יהדות מאת הרב אריה קרן:
ברית מילה   תפילין   מעשר   קריאת שמע   ביכורים   נטילת ידיים   לא תחמוד   שנאת חינם
אהבת הנותן למקבל   מערת המכפלה   לשון הרע

חזרה לדף יהדות וקבלה

-

לשון הרע - החיים והמוות ביש הלשון / הרב אריה קרן

לשון הרע, הוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר, נקרא "מוציא שם רע". אבל "בעל לשון הרע", זה שיושב ואומר: כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של גנאי, עליו הכתוב אומר: "יכרת ה’ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות (תהילים יב, ד).

ואם  יכלים אותו על מעשה אבותיו בפני אחרים, על זה אמרו רבותינו, זיכרונם לברכה: כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (אבות פ"ג מי"א).

ועוד נאמר "החיים  והמוות ביד הלשון" (מישלי יח כא).

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: לשון הרע הורגת שלשה בני אדם: האומרו והמקבלו ואותו שנאמר עליו (ערכין טו ע"ב) והמקבלו נענש יותר ממי שאמרו. בעלי לשון הרע, אסור לדור בשכונתם, וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם: ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד.

עוד יש רעה בלשון הרע, כי המספר לשון הרע על חברו אז הוא מתגאה ויראה עצמו צדיק בעיניו, כי יחשוב: פלוני עשה כך וכך, ואני לא עשיתי! נמצא שהוא מתגאה ומחזיק טובה לעצמו, היה רע מאוד, כל שכן וכל שכן שעושה עבירה גדולה בלשון הרע ומחזיק טובה לעצמו. ואם אדם מספר לשון הרע על היתומים ועל האלמנות, אז ענשו עוד יותר, כי בלאו הכי הם מצטערים, והוא מצער אותם יותר. (אורחות צדיקים).

אין הקב"ה חפץ לשמוע לשון הרע על עם ישראל! ישעיה הנביא אמר "בתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב" והענישו ה’ שנאמר "ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה (גחלת) ויגע על פי...אליהו הנביא אמר לקב"ה שבנ"י עזבו את בריתו, וחייבו הקב"ה שבכל מקום שבעולם שיהודי עורך ברית מילה יצטרך אליהו להופיע ע"מ להעיד אח"כ שבנ"י לא עזבו את ברית ה’. בגלל שהוציא דיבר על עם ישראל. הושע הנביא כאשר אמר לו הקב"ה בניך חטאו לא עמד בתפילה עליהם אלא אמר לפניו רבש"ע, כל העולם שלך הוא החליפם באומה אחרת. אמר לו הקב"ה להושע לך וקח לך אשה זונה ותלד לך בני זנונים. הלך ועשה לאחר שנולד לו שני בנים  ובת., אמר לו הקב"ה שעכשיו יפרוש ממנה. אמר לו הושע שאינו יכול לפי שיש לו בנים ממנה. אמר לו הקב"ה הושע אתה שנשאת אשה זונה ובניך אין אתה יודע אם שלך הם או של אחרים אין אתה יכול להיפרד מהם, ובני בני אברהם יצחק ויעקב אמרת לי להחליפם באומה אחרת? כיון שהכיר בעצמו שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו, אמר לו הקב"ה עד שהינך מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל. (מעשה אבות).

פעם נסע החפץ חיים בעגלה עם סוחרי בהמות וסוסים. בכל הדרך שוחחו הסוחרים על שוורים, פרות, סוסים וכדו’. ר’ ישראל מאיר ישב שקוע במחשבותיו ולא שם ליבו לשיחותיהם. פתאום העלה אחד האנשים שיחה על סוחרים אחרים והתחיל ללעוג עליהם. ר’ ישראל מאיר כאילו הקיץ משנתו, והעיר להם בנחת: "אחים! עד כה עסקתם בשיחה נאה על הסוסים והשוורים הנוגעת לפרנסתכם, אבל למה עברתם לשוחח בעסקי הבריות? הרי יש בזה עבירות חמורות של לשון הרע ורכילות" שכניו בעגלה, שהיו אנשים פשוטים, חשבו אותו  להלך מוזר והגיבו בדברי לעג ובוז על אשר הוא מתערב בעניניהם ו מטיף להם דברי תוכחה.

