אז הגענו ליריד
"טעם העיר" –שוק האוכל. הייתה שם המוניות גדולה וצפופה בקושי זזנו, באחד הזויות
עמדה במה שהציגה חטיף ועל העומדים בתור היה לשחק מול מסך ענק ולהכניס את הדפדפים
לצנצנת וזאת על ידי חיישנים הנמצאים בתוך אפוד אדום שהמשתתף לובש.
"אימא אני רוצה
לשחק בזה" אמר לי בני.
כאחוזת אמוק מתורים
והמוניות אמרתי "שמע זה צפוף נעזוב את זה".
לא אין סיכוי לעזוב
הילד בשלו "אבל אימא אני רוצה".
"אבל" (אני מנסה
גם, אהה...) "אבל תראה איזה תור ובכלל כמעט רק גדולים משחקים בזה".
אז הוא ממשיך "תראי
אנחנו באנו לפה נכון? אז עכשיו אני גם צריך ליהנות ממה שיש פה".
נו טוב, מול
הנימוקים האלה שהוא מפרט אני לרוב, משתכנעת.
אנו עומדים בתור,
דוחפים אותי מאחור ומקדימה אבל הילד שלי עם עיניים בורקות מחכה לרגע שהוא ישחק.
בנתיים אני רואה שעל הבמה מעלים רק ילדים גדולים ממנו כי הם צריכים להיות גבוהים
בכדי להפעיל את החיישנים האלה של המשחק האינטראקטיבי הזה.
"נו מה עושים" אני
אומרת לו. הוא ניגש לבחור האחראי שמציע לו לשחק עם אימא על הידיים או לשחק לבד
ולהרים אפוד אחד גבוה עם הידיים למעלה - הוא בוחר מייד את האפשרות השניה, הוא
עולה, עומד מול המסך בתוך אפוד ענק שנופל לו ומרים עוד אחד שהוא מחזיק עם שתי
ידיו למעלה ש"יקלטו" אותו, ומתחיל לרוץ אחרי דפדפים להכניס אותם לרוטב שבצנצנת.
תק. תק. תק. דננננםםםם קול תרועה הוא ניצח. קיבלנו רוטב מתנה והמשכנו.
"אהווווו..אני
מתלהבת" איך התעקשת ואיך שיחקת ויאלללה איך דייקת ככה עם הדפדפים האלה שנפלו מהר
ואיך, איך הצלחת וניצחת".
הוא מושך בקשית
ברעש של סוף הכוס את שארית מיץ האננס מתבונן בי ואומר-
.."אימא...את
ממש מסתכלת על הניצחון, זה לא מעניין, אותי מה שעניין זה המשחק- זה הכף".
אני מהנהנת..כן בטח
המשחק.
מה אני בכלל מתלהבת
מהניצחון, מהסיום, הוא בכלל היה בתהליך, הרי מזה הוא נהנה.
המשחק הוא התהליך
שלא תמיד חשוב מה שיקרה בסופו אבל חשוב בכלל לעבור אותו.
אם אנחנו הגענו פה
לחיות אז לא נשחק?
הבת שלי אוהבת
לצייר וליצור. שנה שלמה כל הילדים חוזרים עם עבודות הביתה והיא נאדה-כלום.
מאז שהייתה בגן
והלאה בחוגים והלאה בבית הספר- יש סיפורים יש עניין אבל מה אין עבודות.
איך זה אני שואלת
את המורה לקרמיקה? "ככה , כזו היא, עובדת, היא נהנית מהתהליך".
"מה? מה קורה" אני
שואלת את המורה לאמנות "שששששששששששש...היא אומרת היא יש לה את הקצב שלה..היא
עובדת וזהו"
כן לכל אחד יש את
הקצב שלו ויש באמת עניין גדול בתהליך היצירה אבל מה קורה שאין סיום?
אין תוצר? עבודה
מוגמרת?
מסתבר, כך למדתי,
מהחיים ומההקשבה לילדים שהתוצר-הוא ההבנה , התובנות מגיעות תוך כדי התהליך ללא
שורה תחתונה.
ההנאות שביצירה,
הלמידה שבחיים, החברות עם אנשים - אלו דברים ללא סיום הם כל הזמן נמצאים, הם
מתפתחים, משתנים, מאיטים, מפסיקים, ממשיכים, אבל לא נגמרים הם מהווים חלקים ממה
שעובר עלינו בחיים.
לילדים יש תפקיד
מאוד משמעותי בחיים מעבר לקשר ולאהבה ולמשפחה. הם מגיעים עם אופי ומסר משלהם
ועלינו לכבדו, להקשיב למה שיש להם לאמר, להקשיב לדרך שהם רואים את הדברים.
עוד שהם בבטן יש
להם כבר מה לאמר, זה רק עניין של תקשורת להקשיב להם.
לא, לא אנו לא
תלושים-שאנטי מרחפים איתם במרחב. ודאי שאנו מכוונים אותם, מייעצים להם, מחכים
להם, מגדלים אותם, שמים להם גבולות.
אבל רבים מההורים,
לצערי מצפים שיגדלו ויהיו "כמו שהם רוצים" יש איזה מנגנון פנימי שאומר להם כל
הזמן להיות על המשמורת ולחנך להורות להם. וזה חבל מפני שאם אתם מדברים איתם בגובה
העיניים וחווים את הרגשות שלהם מבלי לשפוט אותם, מבלי לבקר, מכוונים בעדינות
ממקום של שיתוף ולא ממקום של אני ההורה ויודע הכל (כי אנחנו לא) דווקא מהמקום הזה
הם מעונינים לשמוע, להתייעץ, לספר, לקבל, להבין, להקשיב, לתת כי הם מרגישים שיותר
משמחנכים אותם מכבדים אותם.
היו עימם בחוויות ,
ביום יום, במילים, בין השורות, בחיבוקים, באהבה ותקשיבו, תדעו להקשיב, יש להם
כאלה מילים וראיה בהירה שתאמינו לי, שיש לנו הרבה מה ללמוד מהם.
קחו למשל ציור של
בית. שאתם וילדכם מתבוננים ביחד מה אתם רואים ומה הם רואים?
ייתכן שאתם תראו
מייד את הבית אך הילד שלכם יראה את הארובה עם העשן או את החלון ואת הוילון במקרה
כמו זה ודומים לו אין לבוא ולאמר "לא ,תסתכל הרי יש פה בית"
אלא לתת לילד להיות
עם הראייה והאמירה העצמאית שלו.
וזאת ההזדמנות
שלנו, שוב, ללמוד מהם משהו.
סמדר לרר.
לקבלת תחזית
