יהדות מאת הרב אריה קרן:
ברית מילה   תפילין   מעשר   קריאת שמע   ביכורים   נטילת ידיים   לא תחמוד   שנאת חינם
אהבת הנותן למקבל   מערת המכפלה   לשון הרע

חזרה לדף יהדות, קבלה

-

מצוות מילה מהי ? / הרב אריה קרן

"ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אל שדי התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד ויפול אברם על פניו וידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גויים...ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והיית להם לאלהים ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך לדרתם... ונמלתם את בשר ערלתכם...והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם".  (פרק יז פסוקים א-יג).

הנה כמה הערות  על פרשה זו:

מצות מילה היא מצוה מיוחדת במינה, כל יהודי באשר הוא מוכן לקיים מצוה זו, גם כאלה שרחוקים מקיום הדת מקיימים מצוה זו ללא שום התלבטות על אף הצער הנגרם ע"י זה לתינוק שרק עכשיו נולד, וכאילו כל אחד מרגיש שדרך מצוה זו נכנסים לקהל ה'.

מהו התוכן של מצות מילה? ומדוע אברהם היה ראשון שנצטווה במצוה זו, ולא גדולי עולם שקדמו לו כמו נח או אדם הראשון? עוד צריך להבין, מדוע ציוה הקב"ה את אברהם מצות מילה רק כאשר כבר היה זקן, בגיל שמסוכן לקיים מצוה זו? עוד נשאל, מדוע אברהם לא קיים מצות המילה מיוזמתו כפי שנהג בכל התורה כולה?

אמרנו שכל אחד מרגיש שדרך מצוה זו נכנסים לקהל ה'

והנה דבריו של הבית הלוי: "התהלך לפניו והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך", הנה בעיקר מצות מילה חקרו הראשונים ז"ל אם בגדר הסרת החסרון, דהערלה היא מום באדם ובמילה מפרידים את החסרון ממנו, או אם היא הוספת מעלה וקדושה כמו כל מצוות עשה שהם בקום ועשה שהם להוסיף מעלה וקדושה לאומה הישראלית. ובאמת דיש בה שני ענינים אלו יחד... וזהו שאמר הכתוב התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי, אמר לו שני דברים, דמשמעותו של תמים הוא בלא מום ואמר לו שבמילה יוסר ממנו המום של הערלה וטומאתה ויהיה תמים. ואמר עוד ואתנה בריתי ביני וביניכם, דעל ידה יתווסף להם עוד קדושה ומעלה דבה יהיה כריתת ברית בין האומה ובין ה' יתברך שמו, והוא הוספת קדושה...והנראה דנוכל לומר דהני שני בחינות הם בחיתוך ופריעה, דהחיתוך הוא הסרת מעליו הערלה, ובזה מוציא עצמו מכלל הכותים שנקראו ערלים, כי כל הגויים ערלים, ובחיתוך הוא מבדיל עצמו מהם. ואח"כ באה הפריעה, והוא לאות ברית קודש להתקשר ולהתקדש בקדושת ישראל להיות עם אחד. ועל זה אנחנו מברכים בברכות המילה וצאצאיו חתם באות ברית קודש, דהחותם של הברית באה ע"י הפריעה".

שאלנו מהו הטעם והתוכן של מצות מילה?

יש מהמפרשים שפירשו שהמילה היא חק. וז"ל האבן עזרא (בראשית טז, א) "והיה תמים. שלא תשאל למה המילה". וכן פירש הכוזרי (מאמר שלישי אות ז) "אולם הצווים האלוהיים אין לשכלנו מבוא אליהם כלל. גדולה מזאת! השכל מרחיק אותם, ואין הוא מקבלם עליו כי אם כמו שאדם חולה מקבל עליו פקודת הרופא ותרופותיו. הלא תראה כי המילה, עם היותה רחוקה מן ההגיון ועם שאין לה כל מבוא לחוקה החברתית, קיים אותה אברהם". אולם הרמב"ם והאברבנאל כתבו שהסרת הערלה מחלישה תאוות המין. וז"ל האברבנאל "שהסרת הערלה ההיא תחליש כח האבר ויתמעט הפועל הבהמי". עוד פירוש מצאנו בכלי יקר, שהסרת הערלה מביאה לידי טהרת הלב. וז"ל "סתם מילה חיצונית זו לתכלית נכבד, והוא שממנה יוקח מופת על מילת ערלת הלב וטהרתו".

