יהדות מאת אביחי כהן

אודות אביחי כהן ורשימת מאמרים

פרק יהדות

פרשת השבוע - פרשת חיי שרה /  אביחי כהן
ג' סימנים באומה זו

והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך...(כד יד)

   הגמ' במס' יבמות עט. מביאה  שלשה סימנים בהם ניכרים עם ישראל ואלו הם: רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים, כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו , אין בו שלשה סימנים הללו אין ראוי להדבק בה.

 

   הנה כמו שמצינו סימנים שונים לבעלי חיים הטהורים וכאשר נמצא אשר לו סנפיר וקשקשת דג טהור יקרא ואינו צריך עוד בדיקה וכמו שנאמר כשנראה בהמה מעלה גרה ומפריסא פרסא ושוסעת שסע טהורה היא ואינה צריכה חקירה יותר אף אם נראה אדם אשר לו שלשה סימנים הללו של רחמנים ביישנים וגומלי חסדים עולה מגמרות אלו כי אינו צריך עוד בדיקה וודאי יהודי הוא.

 

   אמנם אלו הדברים צריכים ביאור וליבון האם נוכל לומר כי באומות העולם לא ימצא רחמנים ביישנים וגומלי חסדים? סיפורים רבים כאלה ידועים בגודלם ומפורסמים כאוסקר שינדלר בזמן השואה ועוד כמותו, ורבים רבים אחרים שאינם ידועים ומפורסמים המהויים חלק בלתי נפרד מחיי היום יום אצל רוב רובם של בני האנוש המגלים רחמים כלפי זולתם ואף גומלים חסד עם שכיניהם ומקימים אירגוני צדקה וחסד בכל העולם, ובאיזה חברה לא ימצאו אלו הביישנים, האם אלו הדברים נחלת העם היהודי בלבד?

 

   הנה כי כן נצטרך לעמוד על טיבם של שלשה תכונות אלו ולבארם, ותחילה לראשונה שבהם הלא היא מידת הרחמים, כאשר נבקש להגדיר מהו רחמים, בהבנה שטחית המקובלת ורווחת אצל רוב בני האדם  התשובה תהיה פשוטה  אם ראית אדם עומד ליפול זועק לעזרה רחם עליו, לפעמים יסתכן חבירו להצילו מרוב רחמיו עד כי המציל אחר שהציל את חייו של זה מקפח את שלו עצמו כאלה מקרים רבים ראינו בתקופתינו על אנשים שהצילו אחרים הטובעים בים ולבסוף טבעו בעצמם מחמת אותה הצלה שמקורה הרחמים על האחר, כאשר עני עומד וזועק לפת לחם ואני אין לי הרבה כעת מה לתת לו הרחמים עליו גורמים כי אקח מפתי ואתן לו, אני כבר יסתדר איך שהוא הלא כן זוהי מידת הרחמים.

 

   אך הבה ונראה את השקפת תורתינו הקדושה באשר לתכונה זו. בספר שמואל א טו מובא ציוויו של ה' השלוח לשאול המלך בידי הנביא שמואל וכה אמר לו "עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור" שאול המלך נצטווה לא לחוס על עמלק ולהשמיד כל אשר לו, ומה אמר שאול?! הגמ' במס' יומא  כב: מביאה שעשה חשבון ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה ואם אדם חטא בהמה מה חטאה ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו – שאול כביכול הפעיל פה את מידת רחמיו ובכך חס על זרע עמלק שלפי ראות עינו אינם חייבים מיתה ועל כך אומרת הגמ' יצאה בת קול ואמרה לו "אל תהי צדיק הרבה" והרי זה מחאה על רחמיו וכדברי המדרש בקהלת אל תהי צדיק הרבה מבוראך.

