בחיי היום יום שלנו,
כהורים, אנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות במצב בו אנו מבטלים את עצמנו לעומת
הרצונות של הילדים/ בן (או בת) הזוג/ העבודה וכו'.
ה"אני" הפנימי שלנו
הולך לאיבוד.
כשהילדים שלנו הם
ילדים צעירים, אנו נוטים להישאב לתוך ההורות מהר מאוד מבלי לשים לב ומבלי לשים
גבולות לנתינה שלנו. אחר כך, כשהם גדלים, אנו רוצים להחזיר לעצמנו קצת ממה שנתנו
אך פעמים רבות אנחנו לא יודעים כיצד לעשות זאת.
איבוד ה"אני" שלנו,
גורם לנו לתסכול ולתחושה של החמצה. תחושות כגון "פעם הייתי...", "פעם היה לי.."
וכו'. כשאנחנו מתוסכלים אנו נעשים חסרי סבלנות.
חוסר השקט הזה, וחוסר
הסבלנות, כמו גם לחצי היום יום שכולנו חוווים, גורם לנו פעמים רבות להתרגז על
ילדינו. פעמים רבות, התרגזות זו היא ללא סיבה.
הכעס והתחושות
השליליות שמלווים אותנו גוזלים מאיתנו אנרגיה. אנרגיה זו היא חשובה וחיונית, וכאשר
היא איננה, קשה לנו לפעול למען עצמנו במונחים חיוביים.
כעס, רוגז, תסכול
ורגשות שליליים בכלל, הם אינם מחוייבי המציאות. אנחנו בוחרים האם להתרגז, האם
לכעוס, האם להוציא את הכעס החוצה, האם להיעלב או לא. יש לנו את היכולת להחליט לא
להשתמש באנרגיה שלילית.
כיצד עושים זאת?
כהורים, אנחנו נוטים פעמים רבות לשדר לילדינו שאנחנו בעלי הסמכה בהכל. יודעים הכל
ואחראים על הכל. כאנשים מבוגרים אנחנו יודעים, שהדברים אינם כך. מותר לנו (ואף
רצוי) להראות לילדינו שאנחנו לא מושלמים. אנחנו טועים, אנחנו בני אדם, קשה לנו
לפעמים וזה בסדר. כשאנחנו באים לשפר את התקשורת שלנו עם הילדים, ולאפשר לעצמנו
להיות קצת "אני", אנחנו צריכים לבוא ממקום של קבלה עצמית. כשאנחנו מקבלים את עצמנו,
עם כל הדברים הטובים והרעים שיש בנו, קל לנו יותר לסנן את האנרגיה השלילית.
יתרה מזאת, כשאנחנו
מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו, קל לנו יותר לקבל את ילדינו כפי שהם, ולא להכתיב להם
כיצד, לדעתנו, הם צריכים להיות.
קבלה עצמית, ונאמנות
למי שאני ולאמונות שלי, חשובות מאוד בנושא של הצבת גבולות בחיים. כשאנחנו יודעים מי
אנחנו ומה אנחנו רוצים, קל לנו יותר להסביר ולהראות את זה לסביבתנו ככלל ולילדינו
בפרט. ממקום זה, אנחנו מקבלים בחזרה משוב חיובי מהסביבה ומהילדים, והדבר מאפשר לנו
שקט פנימי, אשר מאפשר לנו לתעל אנרגיות- שבעבר תועלו לעייפות, קושי ותסכול- למקומות
פנימיים אשר מאפשרים לנו שקט ושלווה.
ילדים מנסים אותנו כל
הזמן. הם כל הזמן בודקים מהם הגבולות וכיצד והאם ניתן להרחיב (או להחריב) אותם.
כאשר אנחנו מראש יודעים מהם הגבולות שלנו. כאשר אנחנו אמיתיים עם עצמנו, ועם
אמונותינו, קל לנו יותר לשים את הגבולות. מקרים כאלו, של ביטחון במעשינו, גורמים
לכך שלא הוצאנו אנרגיה, שכן אנחנו שלמים עם ההחלטה.
שלמות עם עצמנו,
מקלה עלינו גם ביחסינו עם בן/ת הזוג שלנו, בעיקר בכל מה שקשור בגידול הילד
ובגבולות. כאשר אנחנו מאמינים במעשינו באופן שאינו משתמע לשתי פנים, קל לנו יותר
להסביר לבן/ת זוגנו ולגרום לו לנקוט את העמדה שלנו. כאשר אנחנו לא בטוחים במעשינו,
קשה לנו יותר להסביר את עמדתנו, וכך פעמים רבות, אנחנו מוצאים את עצמנו "לבד
במערכה", דבר הגורם לנו, שוב, להוציא אנרגיה מיותרת.
