אמא שלי מספרת לי,
לפעמים, שפעם פעם בעבר גם היא הייתה ילדה קטנה. וזה קצת מבלבל אותי כי אני לא
מבינה. אם היא הייתה ילדה קטנה איך פתאום היא כל כך גדולה?
ואם פעם גם היא הייתה
קטנה, אז אני לא מבינה מתי ולמה היא שכחה.
ומה היא שכחה?
אני חושבת שהכל.
או שאולי בתקופתה לא
היו ארגזי חול?!
כשאנחנו הולכות לגן
השעשועים היא תמיד מתרגזת כשאני עליה חול זורקת, ואני שואלת למה? כי זה כייף ככה
בחול להתלכלך.
ובאמבטיה כשאני עליה
מים משפריצה היא את פניה מחמיצה. "מה אמא את לא מתקלחת?" אני שואלת בתמיהה ואמא מיד
צוחקת ועונה ש"כן" אבל עכשיו היא לבושה והמקלחת היא שלי ולא שלה.
ויש עוד דברים נורא
משונים שאני אוהבת לעשות ואמא שלי פחות.
אני אוהבת לשמוע את
הקול שלי בכל מיני אופנים, אז הרבה פעמים אני בודקת את המיתרים וצורחת בקולי קולות
ובצורות משונות, סתם כדי לראות מי שמע ומה שמעו, ואמא מיד אומרת: "שקט! שלא ישמעו"
ואני לא מבינה, מה
היא לא מבינה שצרחתי בשביל שישמעו?
ובכלל לאמא יש דבר
משונה, מן צמיד שכזה שתלוי לה על היד, שכל הזמן מעיר לה ומאיץ ואומר לה מה צריך בכל
שעה לעשות, ואיך צריך לחיות. ואנחנו רצות מהגן למשחקים, ומשם לארוחת הערב, למקלחת
ולישון- "היי אמא לאן נעלם היום?"
ולמה לישון לך עם אבא
מותר ואני במיטה נשארת בודדה? את לא זוכרת אמא כמה זה היה מפחיד כשהיית ילדה קטנה
והלכת לבד למיטה?
והדברים הכי משונים
קורים כשנולדים אחים. כי לא משנה בת כמה הייתי, כמה קטנה ומפונקת, אהובה ונערצת,
פתאום עכשיו אני גדולה, ויש לי אחריות (שמי בכלל אותה רצה...) וכשאני בוכה ורוצה
ידיים, אז אמא מסתכלת לי לתוך העיניים, ואומרת "די מספיק מותק, את כבר גדולה" ואני
מסתכלת על אמא ותוהה מתי הגעתי לגודל שלה? ואיך, כשבראי מסתכלים, אני עדיין צריכה
כיסא ולה מספיקים העקבים?
ולפעמים לפעמים,
כשאמא לי מספרת, שפעם פעם היא הייתה קטנה, אני לה מאמינה, כי אני זוכרת איך היום
כשציירנו בצבעי ידיים, לכלכנו שתינו את הידיים, וגם את הדפים, וגם את המכנסיים
והחולצה והפנים ועשינו כייף חיים! ולאמא היו רעיונות משונים שמתאימים לילדים קטנים,
והיא בכלל לא כעסה רק צחקה וצחקה.
אז אם גם פעם אמא
הייתה קטנה, למה את הכל היא שכחה?
יעל עיני
לקבלת תחזית