ר’ ישראל מאיר לא השיב לגידופיהם והיה נראה כאילו הוא נהנה מכך שהם הפסיקו בינתיים את שיחותיהם בעניני  לשון הרע. לאחר שגמרו ללעוג לו, הם המשיכו לספר על חבריהם. החפץ חיים העיר להם שוב והתחנן לפניהם שידברו על סוסיהם ופרותיהם ולא על חבריהם. כשלא הועילו דבריו הוא ביקש מהעגלון שיוריד אותו מהעגלה. מוטב לו להשאר באמצע הדרך מלשבת בחבורת לצים ולהקשיב לדברי לשון הרע ורכילות. (מורשת אבות).

בעת מסעותיו למכור את ספר "חפץ חיים", נקלע ר’ ישראל מאיר באחת השבתות לעיר ידבוונה והתאכסן בביתו של השוחט. כשהתכונן ליטול ידים לסעודה שלישית, שמע שהשוחט מספר לאשתו שיוסף הקצב רימה את פלוני והבטיח לו כי הבשר משחיטת אתמול הוא בלי סירכא. ר’ ישראל מאיר הסתלק מיד מהבית מבלי לדבר דבר. כשהשוחט הרגיש כי אורחו איננו, החל לחפשו בעיירה, עד שמצאו מיסב לסעודה שלישית באחד הבתים לשאלת השוחט, למה שינה פתאום את האכסניה שלו, השיב לו ר’ ישראל מאיר שאינו  יכול להתאכסן יותר בביתו. אם יש למר טענות על הקצב, הרי זו שאלה של איסור והיתר ויש לקראו אל הרב או יש להוכיחו בינו לבין עצמו, אבל כיצד הוא מספר זאת לאשתו? הרי יש בזה משום לשון הרע. "הנני עוסק במכירת ספרים על זהירות מדיבורים אסורים, וכיצד אני רשאי להתאכסן בבית שמדברים בו לשון הרע?" סיים החפץ חיים את דבריו (מאורות גדולים).

פעם בא לרבי נפתלי אמסטרדם יהודי לבקש "היתר מאה רבנים" כדי להוסיף אשה על אשתו. ובינתיים הוציא על אשתו דיבה רעה ככל העולה על לשונו. ר’ נפתלי הפסיקו ושאל אותו, אם כבר קיבל היתר ממאה רבנים על איסור לשון הרע. (מורשת אבות).

"ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח, ל)

מפסוק זה נלמדת חשיבות עשיית סייג וגדר לבל יכשל האדם בעבירה עצמה. החפץ חיים היה מחשיב את השתיקה כגדר של הדיבור וכדרך המנעות מדיבורים אסורים.

בספר "דרכיו, נימוקיו ושיחותיו של החפץ חיים" מספר בנו של החפץ חיים את הדברים הבאים: בזכרוני, כי בתחילת שנת תרמ"ז באתי לבית אבי לחג הסוכות ומצאתי אורח בבית אבי, איש בחצי ימיו, תואר פניו כבן תורה וירא אלקים. ומר אבא השתעשע עמו בדברי תורה ויראה, וחגג עמנו כל החג. אמנם כל מנהגי האיש היו לי כחידה סתומה, כי הרגשתי בו שאינו מדבר. ואם כי מר אבי שח עמו בעיני מוסר ואהבת תורה, אמנם היה רק כמנענע בראשו להסכמה, אבל לא יצא הגה מפיו. ואמרתי אולי מקרהע הוא, פומא הוא דכאיב ליה. ובאמת למחרת דיבר עם מר אבא ונשא ונתן בכל הענינים. אבל ביום השלישי שוב הפסיק לדבר. וכה דיבר לסירוגין כל ימי החג.

ובאשר נערות היתה בי, צחקתי עליו לפני אבי וחשבתי אותו לחסר דעה, אמנם מר אבי מיחה בי ואמר לי במשל:

בעירות הקטנות יש לכל בעל בית גן ירק סמוך לביתו ומגודר בהוצא ודפנא (מיני שיחים). כאשר הגדר אינה גבוהה קופצות לשם עיזים ומכלות את הירקות ודורסות על הערוגות. אז מגרשים אותן ומגיביהם מעט את הגדר. אמנם עדיין נותר מקום לעיזים להכנס דרך הפתח שבכניסה לגינה. לפעמים שוכחים בני הבית לנעול את השער ואז נכנסות העזים ומכלות את הגינה ואז בעל הגינה צועק על אנשי ביצתו על אשר לא נזהרו לנעול את דלת הגינה. וכך עוברים ימים של צעקות ומריבות. אמנם יותר גרוע מכל אלה הוא שלפעמים נכנסים חזירים דרך הפתח הפתוח. והחזירים מכלים את הגינה לגמרי, באשר החזיר נובר בחוטמו ועוקר את הצמחים מן השורש. מה עושה בעל הגינה? גודר את הפתח ומטפס כדי להיכנס ולצאת מעל הגדר. ואם כי עמל גדול הוא לטפס מעל הגדר, מכל מקום מה יעשה, הלא הירקות דרושים לו למחית בני ביתו. ואם לא יעשה אמצעים אלו, לא ישאר לו מאומה בגינתו.

