אמרי נא אחותי את...(יב. יג)
ישנם מונחים, אף מונחי יסוד מהותיים, שמורגלים אנו להשתמש בהם ובמשמעותם בצורה
מעוותת ולא נכונה, בסולם הדרגות של מושגים אלו מוצאים לעצמם מקום גבוה מאוד צמד
המילים "אמת ושקר" עד לבלתי הכר תוכנם ואמיתות תכנם, כאשר יסופר על מאורע בדיוק
העובדות כמות שהיו נאמר כי אמת היא, אך אם יסולפו הדברים לזאת שקר יקרא.
על פי אמת מידה זו פלא הוא על כי התנא באבות (א – יב) משבח את דרכו של אהרון הכהן
וממליץ לאשר חשקה נפשו להדבק במידותיו של בורא "הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום
ורודף שלום..." כל זאת אחר שנתן לנו רש"י הקדוש תיאור מדויק לצורה שבה אפיינה
מידה זו - "אוהב שלום" את אהרון שכשהיה רואה אנשים רבים זה עם זה היה הולך לכל
אחד ואחד שלא מדעת חבירו ואומר לו למה אתה מריב עם פלוני הלא הוא נשתטח לפני
ופייסני לבא אצלך לדבר עמך עד שתתרצה להתפייס עמו וכך הלך אצל חבירו ומשלים בינהם.
אמנם, מידה טובה היא זו אשר השכין שלום בין איש לרעהו, אולם, לכאורה היה יכול אם
כי בקושי רב יותר להביא לפיוסם בדברים אחרים אךלא יוצרך לעבור על לאו דאוריתא
"מדבר שקר תרחק" האם זוהי מידת השלום הראויה האין דרך אחרת שאינה מתנגשת בהסתיגות
התורה?
אכן, ברור הוא הדבר כי מדתו של אהרון שלמה וראויה היא, והחסר חסר הוא בנו
ובמושכלינו, ובהביטנו במקורות דתינו נמצא כי טעות החשיבה נמצאת אי שם בבסיס הבנת
השקר כשקר ולעומתו האמת האמיתית והראויה, דבר זה למדנו (מקור זה הביא במכמ"א חלק
א) בפרשת תולדות (כז לג) כשגילה יצחק כי נתן ברכתו ליעקב בנו הקטן ולא לעשיו
בכורו כפי שתכנן "ויחרד חרדה גדולה עד מאוד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד..." ומובא
במדרש רבה "בשעה שנכנס עשו אצל אביו נכנסה עמו גהנם רבי אחא אמר התחילו כתלי הבית
מרתיחים הדא הוא דהוא אמר "מי אפוא" מי הוא זה שעתיד לאפות כאן אני או בני יעקב
אמר לו הקב"ה לא אתה ולא בינך אלא הוא הצד ציד..." ומבואר, כי פחד יצחק על שלא
נהג כשורה שהרי ברכתו באה לו ע"י שהאמין לשקר ששיקר יעקב ועל כן שאל מי עתיד
להענש אני או בני יעקב אמר לו הקב"ה "הוא הצד ציד" אותו ציד שצד אותך בדברים
ושואלך כיצד מעשרין את המלח ומתחזה לפניך כצדיק כדי שתברכו הוא יענש ומה שאמר
יעקב "אני בנך בכורך" לשם שמים התכוין על פי ציווי אמו לזאת יקרא דרך האמת ולו
ראויים ברכותיך, אמר יצחק אם כך "גם ברוך יהיה".
כאשר נרצה למקד הגדרת אמת ושקר נאמר: אמת = נכון, שקר = לא נכון, כשהדרך נכונה
היא ע"פ השקפת התורה כהשכנת שלום בין איש לרעהו אין השקר שקר הוא אלא אמת ברורה
ורצויה, והיפך מזה - עושהו מחרחר ריב ואין לך שקר גדול מזה, הוא אשר אמר הקב"ה
(ישעיהו סג ח) "אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע" – שמחמת שאינם משקרים
בי ובוגדים בדרכי אלא הולכים הם בדרך הנכונה אהיה להם למושיע ומגן מכל צרה.
השקפה זו משמשת בעצם בסיס לפסיקה המובאת בשו"ע (אבה"ע סי' סה) "מצוה לשמח חתן
וכלה ולרקד לפניהם ולומר שהיא נאה וחסודה אפילו אינה נאה", מקור הדין במס' כתובות
(טז יז) "תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל
אומרים כלה נאה וחסודה, אמרו להן ב"ש לבית הלל הרי שהיתה חגרת או סומא אומרים לה
כלה נאה וחסודה והתורה אמרה "מדבר שקר תרחק"? אמרו להם ב"ה לב"ש לדיברכם מי שלקח
מקח רע מן השוק ישבחנו בעניו או יגננו בעניו? הוי אומר ישבחנו בעניו, מכאן אמרו
חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".
הנה בתשובת בית הלל לדיברכם... ניכרת פשטות הפסיקא באשר ללוקח מקח רע מן השוק
שאינו מגנהו רק שמשבח מה שיש בו וכמו דנקטו תוס' במקום, אך לשבחו במה שאין בו
אסרו בית שמאי והעמידוהו בלאו "מדבר שקר תרחק".