 

   אולם במקום אחר המוזכר בספר שמואל א פרק כב  ראינו את שאול בקפידת דין נוראה  כאשר בא דואג האדומי וסיפר כי אחימלך בן אחיטוב הכהן עוזר לדוד למרוד במלך וכך מגולל הנביא את אשר ארע שם "וישלח המלך לקרא את אחימלך בן אחיטוב הכהן ואת כל בית אביו הכהנים אשר בנב ויבואו כולם אל המלך ויאמר שאול... למה קשרתם עלי אתה ובן ישי לתתך לו לחם וחרב ושאול לו באלוקים לקום אלי לארוב כיום הזה ויען אחימלך את המלך ויאמר ומי בכל עבדיך כדוד נאמן וחתן המלך וסר אל משמעתך ונכבד בביתך היום החליותי לשאול לו באלוקים חלילה לי אל ישם המלך בעבדו דבר בכל בית אבי כי לא ידע עבדך בכל זאת דבר קטן או גדול" – מסבירים רש"י רד"ק והמפרשים במקום בכמה אופנים והמפורסם ביותר הוא שאמר לו אחימלך הרי דוד הוא חתנך הכי נאמן לך בביתך וכי זה פעם ראשונה שאני שואל לו באורים ותומים הרי פעמים רבות הוא בא אלי וידעתי כי זה בשליחותך ולא  ידעתי שהפעם בורח הוא מפניך, כה דיבר הכהן בדברי הסבר ושכנוע למלך אך תשובתו של שאול היתה "ויאמר המלך מות תמות אחימלך אתה וכל בית אביך ויאמר המלך... לדואג סב אתה ופגע בכהנים ויסב דואג האדמי ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא שמנים וחמשה איש נשא איפוד בד ואת נב עיר הכהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב..." ועל כך יצאה בת קול ואמרה לו "אל תרשע הרבה".

 

   וכאן שואל הבן להיכן נעלמה לה פתע פתאום מידת רחמיו של שאול שבעמלקי חס אפי' על הבהמות ואילו בנב את אחיו הכהנים הרג מעולל ועד יונק ללא רחם?

 

   הסבר לזה מובא במדרשים, ועל הפסוק "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר" אמר רשב"ל בקהלת רבה פרשה ז ד"ה א [טז] "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן..." ומובא גם בילקוט שמעוני שמואל א רמז קכא ד"ה אמר רב הונא א"ר רב יהושוע בן לוי כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים..."

 

   ביאור הדברים, כי בלידת האדם ניתן לו הכח הרגשי והכח השכלי אלו שני הכוחות יטעו את אשר לא ילך כמתקון בוראם הרשום בספר התורה אותו הנחיל לנו בהר סיני. הנה שם קיבלנו כי אמנם שכל ניתן לך לחקור ולדרוש אבל דע לך ישנם מצוות אשר הם בגדר "חק" אל תחפש להם סיבה כי לא תימצאה אלא עשה אותה ככתבה וכלשונה כי כך ציווך בוראך כזו תמצא בפרשת פרה אדומה, כלאיים וכדו' עוד קיבלנו בהר ה' כי אף את אותו כח הרגשי המכוון בלבך אינו דבר מובן מאליו כי מטבעך בראך בורא להפנות את כח הרגש הזה אך ורק לאפיקי קדושה הוא אשר אמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ..."(ראה מה שכתבנו בזה בס"ד בפרשת נח) אם ראית מראה אסור אל תתן לרגשך לזרום ללא הכונה אלא עצור לרגע חשוב בדברי תורה והפנה רגש זה לדרך המלך.

 

   אך יש מצב שבו אין האדם שם ליבו לתפקידם המקורי והאמיתי של כוחות אלו ומאחר וכך הרי שלא משתמש בהם כלל אף כי נראה לו כי מעשיו באים בכח השכל או הרגש אך לא כן הוא כי השכל  והרגש האמיתיים הנבראים לא כך דרכם המתוקנת אלה הם פירות הדמיון של אותם כוחות משל לקונה מכונת כביסה ובמקום לכבס בה בגדים מאכסן שם ירקות האם ניתן לומר כי השתמש פעם במכונת כביסה?