הנמשל הוא לעניין חטאי הלשון. אם רואה אדם שנכשל פעם אחר פעם בלשונו בדברי ליצנות ולשון הרע הוא עושה לעצמו סייגים. אך גם זה אינו מועיל לו. מה יעשה איש אשר יראת אלקים נגד עיניו? חוסם פיו לגמרי, וממילא לא יכשל. ואם כי עבודה קשה היא להשתמש ברמיזות ולהיות לשחוק בעיני אחרים, אבל מה לא יעשה האיש הנלבב וירא החטא. ומוטב להתבייש בעולם הזה ולא להתבייש בעולם הבא. עד כאן דברי אבי.

בשנים שלאחר מכן נודע לי שאיש זה בא להתייעץ עם אבי על הקמת ישיבה, ובאמת יסד אחר כך ישיבה גדולה מפורסמת והוא היה מנהלה. והאיש היה ירא ה’ מפורסם וגם חכם בהוויות העולם. זכרונו לברכה כי נפטר לפני כמה שנים בארץ הקודש (מורשת אבות).

רבנו ה"חפץ חיים" כותב באריכות בספרו את חומר העון של לשון הרע, שפעמים רק על ידי עקימת אף או קריצת עין אפשר להרוג בן אדם, וכמו שנאמר: "כי באפם עקרו שור" הוא יוסף הצדיק, שעליו נאמר: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו".

מעשה מזעזע היה בארצות הברית באיזה תלמיד שהיה בביתו של הגאון מפוסקי הדור, רבי משה פינשטיין זכר צדיק לברכה, בארוחת בוקר, והנה על שולחנו של הגאון היו שני קנקנים עם שתי שקיות חלב, של שתי חברות שונות בהכשרים מדורים, והתלמיד היקר שלנו ראה את הגאון הנ"ל מושיט ידו לאיזו שקית, והחזירה למקומה, ולקח את השקית השניה, מיד הסיק אותו בחור שהרב סומך על החברה השניה, ולא על הראשונה, וחשב שיש "מצוה" לפרסם את הדברים לתועלת הרבים.

הלך לישיבה והתחיל לספר, וכן עשה בעוד ישיבות עד שלאט לאט החברה השניה עמדה לפני פשיטת רגל, החליטה הנהלת המפעל ללכת לבית הרב לשאול איזה דופי מצא בחברתם, שפסל אותה. עלו ובאו לביתו, וכששמע הרב את דבריהם נבהל, קם והלך למקרר, והביא להם חלב של חברתם, באומרו שרק הבוקר שתה חלב שלהם, וכן כמעט בכל בוקר וערב, ואינו מבין מי המציא זאת.

ישב, חשב ונזכר, באותו מעשה וסיפר להם על חשדו בבחור שהיה אצלו, אך פשוט כשאחז בשקית החלב של אותה חברה, היא היתה ריקה, ולכן לקח את השקית השניה, ורק ההבנה של אותו בחור גרמה לכל הצער, והשם הרע על אותה חברה.

כמה עלינו להזהר בלשון הרע, שלא לדבר רע על שום יהודי, והזהירונו חכמינו זכרונם לברכה, שהמדבר רע על יהודי, הוא כמוציא לעז על התפילין של הקדוש ברוך הוא, שכתוב בהם: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (עין בגמרא ברכות ו) וזוהי סיבת הצלת עם ישראל ממצרים, והיא מפתח הגאולה העתידה. (כותונת פסים).

ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת (שמות כח, לא)

המעיל מכפר על לשון הרע ולא רק הכהן היה מכפר בעבודתו אלא גם בגדיו למשל המיצנפת שבראשו היתה לתפארת כפרה על עוון הגאווה שידע האדם מה למעלה מימנו ולא יסתובב כמו אדון עולם.