והיה וננסה להבין במה נחלקו חכמים אלו, ניצבים למולינו שתי הוראות אותם נבחן
ההתנגשו זה בזה אם לאו, האחת "מדבר שקר תרחק", והאחרת "לעולם תהא דעתו של אדם
מעורבת עם הבריות" וכהגדרת תוס' רי"ד - שיאמר דבר המתקבל אפילו שהוא שקר. כעת,
נאמר בוודאות כי דרישה זו להיות הדעת מעורבת עם הבריות היא הגורמת מצד אחד שאינו
מגנה מקח רע אף לבית שמאי, ומאידך לשיטתם אינה מידה מספקת שישבח במה שאין בו
ולהפקיע השקר.
הנלמד מכך, ברור כי הצורך לומר לאדם דבר המתקבל ומשום לא לצערו במה שלקח זוהי אכן
מידת האמת, אך האם נסתפק בזה שלא מצערו ומשמחו קצת אף שיכול לשמחו במידה רבה יותר
וזה אשר יתחייב ממידת המעורבות הטעונה לדעתו עם הבריות, ומכאן ואילך אם יוסיף
וישנה עוד בדבריו עובר בלאו? על כך קבעו בית שמאי "כלה כמות שהיא" אחר ששיבח במה
שנאה בה לא יוסיף לשנות את העובדות ויתרחק ככל שאפשר מלאו.
משא"כ חלקו בית הלל על דעה זו וסברו, כיון שהדרך נקבעה כדרך האמת ומבחן תוצאותיה
מורה כי לשם שמים היא, כל מה שיוסיף לשבח מקחו של זה אף במה שאין בו הוא בגדר
מידת האמת ולכן קבעו "כלה נאה וחסודה" הוי אומר, אם לא ישבחה ביותר החסיר ממצות
חתן וכלה, ואם חשש ממה שאין בה הרי שנכנס לדרך שאינה ראויה והיא דרך השקר.
התבוננות בקווי החשיבה השונים בין בית שמאי לבית הלל, מעוררת תחושה כי ננעצו
הבדלים אלו וקדמו להם מימי סיפור נסיון ה"לך לך מארצך" כשמצוה הקב"ה לאברהם עבדו
לעזוב כל אשר לו וללכת אל הארץ הטובה והמובטחת, וכחלק ממסע זה הוצרך להגיע למצרים
מפני הרעב אשר בארץ, ואת אשר קרה בארץ זו מתארת התורה כך "ויהי כאשר הקריב לבוא
מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את והיה כי יראו אותך
המצרים יאמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו, אמרי נא אחותי את...ויהי כבוא אברם
מצרימה...ויראו אותה שרי פרעה...ותקח האשה בית פרעה...וינגע ה' את
פרעה..."(בראשית יב) – שתי ברירות עמדו לו לאברהם אבינו במצרים האחת כי יאמר
"אשתי היא" ומחמת שדרכם היה לקחת אשה יפה ולהרוג את בעלה בעלילה שיטפלו עליו
כמבואר ברמב"ן משום שהיו מקפידים שלא לעבור על אשת איש, היה א"כ חשש שאף אותו
יהרגו. ואילו הברירה השניה היתה לומר "אחותי היא" ומכיון שכן, אותו לא יהרגו
ולהיפך יטיבו לו בעבורה אך קיים החשש שתבעל למלך והלא היא אשת איש.
המבואר בפשוטי הפסוקים ובדברי רבותינו המפרשים כי אברהם בחר באפשרות השניה "אחותי
היא", ואילו שרה בחרה דוקא באחרת "אשתו אני", וכך כותב הרמב"ן "ויראה מפשט
הכתובים כי שרה לא קיבלה עליה לומר כן, אבל המצרים היו רעים וחטאים מאוד...ולא
שאלו כלל אם אשתו היא והיא שתקה ולא הגידה כי אשתו ואברהם ספר מעצמו כי אחותו
היא..." אמנם, בפירוש הכלי יקר כתב שלהמון העם אמרה אחותו אני אך "מכל מקום לפרעה
הגידה האמת שהיא אשת אברם..." וכאן שואל הבן א. מה ראתה שרה לעשות ההיפך ממה
שביקשה אברהם ובמקום "אחותו אני" אמרה "אשתו אני"? (לדברי הרמב"ן שתיקתה מובנת
אחר שהאמינוהו לאברהם כי אחותו היא לא הוצרכה שוב לומר זאת ללא תועלת) ב. כיצד לא
חש אברהם והעדיף איסור אשת איש על פני הסכנה לחייו?
הנה כי כן, מובא במדרש על הפסוק "אמרי נא אחותי את" (מכת"י בגנזי שכטר ה"א י"ט,
ספר המדרשים) "אמר לה אברהם לשרה והיה כי יראו אותך אל תאמרי אשתי את מפני שגוים
אוסרים אשת איש ואם את אומרת להם אשת איש את הורגין אותי כדי שתהיי מותרת להם.
