תקשורת מקרבת
/
ארנינה קשתן
"אבל ככה לא מתנהגים, מה יהיה הסוף, הכל
בגללך, מתי תלמדי כבר, כמה פעמים צריך להגיד לך, הוא לא בסדר, הכל בגלל... (בואו
נראה את מי נאשים היום): המצב, השכנים, הבעל, האשה, ההורים, הילדים, החמות,
הערבים, המתנחלים, השמאלנים, המורים, התלמידים, הנהגים, מס-הכנסה, הבנקים, העיריה,
המדינה..."? ואולי שוב את עצמנו?
מה קורה?
כמו בני-אדם לכל דבר, אנחנו מסתובבים בעולם ומנסים להבין מה הולך
פה. אנחנו רואים משהו שקורה במציאות, ובמהירות יותר גדולה ממהירות האור –
מצמידים לו פרשנות (במיוחד כשזה לא עונה על צרכים בסיסיים שלנו, כמו ביטחון,
הבנה, תשומת-לב, התחשבות, כבוד – ואהבה). עד כאן הכל בסדר. הבעיה מתחילה
כשאנחנו פועלים ומגיבים כאילו הפרשנות שלנו היא הנכונה ("אנחנו הצודקים")
והיא-היא המציאות האמיתית היחידה האפשרית.
ואז, מתוך כוונה טובה להראות לאחרים את ה"אמת" שלנו – כמובן, כדי
שיִלמדו איך לכולנו יהיה יותר טוב בעזרתה – אנחנו "חייבים" להשמיע את האמת הזאת.
אבל, כמו שקרה יותר מפעם אחת בחיים, אנחנו פוחדים שגם הפעם לא ישמעו אותנו –
ואומרים את מה שיש לנו להגיד בצורה "אלימה": האשמות, דרישות, איומים, דיאגנוזות,
השפלות וכו' וכו'. וכמובן, מפסיקים גם להקשיב. התוצאה? לא ממש אפקטיבית: לרוב אף
אחד לא מקבל מענה לצרכיו האמיתיים.
אז מה בִּמקום?
במקום ללכת לכספומט-ההאשמות, שתמיד חושב מי צודק ומי אשם – ואיך
להעניש בהתאם, אנחנו מוזמנים למכון-כושר פנימי, שההתעמלות בו היא לחפש מי צריך
מה – ואיך לעזור בהתאם.
ככה מגיעים לאופציות חדשות ומפתיעות:
במקום "מי צודק" ו"מי הפראייר" – יוצרים תהליך הידברות אמפתי;
במקום עלבונות – לומדים להתבטא באסרטיביות; במקום האשמות – מגלים אפשרויות להבנה
ושיתוף-פעולה.
תִּ.מ.ל.א. היא:
* מעין זרקור-מודעות
רב-עוצמה, שחושף הן את המבנה הפנימי של מצבי קונפליקט (פחד, בושה, אשמה,
חוסר-אונים, כעס) – והן את מנגנוני-האיזון האדירים והפשוטים שבתוכנו, שמסוגלים
לפרק את המתחים הללו ו"לתרגם" אותם לפתרונות, גם במצבים לכאורה-חסומים.
* תהליך,
המאפשר לנו לחשוב, לדבר ולהקשיב בדרכים המקדמות הבנה וחיבור אנושי ויוצרות פתח
לשינוי גם בְּמָקום שנראֶה חסר-סיכוי.
*
בו-זמנית כלי דינמי, מעשי ואפקטיבי לשיפור התקשורת
ולמילוי צרכים הדדי, וכן אמצעי עמוק ומהפכני להרחבת המודעות, הבחירה וההנאה.
*
מודל-חיים,
שאפשר ליישם אותו בכל רגע ובכל מפגש אנושי – תוך-אישי, בין-אישי, במשפחה,
בארגונים ובין קבוצות-קונפליקט מכל סוג וגודל שהוא.
איך עושים את זה?
בעזרת שימוש שונה ומרענן בשפה, ותוך הפעלה
מודעת של שתי מיומנויות אנושיות עמוקות, המשלימות ומעצימות זו את זו: היכולת
לביטוי עצמי מדויק ואסרטיבי, והיכולת להקשבה אמפתית ממוקדת ואקטיבית.
הלכה
למעשה, מַפנים את זרקור המוּדעות אל המסר ה"אלים" ( = שיפוטים, פרשנויות וכו'),
ומתרגמים-מפרקים אותו ל-4 המרכיבים המסתתרים בתוכו: תצפית, רגשות, צרכים ובקשות
(שקיימים אצל כל אחד ואחת מאתנו כל הזמן). כך מצליחים להביע (ולשמוע) את
הדברים בדיאלוג ישיר, בהיר ואמיתי – ללא האשמה או פחד – ויוצרים את התשתית
לשינוי אפשרי, ממשי ומספק.
מה נותנת האמפתיה (גם לעצמנו)
*
מרחב נשימה – שנוצר כששואלים שאלות במקום לדעת
*
התעניינות אמיתית בזולת – שנחווית כשפותחים את הלב להקשבה
*
סיכוי למילוי צרכים הדדי – כי כשהלב נפתח נולדות אפשרויות (שקודם
לא ראינו)
*
עוצמה פנימית – כשמפסיקים להפנות אצבע מאשימה-אוטומטית החוצה (או
פנימה...), ולהיות קורבן, ובמקום זאת מזהים מהם צרכיי האמיתיים וכמה יכולת יש
לי למלא אותם
*
אחריות אישית וחברתית – כשלומדים לחפש, למצוא ולממש אסטרטגיות
חלופיות למילוי צרכים הדדי
*
תחושת חיים ושמחה – כשמתרחשים שינויים
פנימיים, וגם מערכות-יחסים משתנות דרך-פלא!
הנחות-יסוד בבסיס הגישה:
*
"אלימות" נובעת מצרכים לא מסופקים, אך מתרחשת ללא מודעות ישירה
אליהם
*
כשאין הקשבה – יש פחות סיכוי לסיפוק צרכים (כלומר, יש יותר סיכוי
לאלימות)
*
אנחנו (אני, את/ה, העם הזה, העולם) צמאים למשהו אחר, המושתת על
קירבה אנושית
*
כשאנחנו ממשיכים לעשות עוד מאותו דבר – אנחנו מקטינים את הסיכוי
ליצירת משהו אחר
*
תבניות מוּדעות מכתיבות לנו את תבניות השפה, ולהיפך; לכן שינוי
במודעות יכול לגרום לשינוי בשפה (ולהיפך) – וליצור שינוי במציאות
וגם:
*
מתחת לכל הפעולות האנושיות מצויים צרכים
*
כשאנחנו מזהים את הצרכים שלנו, ופועלים מתוכם – אנחנו מתעצמים
ומגדילים את הסיכוי למילוי צרכים אלו
*
הקשבה אמפתית הדדית לצרכים, מתוך שאיפה למילוים – בעיקר במצבי
קונפליקט – יכולה ליצור בסיס לחיבור אנושי, לשיתוף-פעולה, ובאופן גלובאלי יותר –
לשלום אמיתי
*על המנחה
ארנינה קשתן
לקבלת תחזית