הגמרא (כתובות ח) אומרת: "כל המנבל פיו או מוציא דבר נבלה מפיו אפילו אם נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה" חוץ מאשר העונש הנורא שהאדם מחליש מאוד את כוח הפה וממילא דבריו לא נשמעים אצל הקב’’ה.

פיו של האדם ממוקם הוא למעלה מעשרה טפחים, כאשר יוצאים מפיו אך ורק דברי קדושה וטהרה מיד השכינה נקשרת בו, שהרי לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים, ולכן הפה נקרא "היכל ה’", לפי שדרכו נכנסת ויוצאת השכינה מהאדם. אולם כאשר הפה פגום אין הקב’’ה שורה שם לכן אין דבריו נשמעים. מה שעל האדם לעשות הם גדרים וסייגים לכל אמירה ודיבור היוצא מפיו. לזה מה שנאמר "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ומצוותיו שמור כי זה כל האדם" מי שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים.

כותב הגר"א באגרתו ומביא מדברי הזוהר"ק: "ומה לי להאריך בזה העון והחמור מכל העבירות ’כל עמל אדם לפיהו’ (קהלת ו,ז) אמרו חז"ל שכל מצוותיו ותורותיו של אדם אינו מספיק למה שמוציא מפיו מה אומנותו של האדם בעוה"ז? ישים עצמו כאלם (חולין פט) וידביק שפתותיו כשתי ריחיים.

וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים ועל כל דיבור הבל צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו, וכל זה בדברים יתרים. אבל בדברים אסורים כגון לשה"ר וליצנות ושבועות ונדרים ומחלוקת וקללות, ובפרט בביה"כנ בשבת וביו"ט על כל אלה צריך לירד לשאול למטה הרבה מאוד ואי אפשר לשער גודל הצרות והיסורין שסובל בשביל דיבור אחד!"

תלמידי רבנו הגאון ר’ אליהו לאפיאן זצ"ל מספרים ברטט כיצד היה מדבר על חטא לשון הרע בהתרגשות שיצאה ממעמקי הלב ושואג כארי: "אבל חטא הלשון נורא מאוד!" וחוזר ואומר: "חטא הלשון נורא מאוד! נורא מאוד חטא הלשון! אף אחד אינו בא להגן ולסנגר על החוטאים בחטא זה"! והיו הדברים מרטיטים את לב השומעים והכל עמדו נפעמים לנוכח חרדת הדין ויראת החטא אשר השתקפו בהזדעזעותו הגדולה ובהתרגשותו הרבה של רבנו זצ"ל. אכן מה נורא חטא הלשון!

ועל כן עשה לנו הקב"ה מחסומים וגדרים לשמור על הלשון: את השיניים ואת השפתיים שתי חומות בצורות היכולות לסגור על הלשון. אך חומות אלו יכולות בנקל להתמוטט אם לא יודעים כיצד לשמור עליהן ועל האדם לשלוט עליהן.

המגיד מדובנא בספרו "אהל יעקב" מסביר את העניין עפ"י משל:

משל לשני שכנים עניים, אחד מהם היה חוטב עצים והשני היה גנב, והיו לזה בנות ולזה בנות.

כאשר הגיעו בנותיו של חוטב העצים לפרקן השיא אותן אביהן ברוב פאר והדר, ואילו הגנב לא היה לו ממון להשיא את בנותיו ונשארו בתולות זקנות.

הפציר הגנב בשכנו שיסביר לו איך הצליח להשיא את בנותיו ולתת להן נדוניא, בשעה שהוא עני ואביון כמוהו?

השיב לו חוטב העצים, שמנהגו הוא שבו שנולד לו ילד, עושה לעצמו תיבה קטנה (קופה) סגורה במסגר, ויום יום הוא נותן בתוכה אגורה אחת, ועד שיגיע לפרקו כבר יש לו עבורו כל צרכי הנישואין. חוטב העצים הציע לשכנו שיעשה כן גם הוא, דהיינו שיעשה ארגז קטן סגור במסגר וייתן בתוכו מידי יום מטבע עד שיתמלא.

כששמע הגנב את דבריו ואת עצתו, צחק מאוד ואמר: "העצה הזאת טובה רק עבורך, כי כאשר תיתן את המטבע לתוך הארגז הסגור, יהיה מונח עד שיגיע הילד אל פרקו, ואין חשש שתפתח אותו לפני הזמן גם אם תהיה דחוק, אבל אנכי הלא גנב אני, ואני פותח מסגרות נעולות אשר סגרו אחרים, וכל שכן מסגר קטן זה אשר אני עשיתיו, שבוודאי שאני אפתח אותו כאשר אהיה דחוק לכסף".

