש ובמלאות וכילד הוא
יכול לקבל את זה רק מהוריו (או דמות דומיננטית אחרת כשהוריו אינם)
אז למה
שלא ניתן לו? הרי כל כך אנחנו אוהבים אותו!
כי אנחנו
לא יכולים.למה לא יכולים?
כי לא
מאמינים בזה.ומה שלא מאמינים בו אי אפשר לתת. אני יכול להתפעל שוב ושוב מציוריה
וריקודיה של ילדתי לחשוב שאני תומך כך בחווית הערך העצמי והיחודיות שלה.אבל אם
אני ממשיך להיות כזה שממש לא מאמין בעצמו ומרגיש כשלון – זה מה שילדתי תחווה
ותאמץ לעצמה.
אז למה לא
מאמינים?
בגלל הפחד.
כל עוד אנו
הולכים בעקבות הורינו וסבינו, משתדלים לאמץ את הגישה המקובלת שלאורה גדלנו - נמצא
שבבואנו להתייחס לכל אחת מהבקשות של ילדנו - אנו מצוידים בהרבה יותר פחד מאשר
באמונה.
הנה הצעה
לפחדים המקובלים שמעצבים את בחירותינו כהורים :
א.רוצים
שילדנו ירגיש בטוח ,שיש לו כל מה שנחוץ ? יש פחד הישרדותי - החשש שילדנו
יהיה חולה, שיפגע מנפילה, שלא יהיה לו מה לאכול, שמישהו (מבוגר או ילד) יפגע בו,
שיתפוצץ בפיגוע וכו'...
ב.רוצים
שיהנה בחופשיות ,בלי גבולות ? יש פחד עמוק שהשפעתו על תרבותנו היא הרבה מעבר למה
שמקובל לחשוב – פחד מניצול מיני - החשש שינצלו לרעה את תמימותו או
תמימותה, שיגעו בו בגסות, חשש שהנאה גדולה מידי תביא לאשמה או לסבל או לשבירת
מוסכמות.
ג.רוצים
שירגיש מיוחד ומאמין בערכו ובדרכו? יש פחד מכישלון - החשש שילדנו לא
יצליח, שיאמין ויתאכזב, שילך בדרך שלא מתאימה לו, שירחף, שיהיה מנותק, שיאמין
לאנשים הלא נכונים, שלא יתחשל ויאסוף כלים למידה המתאימה ל"עולם האכזר", חשש
שיאמין יותר מידי.
ד.רוצים
שיוכל להיות בקירבה עם עצמו ועם אחרים ,שיאמין באהבה ויצר קשרים עמוקים של
אהבה?קשה מאד כי יש פחד דחייה – הפחד שלנו שלא יאהבו את ילדנו, שאף אחד לא
באמת יראה מיהו וירצה אותו כמו שהוא, שיהיה בודד, שיפתח ויאהב ויהפוך פגיע
וינוצל.
ה.רוצים
שירגיש חופשי לבטא את עצמו בכל צורה ובכל מקום? יש פחד מהתעלמות או פחד
סירוס – שלא יקשיבו לו,שלא ישימו לב לרגשותיו, שידכאו את ייחודיותו, שיתעלמו
מפגיעותו, שישאירו אותו בשוליים, שיהיה בינוני ולא מעניין.
ו.רוצים
שירגיש חופשי להאמין ולחלום בלי גבולות? אי אפשר ,כשאנו מופעלים על ידי פחד מ
דיכוי - החשש שיכפו עליו מה שלא מתאים לו, שיהיו צינים כלפיו, שיקחו ממנו את
חופש הבחירה / ההחלטה / הביטוי.
ז. מבקשים
לאפשר לו את החיבור הרוחני שמתאים לו ,בפשטות ובטבעיות? יש פחד מהיסחפות -
החרדה שיאבד לנו,שיתרחק מאיתנו ויבלע בתוך איזו דת או כת או פשוט שפה רוחנית
שנשמעת לנו גבוהה ומנותקת.
ה.טיפול בהורים או בילדים?
ערימת
הפחדים הזאת שערמתי כאן אינה בעייה.
היא בסך הכל מעלה
על פני השטח את מה שמפעיל אותנו חלק מהזמן או כל הזמן,
כהורים. פחדים אלה
כשהם מחופשים לראציונליות מאד מגבילים את מקומה של האהבה בבחירות שלנו כהורים.
כשאנו מסכימים
להודות שמדובר בפחד
ובמקום לחפש דרכים הגיוניות להצדיק אותו, פשוט להקשיב לו ולתת לו
מקום, נפתחת האפשרות שנוכל להיפרד ממנו ולהחליפו באמון.
ב"ילדי
אדמה" האמון בעולם ובחיים כפי שהם הוא אבן יסוד.מתקיים תהליך התבוננות ושיחה עמוק
ומתמיד של מורים הורים וילדים שמאפשר לחזור שוב ושוב ולוותר על דרך הפחד לטובת
נתיב ההרפתקאות של האמונה.
זה מה שמקל
עלינו לראות בכל קושי של כל ילד הזמנה. הזמנה שמכוונת לאחד מהוריו או לשניהם
להתבונן על עצמם, על חייהם ועל אותו מקום בתפיסת עולמם שבו הגיע הזמן לגדול,
להתרחב, להחליף פחד באמונה, חוסר בשפע, נוקשות בגמישות. אנו רואים שוב ושוב
שכשילד משקף בקשה לשינוי בתחום הבטחון והקבלה למשל, זה קורה מתי שההורים הרגישו
"תקועים" בחייהם באותו תחום ואולי עוד לא הסכימו להודות בזה. ראינו שכשמדובר
בלאפשר שינוי עמוק ואמיתי שנוגע לזהות הפנימית, לתפיסת העולם, הטיפול הוא בהורים
ובילד ביחד. למעשה הטיפול הוא כמו תהליך התחדשות של המרחב שמאפשרת המשפחה לכל
הילדים והמבוגרים בה. אנו רואים גם איך כל תהליך משמעותי שעובר על ילד, הורה או
מורה בבית הספר, הופך למשמעותי ומצמיח בחייהם של כל האחרים, מין קסם כזה שנולד
מאמון .
ו.והעולם?
האמת היא
שהעולם הוא לא מסוכן... והוא גם לא בטוח. העולם הוא פשוט רצף של מפגשים, רצף של
תופעות שאליהם אני בוחר לכוון את תשומת ליבי.
אני הוא זה
שמסכים לבטוח, זה שבוחר לראות טוב בכל תופעה, בכל מפגש. אם יש כסף או אין, אם יש
בריאות או יש מחלה, אם יש פיגוע ואם יש חתונה – אני זה שיכול לראות במה שאני
רואה את הסגנון המיוחד שבו בוחר היקום לתמוך בי באהבה.
ואז הילדה
שלי גדלה במציאות שהיא אוהבת. מאד מגוונת ומאד תוססת ומסעירה והרבה פעמים כואבת –
אבל תמיד תומכת ותמיד מבורכת ותמיד מאד פרטית ואינטימית ואוהבת.
וזה האמון.
זה הקשר שמושתת על אמון שנוצר בינה לבין העולם – מתוך שבשבילה העולם הוא כזה.
אורית
ושי אור
yesh-orr@zahav.net.il
09-8663380
לקבלת תחזית