 

   כאשר נצטווה שאול להשמיד את זרע עמלק אמר לו ה' "אל תחמול" אותו בורא הדן את עולמו במידת החסד והרחמים אומר לך זה לא רחמים לך והשמד את כולם, ובתשובה לכך עושה שאול חשבונות שונים כדי להצדיק את רחמיו שבאו מכח הרגש שבו אך לא זה המוכתב מלמעלה אלא אותו רגש דמיוני המנותק מהשכל העליון האמיתי האומר כי זה אינו מידת רחמים שאול במעשה זה גילה כי לא כיוון את כח הרגש שבו לפי טבעו האמיתי על פי ציווי התורה על כך אומר ריב"ל במדרש כל המרחם על אכזרים סופו כי יתאכזר על רחמנים כי מאחר שאתה עובד עם כח רגש שאינו מוכתב ואינו מציית להנחיות יוצר הרי מה שהינך מרגיש בזה הרגע כי צדק הוא כך תנהג ולכן במעשה של נוב עיר הכהנים הבין שאול כי היה פה מרד במלכות הוא האמין לדואג האדמי ולא עצר לרגע ואמר אע"פ שנראים הדברים שנשה כאן מרד נלך ונחקור יותר ויותר אלא רגש השנאה לדוד קושר עם הרגשת הצדק שבדברי דואג ואלו חברו יחד לאמר כי השכל הפשוט במקרה זה מחייב מיתה על מרידה במלכות ובסופו של דבר השחית את כל עיר הכהנים ועל כך הורידוהו מגדולתו ונענש כדברי הנביא שם וזאת כי לא השתמש במידת הרחמים אלא במידת האכזריות באיצטלא דרחמים.

 

   יוצא איפה אין מידת הרחמים נקבעת במצב שהולך הרגש ללא הפרעה מצד בוראו כעוזר לדל נחלש ובזה אמת כי אף באומות העולם מופעל רגש זה זהו חלק בלתי נפרד מכל בין אנוש משום ששכל אנושי גשמי מבין שהחזק ראוי הוא כי יושיט ידו לחולה והנזקק לו המרחם אלו הם חוקי החיים המובנים בדרך כלל לכל בני האדם, אך מידת הרחמים זו המסמנת את עם ה' נמדדת בשני מצבים קיצוניים האחד כאשר השכל הפשוט אומר כי אין מקום כאן לרחמים והדין דין אמת וכיוון שיש ראיות שאדם זה חייב מיתה נוציאו להורג כאן מצווים עם ישראל לחקור ולחפש עוד ועוד עד שהמשנה במסכת מכות פרק א' משנה י אומרת "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית רבי אלעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם" ובאמת ראינו כיום כמה אנשים הנהרגים והיושבים שנים רבות בבתי כלא על לא עוול בכפם ומשום שכלפיהם לא השתמשו במידת הרחמים האומרת אע"פ שמצאת ראיות כאלו ואחרות חקור הדק היטב אולי תמצא עוד מקום לזכות, במידה זו מצטיין עם ישראל והולך נגד השכל הפשוט ופועל במידת רחמים. וכמו"כ נמדדת מידת הרחמים במקום שאומרת תורה  "לא תחמול" כהשמדת זרע עמלק שהרחמים עליו הם אכזריות ודוגמא לכך ראינו אחר כי לא השמיד שאול את זרע עמלק לבסוף בא המן הרשע מזרעו וגזר כליה על עם ישראל וזאת משום ששכל התורה והחוק הקבוע בה טוען לרגש האמיתי והסוטה ממנו אינו נוהג בו כלל.

 

   אחר כי חקרנו בסימנו הראשון של עם ישראל נפנה לתכונה הבאה המסמלת עם זה וזוהי מידת הביישנות וכאן נראה כי אמנם מצד האחד תכונת הבושה היא "סמל" עם ה', אך מצינו בכמה מקומות דרישה ואף תיאור עם ישראל כאומה עזה, כך מצינו בגמ' ביצה כה: שלשה עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות וכו' ובסימן הראשון בשו"ע "אל יתבייש מפני המלעיגים עליו" ובמשנה באבות ב ה "ולא הביישן למד" הרי שפעם מתואר עם ישראל כעז באומות ופעם כביישן ופעמים שמזכירים לו כי אם יתבייש יפסיד את המטרה שלשמה חותר מהי א"כ מידה זו?