והדברים ברורים: מי ששומר על תורה ומצוות יכול לעשות לעצמו מסגרת גם לפיו, והוא בוודאי גם יוכל לשמור אותו. אך מי שעובר על מסגרות אשר גדרה התורה, גם את שתי החומות הבצורות הבאות להגן על הלשון ישבור בקלות (אור דניאל).

דין בעלי לשון הרע דינם שווה כמו המינים והאפיקורסין וכופרים בתורה ובתחיית המתים ובביאת הגואל אשר אין להם חלק לעולם הבא. (הרמב"ם הל’ תשובה פ"ג ה,י).

הדבר מבהיל! הרמב"ם הפוסק הגדול העתיק את דברי חכמינו הקובעים שבעל לשון הרע אין לו חלק לעוה"ב, לא יועילו כל טענותיו של האדם למעלה, בעולם האמת יפוררו אותן אחת לאחת. אדם המדבר לשון הרע משחק באש, בלבה רותחת, ולא בחינם אמר שלמה המלך "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". העונש על כך הוא קשה.

הגב’ (ערכין טו) שונה: אמר מר עוקבא, כל המספר לשה"ר אומר הקב"ה לשר של גיהנום: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נידוננו, שנאמר "חצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים" (תהילים קכ, ד) אין חץ אלא לשון ואין גיבור אלא הקב"ה. וגחלים מעץ רתמים שאינו ניכבה בקלות שגחלי רתמים דלוקים יכולים להישאר חודשים בפעולה עד שיכבו (אור דניאל).

לא תשא שמע שוא (שמות כג-א)

כלומר שלא נישמע דברים בטלים כמו לשון הרע שגדול עוון המקבל מהמספר לשון הרע. וידוע שלשון הרע יותר גרוע מע"ז, שפיכות דמים, וגילוי עריות, כי חיים והמוות ביד הלשון וגם אם שב והפסיק לדבר לשון הרע יש לעבירה רושם ורושם של לשון הרע הוא בגהנם כמו שהרושם של מאכלות אסורות הוא חיבוט הקבר ומי שניזהר בזה הקב"ה לא יביאו לידי תקלה (עיין ליקטי מאמרים).

מעשה שהיה זה טרם התגלותו של רבי זושא מאנפולי. באותם ימים היה רבי זושא נודד מעיר לעיר, ואיש לא ידע מי הוא ועד היכן מגעת גדולתו.

לעת ערב, כאשר ישב בבית המדרש באחת מערי נדודיו, נכנסה פנימה אשה אחת. "האם מישהו מכם ראה את בעלי?" שאלה.

התברר, כי הבעל עזב את אשתו ונסע למקום בלתי ידוע. נותרה האשה האומללה עגונה, ואתה, ברצותה להשתחרר מכבלי העגינות, החליטה לעבור בערי המדינה ובכפריה ולחפש אחר בעלה. בכל מקום שאליו היא מגיעה, שואלת היא עליו ומוסרת את סימניו.

כששמע רבי זושא את שאלתה של האשה, קם ממקומו ופנה אליה. "לכי אל בית הכנסת האורחים", אמר לה, "ושם תמצאי את בעלך".

בלי להשתהות אצה האשה אל בית הכנסת האורחים, ואכן הבעל הנמלט היה שם!

היה הדבר לפלא בעיני יהודי אותה העיר: כיצד ידע רבי זושא, שרגליו אף לא דרכו על סיפו של בית הכנסת האורחים, כי הבעל מסתתר דוקא שם?!

"בודאי זהו ’מופת’", סחו בני העיר איש לרעהו.

"לא, לא היה כאן כל ’מופת’", מיהר רבי זושא להבהיר את הענין ולהעמידו על דיוקו. "דבר שונה היה כאן: הבוקר שמעתי שני אנשים משוחחים ביניהם. האחד מהם סיפר לחברו, כי אל בית הכנסת האורחים הגיע אורח חדש.

"תמהתי", המשיך רבי זושא, "ושאלתי את עצמי: לשם מה באה שמועה זו לאזני? מדוע ולמה קלטו אזני דברים שאין לי בהם כל צורך ותועלת??

"עודני מהרהר בכך, ואל בית המדרש נכנסה האשה ושאלה, אם ראינו את בעלה. מיד הבנתי: בודאי אותו אורח, שעל אודותיו שוחחו השנים, זהו הבעל המבוקש!"

