אחל
את הדיון בציטוט מספרי "דבר תורה ע"פ הרמב"ם", התייחסות לפרשת "בא" שבספר שמות:
"בפרשת "בא" (שמות, פרק י"ד פסוק ד') נאמר כי ה' חיזק את לב פרעה, כדי שיאסוף את
רכבו וירדוף אחרי בני ישראל להילחם בהם במדבר, וכאשר התעקש פרעה ועשה כן – נענש.
לכאורה, נעשה לפרעה עוול, כי לא ניתנה בידו הבחירה החופשית; הרי הוכתב מראש, בעל
כורחו של פרעה, כי הוא יתעקש וייענש – ואם אכן כך הם פני הדברים – היכן הצדק?
ועוד
נאמר שם בפרק י' פסוק א', תחילת פרשת "בא", כי ה' הכביד את לב פרעה ואת לב
עבדיו, לפיכך לא ברור לכאורה מדוע נענשו.
הרמב"ם מיישב סתירה זו במבוא למסכת אבות שבפירושו למשנה:
"אבל אמרו וחיזקתי את לב פרעה, ואחר כך הענישו
והשמידו, הנה זה מקום שיש לדבר בו ויושג בו סוד גדול, על מה שלא חשבו המפרשים.
ולכן התבונן בדברי בעניין זה ושים לבך בו, והשווהו לדברי כל מי שדיבר בו, ובחר
לעצמך את הטוב. והוא, שפרעה ועבדיו, אילו לא היה להם עוון אלא זה שלא שילחו את
ישראל, היה הדבר קשה בלי ספק, שהרי כבר מנעם מלשלח כמו שאמר כי אני הכבדתי את
לבו ואת לב עבדיו, ואחר כך מבקש ממנו לשלחם והוא מוכרח שלא לשלח, ואחר כך
מענישו על כך שלא שלח, ומשמידו ומשמיד עבדיו, זה וודאי יהיה עוול וסותר לכל מה
שהקדמנו, אלא שאין הדבר כן, כי פרעה ועבדיו המרו ברצונם בלי הכרח וללא אונס,
והרעו לגרים אשר היו בארצם ועשו להם עוול מוחלט, כמו שאמר בפירוש ויאמר אל עמו
הנה עם בני ישראל הבה נתחכמה לו, ומעשה זה עשו מרצונם וברוע מחשבתם, ולא היה
עליהם בזה הכרח, והיה עונש ה' להם על כך שמנעם מן התשובה כדי שיביא עליהם מן
העונש מה שחייב צדקו שזהו עונשם, ומניעתם מן התשובה היא שלא ישלחום".
לאמור, הקשחת לב פרעה ע"י ה' – מהווה שלב בענישה, המגיעה לפרעה ולעבדיו
בגלל התעללותם בבני ישראל ללא שום כורח, אלא כתוצאה מהחלטה מרושעת לדכא את עם
ישראל שהיה מצוי בעבדות".
אין
זה המקרה היחיד בתנ"ך בו נאמר כי ה' מקשיח אל לב הרשע כחלק מהעונש, על מנת למנוע
ממנו חזרה בתשובה בטרם ירצה את עונשו או אף בכלל, בהתאם למקרה ולחומרת העבירה.
כך
נאמר גל לגבי סיחון מלך האמורי. להלן ציטוט מהספר הנ"ל ["דבר תורה ע"פ הרמב"ם"]
בו מובא פירוש הרמב"ם לגבי עונשו של סיחון:
"בפרשת דברים מתואר מצב בו סיחון מלך חשבון לא נותן לישראל לעבור בגבולו, ובהמשך
נאמר (דברים, ב' ל'):
"ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו, כי הקשה
ה' אלוהיך את רוחו ואימץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה".