 

   אמנם הדברים ברורים ונחדדם יותר, הנה כאשר נבקש מבן עיר לרכוב בגמל למכולת להביא לחם לא יהין לעשות זאת האם במקום אשר לא רואים כלל גמל ברחוב והכל נוהגים במכוניותיהם יצא לחנות בגמל הלא היא בושה גדולה ויחשבוהו למשוגע אך אותו אדם ירכוב על גמלו בגאווה בין אוהלי בדואיים בנגב, מדוע? האם הרכיבה על הגמל אינה בושה?! לא ולא, הכל תלוי אם הוא נקרא משונה או לא אם יקרא משונה הרי שיתבייש מלעשות כן אך אם מתנהג כמנהג המקום אף כי לא נוהג הדבר במקום אחר כאן לא יתבייש מלעשותו, הוי אומר, בושת האדם הרגיל בן העולם הגדול הוא מן "המצוי" אם המצוי הוא לרכוב על גמל לא יתבייש אף הוא לרכוב עליו משא"כ כשהמצוי שונה.

 

   בדבר זה שונים עם ישראל זה העם שיודע מאיפה בא ולאן הולך ועל פי מי צריך להנהיג את חייו אמנם מלא בושה הוא אבל בושתו היא אינה מן המצוי כי אם מן ה"רצוי" בושה זו היא עמוקה יותר היא שלטת אפילו בחדרי חדרים זוהי בושה מאדון הכל הבוראו ורואהו בכל מצב ובכל רגע, הוא מתבייש לאכזב את גומל חסדו הגדול ביותר,  בושה כזאת היא הבושה שעליה מדבר הב"י והמקדים לכל הלכות אורח חייו של אדם את גולת הכותרת שאל יתבייש מפני המלעיגים עליו אשר הם בכלל ה"מצוי" רק שיתבייש מפני ה"רצוי" ע"פ ציווי ה' ובושה זו היא זאת האומרת כי לא הביישן מן המצוי למד אלא הוי מתבייש מן הרצוי לדעת את תורתינו הקדושה ואז תוכל לקבל וללמוד מרבותיך.

   מידה זו היא סמלו של עם ישראל הקונה אותה ע"י זה שכלפי ה"מצוי" עז הוא באומות אומות העולם נמשכים אחר המצוי המתפתח והמשתנה מדור לדור אך עם ישראל יש לו את העזות הזאת לעמוד במשך כל השנים כנגד הזרם המצוי לא לפנות לאלילים ולתאוות ותשוקות הזמן אלא להתבייש לסטות מהרצוי ע"פ תורתינו הקדושה, נמצא שתכונה זו של "ישראל עזים שבאומות" היא הגורמת לסמלו של עם זה "הביישנות" וכמו שמצינו במדרש שמות רבה פרשה מב ד"ה ט "ויאמר ה'... אמר רב יקים ג' חצופים הם חצוף בחיה כלב, בעוף תרנגול,- ובאומות ישראל, אמר ר' יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי אתה סבור שהוא לגנאי ואינו אלא לשבחן - או יהודי או צלוב..." – משום שמעדיף להיות צלוב ולא יוכל לעמוד בבושתו מפני הרצוי ע"י בורא עולם המורא לנו סדר ברייתו ותקנתו בתורה הקדושה ועם ישראל הם חייליו כמובא בילקוט שמעוני פרשת וזאת הברכה רמז תתקנא "תנא משמיה דר' מאיר מפני מה ניתנה תורה לישראל  מפני שהן עזין..." וכמבואר לעיל ואיזהו חייל שאינו מתבייש ממפקדו להפר משימתו...

 

   ומתכונה זו נפנה אל השלישית שבסימני עם ישראל "גומלי חסדים" מהי א"כ מידה זו המסמלת את עם ישראל ואינה נמצאת אצל שאר אומות העולם?