קו מנחה נוסף, הקשור
ב"להיות הורה", הוא נושא ההקשבה. פעמים רבות, כשילדינו באים ומספרים לנו דברים,
אנחנו מקשיבים להם עד למקום בו אנחנו לא מסכימים איתם (או שהיינו רוצים לעזור לו
ולכן חשוב לנו להגיד לו את דעתינו). באותו הרגע, אנחנו, למעשה, מפסיקים להקשיב
לילדים ומתחילים להקשיב לעצמנו.
ייתכן וילדנו בא
אלינו על מנת לספר לנו סיפור. הוא אינו מעוניין בדעתנו, אלא רק באמפתיה שלנו.
אנחנו, כהורים, מהמקום שלנו, במקום לספק לו את האמפתיה, מתחילים להעלות בפניו
רעיונות, פתרונות וכו'. מצב זה גורם לכך שהילד מרגיש שאנחנו לא מקשיבים ולא קשובים
אליו. למעשה, מקרים אלו, גורמים לכך שנאבד את הקשר עם הילדים שלנו, ובגיל גדול
יותר, שבו מאוד חשוב לנו לשמוע מה עובר עליהם, שכן אנחנו רוצים לוודא שהם אינם
חשופים לסכנות, הילדים שלנו לא משתפים אותנו, מתוך אותה תחושה שממילא איננו קשובים
אליהם.
לעומת זאת, אם נאפשר
לעצמנו להקשיב לילד עד הסוף, לראות ולבחון האם הוא בא לספר לנו סיפור לשם הסיפור
או שהוא צריך עזרה כלשהי (ובמידה והוא צריך עזרה- לתת לו, כמובן), יחוש הילד שאנו
קשובים אליו והדבר יחזק את הקשר עימו.
ילדינו הם אנשים
קטנים וחכמים מאוד. כשאנחנו רוצים שילדינו יפעלו בצורה מסויימת, השונה מהאופן בו הם
מתנהגים כרגע, ואנחנו יודעים שאם נעיר להם על התנהגותם, הם ימשיכו בה דווקא, עלינו
"לזרוק את הכדור לידיים שלהם". אנחנו צריכים לגלות הבנה לסיטואציה, אך לשאול את
הילד כיצד הוא היה פועל בסיטואציה כזאת. פעמים רבות נראה, כי הילד יודע את התשובה,
ואולי אף יש לו רעיונות יותר יצירתיים מאשר העלינו על דעתנו. במקרה כזה, הילד חש
שאנו סומכים עליו, שנבנה דיאלוג אמיתי וכן עם הוריו וההתנגדות שלו לשינוי ההתנהגות
קטנה.
לסיכום, כאשר אנו
מסתכלים על עצמנו כהורים, עלינו לבחון לא רק את ההורות שלנו, אלא גם היכן אנחנו
בתוך התהליך.
עלינו לעצור מפעם
לפעם ולבדוק האם מה שקורה בחיינו מוצא חן בעינינו. כאשר אנו שמים לב לנקודה אותה
היינו רוצים לשנות, בפעם הבאה, כאשר אנחנו עומדים בפני סיטואציה דומה, עלינו לעצור
רגע לפני שאותה סיטואציה קורת, לקחת אוויר (לנשום עמוק) ולבדוק איזו התנהגות שלי
משרתת אותי הכי הרבה בסיטואציה זו.
עלינו להקשיב. להקשיב
לרצונותינו האישיים ולממש אותם, וכן להקשיב לילדנו, הקשבה מלאה.
עלינו לשתף. כאשר
אנחנו משתפים את ילדינו במהלך חיינו, הם לומדים לחזור ולשתף אותנו.
עלינו לשים לב האם
ביחסינו עם הילדים אנחנו מפעילים עליהם מניפולציות רגשיות. מניפולציות כאלו, יוצרות
בילדים תסכול, ותחושה של כפייה (האם הילדים עוזרים לכם בבית מתוך רצון אמיתי לעזור
לכם, או כדי ש"אמא תרגיש יותר טוב" וכדו'?).
כשאנו קשובים לעצמנו ונאמנים לעצמנו, אין לנו
צורך במניפולציות. התקשורת בבית זורמת טוב יותר וקיימים יחסים של הדדיות, שיתוף
ואמון הדדי בין כל חברי הבית.
יעל עיני
לקבלת תחזית