עתה הבינו הנוכחים: לא ’מופת’ היה זה, אלא אות וסימן לצידקותו של רבי זושא הניצב לפניהם. הוא, שתמיד נזהר ב"לא תשאר שמע שוא", שתמיד התרחק משמעות חינם והקפיד לא להאזין לדברים בטלים – רק אדם כמוהו זכה לכך, שזמנו לו משמים לשמוע דברים שיש בהם תועלת! (מעשיהם של צדיקים).

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן (ויקרא מצורע יד-א)

 ואל תתמהו על מה שאומרים חז"ל שהמספר לשון הרע לוקה בצרעת הרי אנו רואים הרבה אנשים שמדברים לשון הרע והם בריאים ושלמים  ואין שום פגימה בבשרם. דעו שהצרעת הנאמרה בתורה היא או בגוף או בנשמה. שאם אינה  פוגעת בגופו היא פוגעת בנפשו. וצרעת הנפש יותר גרועה מצרעת הגוף, כי כל לילה כשהנשמה עולה למעלה בשמים, כל קדושי מעלה נפרדים ממנה והולכים ומכריזים לפניה שהיא טמאה, כמו שנאמר: וטמא טמא יקרא. ואם אינו עושה תשובה בזה העולם, כשהוא נפטר מן העולם אין נותנים לנפשו ליכנס למחנה הצדיקים וכולם בורחים ומסתלקים מפניה. וכמה צער יש לאותה נשמה הנקלעת ממקום למקום ואין אחד הרוצה לעמוד במחיצתה. מתייסרות הנשמות של מספרי לשון הרע ביסורים קשים, ובזה תבינו המעשה המסופר במדרש.

מעשה ברוכל שהיה מחזר בעיירות והיה מכריז ואומר: מאן בעי סם חיי. מי רוצה לקנות תבלין של חיים. מצאו רבי ינאי שהי’ בביתו וקרא לו דרך החלון ואמר לו: עלה לביתי, כי אני רוצה להשתמש באותו דבר שאתה מכריז עליו. אמר לו: תבלין זה אינו בשבילך ולא בשביל שכמותך, הפציר בו ר’ ינאי שיעלה ועלה. אמר לו: היכן תבלין החיים שאתה מוכר. הוציא הלה ספר תהילים מכיסו והראה לו בפרשה ל,ד שאומר הכתוב: מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. ר"ל מי שרוצה לקנות חיים, נצור מפיו מלדבר לשון הרע. אמר רבי ינאי: כל ימי חיי לא עמדתי על משמעת הפסוק הזה, עכשיו שאמר לי הרוכל הזה אני מבין הפסוק, וכן אמר שלמה המלך: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי). מי ששומר פיו ואינו מדבר לשון הרע, שומר נפשו מצרעת. זהו המעשה המובא במדרש.

ויש לתמוה מהי החכמה שאמר הרוכל עד שאמר עליו ר’ ינאי שאילולא הוא לא היה מבין משמעות הכתוב. והרי מה שאמר הרוכל כתוב בפסוק ואנו אומרים אותו כל יום. ועוד יש לשאול מה הקושי בפסוק שר’ ינאי לא הבינו בלי הרוכל. אבל לפי מה שבארנו יובנו הדברים. כי ר’ ינאי אמר הרי נאמר בתורה שכל המדבר לשון הרע עונשו שהוא לוקה בצרעת, ואנו רואים הרבה אנשים שמדברים לשון הרע ואין להם כלום, וכן מה שכופל הכתוב: ואומר: מי האיש החפץ חיים: אוהב ימים לראות טוב, והנה בא הרוכל ואמר: מאן בעי סם חיי, היינו מי רוצה להיות בריא בגופו ונפשו שלא ילקה בהם בצרעת, שכן מצורע חשוב כמת. וכשנודע לר’ ינאי שיש צרעת בנפש כמו בגוף נתיישבו לו הקושיות שהיו לו ואמר: עכשיו אני מבין משמעות הדברים שאמר שלמה המלך ע"ה: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. כי מצרות הוא כמו צרעת, ואמר נפשו מכאן מוכח שיש צרעת בנפש כמו בגוף. וזה שאמר הכתוב צרעת הנפש ולא נקט צרעת הגוף, מפני שחמורה צרעת הנפש מצרעת הגוף כפי שהראנו למעלה ועוד מאחר שהנפש טמאה בצרעת אין תפילתו מתקבלת עד שיכנע ויחזור בתשובה. ולכן אומר הכתוב: ביום טהרתו והובא אל הכהן, ר"ל ביום שיטהר מעון לשון הרע ויחזור בתשובה, אז יובא אל הכהן רמז להקב"ה ותפילתו תתקבל. ותרופתו של המספר לשון הרע שיעמול בתורה אחרי שיחזור בתשובה. (מעם לועז).