 

   תשובה לכך נמצא בפרשתינו, ואחר כי נבארה נמצא בשילוב שלשה סימני עם ישראל אף יישוב לתמיהות שונות בפרשה, זו הפרשה העוסקת בזיווג הראשון בהיסטוריה הנעשה בצורת "שידוך" כאשר אברהם אבינו שולח את עבדו נאמן ביתו לחפש אשה לבנו יצחק "ויאמר אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ אשר לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו כי אל ארצי ומולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק" אליעזר שמפחד לעבור על שבועתו לאדוניו עושה סימן בינו לבין ה' "הנה אנכי נצב על עין המים ובנות אנשי העיר יצאת לשאוב מים והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני" ובאמת מעידה תורה כי טרם כלה לדבר והנה רבקה יצאת...

 

   וכאן נשאלת השאלה נכון הוא הדבר כי שתה וגם גמליך אשקה הוא סימן יפה לכך שנערה זו גומלת חסד היא והיתה לו סיעתא דשמיא שנזדמנה לפניו אשה זו עכשיו, אך אליעזר שנתן סימן שעל פיו ידע מי היא, עשה זאת מכיוון שהבין שנערה שתתנהג בצורה כזאת תעיד על שייכותה לזרע אברהם, ולכאורה מי ערב לו לאליעזר כי היא דוקא ממשפחתו של אברהם אבינו האם לא יתכן כי באומות העולם ומבנות הכנעני תמצא עוד אשה גומלת חסד ומה סימן הוא זה  שאם אכן תנהג כך וודאי ממשפחת אברהם היא?

 

   ועוד יש לתמוה, והיה ונאמר כי התנהגות זו של גמילות חסד היא המעידה וודאי על שייכות לאברהם אך בעוונות הרבים רבים אותם השייכים לזרע אברהם אשר אינם הגונים מספיק עד שיהיו ראויים להיות מחתניו ואולי נערה זו היא אמנם גומלת חסד אך בשאר מידותיה חסרה היא ואינה מתאימה להיות אשת יצחק?

 

   אכן, יש לנו להבין מהו בכלל המושג "חסד", בדרך כלל כי נחשוב לעצמנו וניתן כמה דוגמאות למידת החסד נתפוס את האובייקט שאיתו גומלים אנו חסד כאדם אף כי אינו איש עני ומסכן אך "חסר" משהו שלנו יש כדי להשלימו דוגמא קבלן גדול הזקוק כרגע להלואה חד פעמית על מנת להציל עסק גדול שהחל בו כרגע "חסר" הוא סכום מסויים אף כי בעוד שבוע יכפיל את הונו פי כמה וכמה כרגע חסר הוא בדבר שאני יכול להשלימו, בזה שהשלמתי את מבוקשו הרי שגמלתי איתו "חסד", דבר זה נכון לגבי עשיר ועני כאחד הכל נמדד ביחס לצורך המקבל ויכולת הנותן להגשימו.

 

   אך אם נשאל אדם כאשר יבוא חברך מנהל פרוייקט בניה גדול ולו פועלים רבים הסרים למרותו וביום בהיר אחד החליט לבקש ממך טובה ועיקרה של טובה זו היא כך: היום בשעה מסויימת תהיה באתר הבניה ומאחר ופועלי עייפים הם תואיל בטובך לסחוב על גבך כמות של שקי חול מהצד האחד למשנהו ובשעה שתעשה זאת אני ופועלי הרבים נשב בצד ננוח ונצפה בעבודתך שתהיה כמובן ללא תשלום אבל זכור זה ממש חסד פשוט הפועלים עייפים מאוד.

 

   כיצד יתייחס שכנו של בעל האתר למשמע הצעת חסד נדיבה זו האם יענה לבקשתו?! נראה כי לכאורה כל בעל דעת יאמר לעצמו האם משוגע הנני האם לזה יקרא חסד הלא זה ניצול איום ונורא של שכני אם אינו יודע לארגן את מאות פועליו כדי שיעבדו במשמרות ובצורה מועילה יותר אז אני צריך להיות הכבשה השחורה של מפעל זה ככה לסחוב שקים לעיני כל הפועלים הבריונים הללו וללא כל תשלום הרי רק צחוק עושה ממני איש עשיר ושבע זה, לא רק שלא אקבל את הצעתו המוזרה אלא אנתק עימו כל קשר אם הדבר מביא אותי לידי לעג וקלס כל כך גדול.