לכאורה, ה' לא נתן כלל לסיחון כל חופש בחירה כיצד לנהוג עם ישראל, ואחת דינו שלא
להיעתר לבקשת המעבר ולקבל בשל כך את עונשו. מצג דברים זה יוצר אי-צדק משווע, שכן
כביכול ה' השתמש בסיחון על לא עוול בכפו ככלי למען ישראל שהכוהו שלא באשמתו. אלא
שהרמב"ם מפרש פרשיה זו אחרת [בספר המדע מסדרת היד החזקה, הלכות תשובה, פרק שישי
ג]:
"...כדי להודיע לבאי העולם, שבזמן שמונע הקדוש
ברוך הוא התשובה לחוטא, אינו יכול לשוב – אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו.
וכן סיחון – לפי עוונות שהיו לו, נתחייב למנעו מן התשובה, שנאמר: כי הקשה ה'
אלוהיך את רוחו, ואימץ את לבבו (דברים ב' ל')".
וכל
כך למה? כי ישנן עבירות כה חמורות אשר אין עליהן תשובה, והעובר אותן מנוע
מהתשובה:
"ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד
שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפירעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה מרצונו
ומדעתו – שמונעין ממנו את התשובה, ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות
ויאבד בחטאו שעשה".
אין
כאן שום אי צדק שנעשה כביכול עם סיחון, אלא הוא חטא לפני כן, עד כי לא היה מגיע
לו כלל כי יוכל לחזור בתשובה, וחטאים אלה אשר חטא, ואשר היו לו לרועץ, בוצעו על
ידו מתוך בחירתו החופשית, בחירה חופשית הניתנת לכל אדם.
כמוהו – כפרעה שה' הקשה את לבו כחלק מעונשו על כי התגרה בישראל ועינה אותם
במצרים, וכן גם הכנענים שבגלל תועבותיהם ה' מנע מהם את התשובה, כפי שנאמר ביהושע
י"א כ':
"כי מאת ה' הייתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את
ישראל, למען החרימם לבלתי היות להם תחינה, כי למען השמידם, כאשר ציווה ה' את
משה".
רעיון זה של הקשיית לבו של הראוי לעונש כחלק מן העונש חוזר אצל הרמב"ם גם בפירוש
למשנה, הקדמה למסכת אבות".
עד
כאן בעיקר דברי הרמב"ם, שבשני המקרים הללו פתר סתירה העלולה להתהוות ללא פירוש
כאמור.
בעניין זה ראוי ללמוד גם מספר ישעיהו הנביא, פרק ו' פסוקים ט-י"ג. להלן ציטוט של
שני הפסוקים הראשונים משם:
"ויאמר: לך ואמרת לעם הזה: שמעו שמוע ואל תבינו, וראו ראו ואל תדעו. השמן לב העם
הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא
לו".
הדברים בישעיה חמורים שבעתיים בכך שהם מופנים אל עם ישראל, ואמנם רוב הפרשנים
[כולל רש"י] דחו את הפירוש הישיר, ובכרו פירוש עקיף לפיו העם לא נאות להאזין לדבר
ה'. הרד"ק מביא את שני הפירושים:
"השמן – פירשנוהו על שני פנים",
ומבהיר בהמשך:
"ואומר עד מתי – לפירוש הראשון יהיה פירושו עד
מתי תמנע מהם התשובה, כבר לקו בעוונם וקיבלו עונש חטאתם, עתידים הם לקבל עוד
עונש".
הראב"ע מעדיף את הפירוש העקיף ומביא טעם מקורי, והוא, הרי בפסוק זה ה' פונה אל
הנביא שיכבד [שישמן] את לב העם, דא עקא שהנביא אינו יכול לעמוד במטלה זו –
ובלשונו – "וידענו כי אין כוח בנביא להשמן הלב". אלא שגם הראב"ע בפירושו מביא גם
את הפירוש הישיר לפסוקים.
ברור
מדברים אלו כי התערבות ה' בכיוון של הקשחת הלב וערפול החושים לעבריין, בין אם הוא
יחיד או רבים, מהווה חלק מהענישה, כפי שביאר הרמב"ם.
ד"ר אברהם בן
עזרא
לקבלת תחזית