איש אחד בא לרב ואמר: "האם שמעת כבר מה שמספרים על הידיד שלך"?

"לא" ענה הרב, "אבל לפני שאתה מספר, תגיד לי: האם העברת את השמועה על ידידי דרך שלוש המסננות?"

"אילו מסננות"? שאל האורח

"הראשונה מסננת האמת" אמר הרב, "האם, אתה בטוח שהדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי אמת"?

האורח היסס: "בעצם , אני לא בטוח. אני רק שמעתי את הסיפור מפי אחר. ומה המסננת השניה?"

"המסננת השניה", אמר הרב, "היא מסננת הטוב, האם הדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא דבר טוב?"

"להיפך", אמר האורח, "זה משהו איום ונורא, והשלישית?"

"השלישית היא המסננת של הנחוץ" המשיך הרב, "האם זה נחוץ לספר לי את הדבר הנורא על ידידי, שספק אם הוא אמת?"

אחרי הפסק אמר האורח: "לא, אין זה נחוץ כל כך".

"אם כך" אמר הרב "כדאי שתשתוק"

זיכרו מה שלא נחוץ אין לנו שום רשות לספר כי זה לשון הרע ועוונו גדול מנשוא.

מצוה שתשב אשת מוציא שם רע תחתיו לעולם

המספר "לשון הרע" על חברו ובתוך ספורו ערבב מעט דברי שקר, חטאו יקרא מעתה בשם "המוציא שם רע" ענשו חמור הרבה יותר מסתם לשון הרע ורכילות. (רמב"ם דעות, פז ב’ חפץ חיים פתיחה, עשין י"ג).

אבי אמו של הגאון רבי יחיאל מיכל הלר זצ"ל בעל "עמודי אור", היה אדם עשיר מאד, פעם נסע לעסקיו מחוץ לעיר, והשאיר את בתו לבדה לנהל את החנות. אז יצא עליה רנון.

כאשר התבגרה לא רצו להשתדך עמה בשל כך. וכבר היתה מאד מבוגרת וטרם נמצא לה זיווג. אביה התייסר מאד ודאג לעתיד בתו. ואז הגיע למסקנה, כי אין לו בררה אלא למצוא לה שידוך פשוט. כדי שלא תשב עד שילבינו שערותיה.

בעיר מגוריו היה בחור שקראו לו "אהרון שמיסער", מפני שעבד כעוזר לאחד מבעלי העגלות ושימש לו מצליף לסוסו. וכמובן שהיה בחור פשוט עד מאד.

בשברון לב קרא האב לבתו ואמר לה: הרי רואה את מה המצב, לא נותרה בררה אלא שתנשאי לאותו אהרון אם רק יסכים להשתדך אתך. בלית בררה נתנה את הסכמתה ואז הלך אביה לעגלון והציע לו את השידוך. אך המצב היה, שאפילו הוא אמר שעליו לחשוב על כך. אבל בסופו של דבר הסכים וקבעו זמן לחתונה.

בעומדה מתחת לחופה אמרה הכלה: ריבונו של עולם אתה הלא יודע את האמת, שכל הרינון שיצא עלי אינו אלא מעשה רשעות של אנשים, הוצאת שם רע עלי  אנשים שהתקנאו בעשרו של אבי, והאמת היא שאני טהורה לגמרי, ולכן מבקשת אני ממך, ריבונו של עולם שאם נתפשרתי והסכמתי לשידוך כזה, תיתן לי בזכות זאת, בנים צדיקים ותלמידי חכמים.

ואכן זכתה לארבעה בנים גדולי ישראל וחתנין רבנן  רבי יחיאל רבה של סובלק, רבי ישראל, רבה של נוביסלץ, רבי מאיר מו"ץ בוילנא ורבי יהושע מחבר הספר "מעוז הדת". (שאל אביך ויגדך).