 

   כאשר נשפוט אנו את התנהגות השנים נצא מרוגזים כ"כ על בעל אתר הבניה וכל ליבנו יהיה עם שכנו המסכן על ההשפלה שהביא עליו שכנו ואף נצדיק את ניתוק קשריו עימו...

 

   אך ראה זה פלא כאשר אנו קוראים את פרשת אליעזר עבד אברהם בשדכו את רבקה ליצחק מוצאים אנו סיטואציה מדהימה וכה דומה למקרה הקבלן ושכנו, הנה, לאחר שקיבל את ציוויו של אברהם מיד "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך וכל טוב אדניו בידו ויקם וילך..." מסבירים המפרשים (רמב"ן רשב"ם ועוד) שהיה פקיד ונגיד על כל ממונו לקחת ממנו כאשר ירצה כמו שנאמר בפסוק ב "המושל בכל אשר לו" ומכח זה לקח עשרה גמלים שבראש כל אחד עבד אחד מהאנשים החשובים של בית אברהם והוא שהיה בראש כולם וכך נסעו לחפש אשה כאשר בגמליהם כל הטוב והמעולה במיני פירות ומגדנות וזהב.

 

   והנה, חבורה זו של גברים עבדי אברהם מלאי עושר שבוודאי אינם מחלשי העם עוצרים ליד באר מים ולידו יושבת ילדה בת שלש רבקה שמה, וכך פונה אליה ראש החבורה אליעזר "ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך". רבקה שרואה שיירה גדולה חזקה ועשירה זו היתה צריכה לומר לו לפי ההגיון הפשוט, הנה מים שכבר נמצאים בכדי לאדוני ולפניך הבאר הורה לאחד מעבדיך לרדת ולהשקותך מים עוד ככל העולה על רוחך לך ולעבדיך, אבל אני ילדה בת שלש שארד עוד לבאר ואטרח בשאיבת מים בזמן שכולכם גברים חזקים תעמדו תצפו בי ואני אשרתכם?! אם אעשה כך לא רק שאין זה חסד כי מה חסר לכם שאינכם עושים זאת אלא אחשב גם למשוגעת בעיני הכל.

 

   אך במקום זאת הפלא ופלא "ותאמר שתה אדוני ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו, ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת ותמהר ותער כדה אל השקת ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו" רבקה לא מתמהמהת אלא פעמים מדגישה תורה ותמהר שח"ו לא יחכו יותר מידי, ואחרי כל זה "ויהי כאשר כילו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב..." אכן, גילה העבד זאת האשה הראויה ביותר ליצחק.

 

   ולכאורה מה מצא אליעזר כ"כ ברבקה הרי לכאורה זאת אשה תמימה שאפשר רק לנצלה היכן ההגיון במה שעשתה?

 

   אלא שכאן נמצאת האמת כפי שהבינה אליעזר וכפי שהבינו כל בית אברהם מהו המושג "גמילות חסדים" והוא שונה במהותו מהבנתנו הראשונה במושג "חסד" בית אברהם לא הבינו כי חסד הוא השלמת חסר אצל הנגמל שאינו יכול להשלימו אלא אם הגומל יעזרו, חסד אינו אם המקבל צריך באמת את עזרתי לו, חסד פירושו "לתת", הנתינה עצמה היא גמילות חסד מי שאכן דם אברהם אבינו בעורקיו כל מאוויו הוא "לתת" לאחר ולבטל את ה"אני" שבו ואין זה משנה אם האחר צריך את זה או לו אני "נותן" מה שנראה אצל העולם כשגעון וכחיסרון אצל אברהם אבינו היה כקנין נפש עצום של ביטול העצמיות והקרבה למען הזולת, אליעזר ידע שבאומות העולם תמצא הרבה מעשה חסד אבל חסד כזה במובן האמיתי שלו לא יתכן שתמצא כי אצלם זה נקרא "שגעון" וכן היה ברור לו כי הנערה אשר תענה לדרישתו ויותר מכך תרד ותשקה את כל עבדיו וגמליו מבלי להתחשב בגילה ובכמות האדירה שאמורה לשאב לקבוצה כל כך גדולה וחזקה אשה זו דם אברהם אבינו זורם בערקה היא בעלת ה"גמילות חסדים האמיתית" אלא שיש עוד להבין מדוע לא בחנה בעוד מידות כעס חמדנות וכדו' ואולי מבנות אברהם יש יותר ראויה ממנה?