ואשת איש חמורה מכל עבירה שבתורה ומפני מה התיר לה לשרה בשביל שלא יבוא אברהם
לספק נפשות וספק היו לוקחין אותה וספק לא היו לוקחין אותה וספק היו הורגין אותו
וספק לא היו הורגין אותו וכו' אמר אברהם: לא אמר לי הקב"ה לעמוד כנגד השעה בכח".
לאור דברי המדרש הללו נראה לבאר בע"ה ונאמר, כי אף לאחר אשר הבטיח ה' לאברהם
"ואעשך לגוי גדול" ידע הוא ושרה אשתו כי צריכים הם להזהר ולדקדק ברצון ה' בדקדוק
רב מאוד וכל עוד לא ציוה להם הקב"ה ציווי הנתמך בנס ע"פ הבטחתו חייבים ללכת על פי
המידות הרגילות של אדם ולמודדם כרום מעלתם, עד היכן מידת ההשתדלות, ומהיכן היא
חובת הבטחון, מהי מידת האמת המדוקדקת ואיזו היא הנקראת שקר ואינה רצויה, מה בא על
חשבון מה, ועל מה לא מוותרים לעולם, דקויות רבות במדה ובמשקל צריכות היו להיות
מנת חלקם לאותם שנועדו להעשות לגוי גדול עצום ורב, וכל טעות באמדן מידות אלו
עלולות להיות תקלה למטרה זו, אשר על כן בהגיעו למצרים עמד ותהה באיזה דרך משתי
הדרכים הקיימות לפני אבחר ואקיים רצונו של מקום האם זאת המסכנת את חייו עכשיו או
השניה המסכנת את שרה מפני איסור, ולכך אמר אברהם אם אומר "אשתי היא" כרגע יכניס
עצמו לידי סכנה ולזה "לא אמר לי הקב"ה לעמוד כנגד השעה בכח" אלא מה אעשה אנקוט
במה שאמרו "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" ואלו הבריות רוצות לשמוע כי
אחותי היא אומר כך ולא יהרגוני ומה שיהיה אחר כך בדבר שרה בכך בטח בקב"ה אף שלא
הבטיחו, כי נהג הוא כשורה ומכאן ואילך שמורה המלאכה לאשר מידת הבטחון לו .
משא"כ שרה חשבה אחרת וסברה כי רק המוכרח הנגזר ממעורבות דעתה עם הבריות הוא המתיר
והמפקיע מן השקר ולכן להמון העם אמרה "אחותו אני" שאל"כ מיד יהרגוהו קודם שתגיע
בכלל לידי איסור, אבל בבית המלך כאשר שתי הסכנות קיימות ומחויב התערבותו של מקום
למנוע האחד או שלא יהרגו לאברהם או שלא יבוא עליה המלך, חשבה כי תפקידה פה הוא
קודם להתרחק מן השקר ובכך לא תטריח למקום יותר מאשר תשקר כי בלאו הכי תזדקק
להתערבות זו ולכן אמרה "אשתו אני" ובזה קיימה חלקה כלפי הקב"ה מכאן ואילך השתמשה
במידת בטחונה כי יציל ה' את אברהם.
יוצא איפוא, אברהם סבר כיון שהמטרה לשם שמים היא שאין מכניס עצמו כעת לסכנה מה
שאמר "אחותי היא" אמת הוא וכדעת בית הלל, לעומת זאת שרה אמרה ככל שיכולה אני
להתרחק מלשנות את העובדות אעשה זאת וכבית שמאי.
סופו של מאורע זה בבית פרעה מסתיים כאשר מביא הקב"ה נגעים קשים והם מכת ראתן
וכדברי רש"י שהתשמיש קשה לו "ויקרא פרעה לאברהם ויאמר מה זאת עשית לי למה לא הגדת
לי כי אשתך היא למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה" ומה שאמרה לו שרה כי "אשתו
אני" לא האמינה פרעה משום שחשב כי יראה מתשמיש ללא אישות כמבואר בכ"י.
המתבאר לכאורה, כי בכך רמזה תורה הלכה כבית הלל ומשום שכנגד
"אחותי היא" שאמר אברהם הוצרך הקב"ה להכות בגופו של פרעה באופן שלא יוכל לתשמיש
ולכן האשים פרעה את אברהם לאמור, מה שנפגעתי אני עצמי בגופי הוא בגלל טענתך,
ואילו הייתי מאמין לשרה כי אשתך היא, אף שמנהג מקום זה להרוג את בעלה היה הקב"ה
מכניס בלבי לא לקחתה, ולא היה צריך להכותיני אבל עכשיו שעשה ה' ולא עזר לה מה
שחשבה שעל ידי שתאמר אמת האמין לה כי נתן בליבי שאחשוב כי אמרה זאת מסיבות אחירות,
נשארה קיימת טענת "אחותי את" והוצרך ה' להצילה ע"י שלקח ממני כח תשמיש. ובזה
הוכיחה תורה כי טענה זו אמת תקרא וכדברי בית הלל הפסוקים להלכה כיצד מרקדין לפני
הכלה? כלה נאה וחסודה.
אביחי כהן.
לקבלת תחזית