מעשה בשני יהודים ישבו זה בסמוך לזה ברכבת הנוסעת לראדין: האחד מהם ידוע ומפורסם בקרב העולם היהודי היה זה מרן ה"חפץ חיים", אשר שב אל ביתו שבראדין. ואולם, היהודי שישב לצידו, כלל לא הכיר את מראה פניו של ה"חפץ חיים", כיוון שהתגורר בעיר מרוחקת.

כדרכם של נוסעים. היושבים זה לצד חברו משך שעות רבות, נקשרה שיחה בין השנים. ובמהלך השיחה סח אותו יהודי לשכנו: "היודע אתה, נוסע אני לראיין להתברך מפי פאר דורנו, ה’חפץ חיים’!"

שכנו לספסל לא הגיב על כך.

אך הדובר המשיך: "אתה, כתושב ראדין, בודאי שמעת על הצדיק המופלא הזה, הלא כן? ואולי זכית לראותו אי פעם"...

מה הופתע האיש, בשמעו את שכנו אומר: "אין הוא צדיק כלל...הוא יהודי פשוט, ממש כמו כל היהודים".

אחוז כעס קם השכן ממקומו וקרא: "כיצד תעז לומר דברים שכאלה?"

"אמרתי לך את האמת לאמיתה", השיב לו ה"חפץ חיים", "מכיר אני היטב את ה’חפץ חיים’", הוסיף.

התשובה הזו זעזעה לחלוטין את היהודי. "חצוף שכמוך!" קרא לעבר שכנו, הלא הוא ה"חפץ חיים". ואל שאר הנוסעים בקרון הפטיר: "הראיתם מימיכם אדם עלוב שכמוהו? מעז הוא לזלזל בפאר הדור, ב’חפץ חיים’! לא, איני מסוגל לשבת ליד אדם שכזה!" קרא בשאט נפש ועזב את הקרון.

כשהגיעה הרכבת ליעדה ועצרה בבית הנתיבות אשר בראדין, מיהר האיש לרדת מהקרון בו עשה את שארית הדרך. ’אינני חפץ להתקל שוב באותו יהודי עלוב, המעז פנים נגד ה’חפץ חיים!, הרהר, ועל כן חמק חיש מהר, עזב את שטח התחנה ופנה לעבר ביתו של מרן ה"חפץ חיים".

"אבינו איננו בבית", אמרו לו בני משפחתו של ה"חפץ חיים", כשהגיע אל הבית, "הואל נא להמתין, ר’ יהודי, עוד מעט מן הסתם הוא יגיע הביתה".

נרגש וקצר רוח המתין האורח לבוא בעל הבית.

בהתרגשות הרבה לא יכול לשבת על מקומו, והלך אנה ואנה בחדר. הן עוד מעט יפגוש פנים אל פנים את גדול הדור...ליבו החיש את פעימותיו. וכשנפתחה דלת הבית ונשמע קולו של מרן ה"חפץ חיים" הלם ליבו של האיש הממתין בכל עוז...עוד רגע, עוד רגע קט ויראה את ה"חפץ חיים"...

והנה הרואות עיניו נכונה? ההוזה הוא בהקיץ? אל החדר נכנס לא אחר מאשר אותו יהודי שישב לצידו ברכבת בראשית הנסיעה, אותו יהודי שבעטיו נאלץ לעבור לקרון אחר...ויהודי זה אינו אלא בעל הבית, ה"חפץ חיים"!

ליבו של האיש החסיר פעימה. פניו חורו ולשונו דבקה לחיכו. חלפו רגעים אחדים עד אשר התאושש. או אז קרב אל ה"חפץ חיים", השפיל מבטו ואמר: "עכשיו מבין אני את הכל. אנא, רבנו, מחל נא לי על הדברים הקשים שטענתי נגדך!"

"אל תבקש ממני מחילה", נשמע קולו של ה"חפץ חיים", "נהפוך הוא: אני הוא שצריך לבקש את סליחתך, כיון שהדברים שאמרתי לך צערו אותך. ובאותה שעה למדתי דבר חשוב: ליהודי אסור לדבר לשון הרע אפילו על עצמו""... (מעשיהם של צדיקים).

מאת הרב אריה קרן,
hrikeren@netvision.net.il
מתוך האתר "רבי"
www.rabi.co.il

-

יהדות מאת הרב אריה קרן:
ברית מילה   תפילין   מעשר   קריאת שמע   ביכורים   נטילת ידיים   לא תחמוד   שנאת חינם
אהבת הנותן למקבל   מערת המכפלה   לשון הרע

חזרה לדף יהדות וקבלה

לראש הדף