 

   האמת כי אחר שידענו מהם ג' הסימנים שבהם ניכרים עם ישראל והשוני בינהם לבין אומות העולם ומנגד נחזה בעוה"ר את רובנו בני אברהם אבינו אשר אם נבחן באלו המידות לא נגיע לדרגות אלו של הסימנים המאפיינים אותנו ומהו החוצץ ביננו לבין שלימות זו?! הוי אומר, תאוותינו יצרינו ומידותינו הרעות הם הם המטשטשים את זהותינו בחינת דברי הגמ' יומא לט: תנא דבי רבי ישמעל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר (ויקרא יא) "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" אל תקרי "ונטמאתם" אלא "ונטמטם"...! – אכן כאשר אדם מטמטם את ליבו אינו מבדיל בין המותר לאסור בין הקדוש והרצוי להיפך רחמ"ל את הטהור יטמא והטמא יטהר אך מאידך מי שהינו מזוכך ומטוהר העובד על מידותיו ומשעבד את כל כולו לאבינו שבשמים דוגמת צדיקי עליון על אותו אדם תוכל למצא את מעלותיו שלימות בשיא תפארתם וכאשר תראה כי מידותיו כל כך שלימות הוי יודע כי חופשי הוא מיצרו הרע ואהוב על בוראו.

 

   אחר כי ביררנו כל זאת ניתן לומר כי המבחן שעשה אליעזר עבד אברהם לרבקה אינו מבחן אך ורק על גמילות חסד, אליעזר רצה לראות אם אכן כל סימני עם ישראל נמצאים ומגולים באשה זו ואם אכן יראה כי עונה היא על סימנים אלו במהותם ללא טשטוש ובלבול הרי היא שלמה ואין ראויה ממנה ליצחק ואכן כאשר נבדוק נמצא כי במעשה מבחן זה במעשה גמילות חסד זו לא רק שענתה על הסימן השלישי של עם ישראל "גמילות חסדים" אלא אף רחמיה היו רחמים אמיתיים ללא ערפל ובשונה מרחמי שאול המלך ומשום שעליו נאמר כל המרחם על אכזרים סופו כי יתאכזר על רחמנים ואם ראית מרחם על רחמנים היינו אפילו שהשכל הישר והפשוט אומר כי אין מה לרחם במקרה זה דוגמת רחמי רבקה על עבדי וגמלי אברהם ובכל אופן פועלת לה מידת הרחמים וממהרת לרדת לבאר כדי שלא יחכו עוד בצמא זאת האשה וודאי עונה לדרישה של רחמנים ואינה תרחם על אכזרים שאם היה כך לא היתה יכולה לרחם על רחמנים במובן האמיתי.

 

   ואף מידת הבושה האמיתית זאת הבושה מן "הרצוי" ואי בושה מן ה"מצוי" שלמה אצל רבקה זו  כמבואר שאינה שמה ליבה למה יאמרו הרואים מן הצד כי מעשה שיגעון היא עושה אלא ממהרת ועושה את אשר "רצוי" הוא לפי השקפת התורה הזורמת בדמו של אברהם אבינו ובתו, ובזאת מוכיחה כי "עזה" היא כלפי "המצוי" ומתביישת מפני "הרצוי".

 

   כאשר ראה כל זאת אליעזר אז היה בטוח כי זאת האשה המבוקשת מאחר שאת ג' הסימנים של עם ישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים בירר בגמילות חסד שבה וכמבואר בגמ' לעיל יבמות עט. כל מי שיש בו ג' סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו.

אביחי כהן.

 

יהדות מאת אביחי כהן

אודות אביחי כהן ורשימת מאמרים

פרק יהדות

לראש הדף