ומה תוכן המצווה? הנה דבריו של החינוך (פרשת לך לך מצוה ב) "והעם הנבחר חפץ השם יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם, ולא בראו שלם מבטן, לרמוז אליו כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו".

עוד שאלנו מדוע אברהם היה ראשון שנצטווה במצות מילה, ומדוע נצטווה אברהם לקיים מצוה זו בגיל כה מאוחר?

רק את אברהם, ודוקא בגיל זה, ציוה הקב"ה במצוה זאת, להיות הראשון המקיים אותה בכל תולדות ההיסטוריה, למען שלא יהיה לאומות העולם פתחון פה מדוע בחר בו הקב"ה להיות אב המון גויים. משך הקב"ה את תשומת הלב של כל באי העולם ומיקד אותה באברהם בזה שראו אדם זקן מסיר חתיכת עור מקום הערוה (יעויין בילקוט מעם לועז שכתב שאכן נימול אברהם בפרהסיה) מעשה מוזר ביותר! וזה נעשה בכוונה תחילה, להראות לכולם שהוא אכן ראוי בגלל טוהר מידותיו להיות ראש אומות העולם, וכדי שתתפרסם גם מערכת יחסיו המיוחדת עם בורא עולם. והנה לשון הכלי יקר אמר לו הש"י: "יודע אני בך שכבר הנה בריתי אתך כי טהור לב אתה, אמנם לפי שעכשיו אני רוצה לעשותך אב המון גויים צריך אני פתחון פה לכל באי עולם למה אני ממנה אותך אב המון גויים, וזהו לפרסם מעלתך וטוהר לבבך נגד עיני כל העמים ע"י מילה חיצונית זו המעידה על טהרת הלב למען ידעו דורותיכם כי בדין עשיתיך אב המון גויים". זוהי גם כן הסיבה מדוע לא קיים אברהם מצות מילה לפני ציווי ה', כי האבות קיימו התורה כדי להגיע לשלמות, ולתכלית המצוה כבר הגיע אברהם בלעדיה.  (אוהל תורה).

 

ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' המתו (שמות ד, כו)

למשה נולד בן שני וקרא לו אליעזר. ולפני שמל אותו יצא ממדין כדי ללכת למצרים. ואז  פגע בו בדרך במלון מלאך ה' וביקש להורגו. אף כי היה מלאך הרחמים. ואמר רבי שמעון בר יוחאי כי המלאך גבריאל ירד בלהבת אש מן השמים כדי לשרפו. והלהבה הפכה לנחש כדי לבולעו, כי אמר השי"ת: אתה הולך להרוג את הנחש החזק הוא פרעה, ואתה רוצה להוציא את בני ישראל ממצרים, כיצד שכחת את בנך והנחת אותו בלתי נמול? ויש אומרים כי שני מלאכי חבלה שהם אף וחמה שבלעו אותו מן הראש ועד הברית מילה. וחזרו ובלעו אותו מן הרגלים ועד הברית מילה, כי לא עשה ברית מילה לבנו. ואמרו חז"ל משה הרג את חימה והשאיר את אף.

מכאן אתה רואה עד כמה חביבה ויקרה המצוה הזאת. שכל הזכויות שהיו לו למשה לא הגנו עליו באותה שעה, שהוא נתרשל למול את בנו כמובן שהיה לו תירוץ משום פיקוח נפש של טילטול הדרך עד מצרים. וכבר הראינו בפרשת בראשית עד כמה הקב"ה מדקדק עם הצדיקים ואפילו אם החטא הוא צר כחוט השערה. וזהו כדי לפרוע להם שכרם בעולם הזה שיבואו נקיים לעולם הבא. בלי שום חטא קל. אבל בכל זאת אין מענישים אותו מיד, כי המעשים טובים שעשה מגינים עליו כתריס בפני הפורענות. ורק במשך הזמן הוא נענש על החטא. כמו שראינו כאן אצל משה רבינו שבא מלאך מן השמים להורגו על שלא מל את בנו, ומכאן מוכח שהמצוה הזאת גדולה מאוד.

ואל תחשבו שמשה נתרשל ח"ו במצוה זו, דבר שאין הלב יכול לחשוב ואין הפה יכול לדבר. אבל משה אמר כך: אם  אמול אותו ואח"כ אצא, יש סכנה לתינוק, כי עד שלשה ימים עדיין לא נרפא הבשר. והפצע, והאויר יכול לגרום נזק גדול, ואם אמתין שלושה ימים עד שיתרפא ואח"כ אצא, זה אי אפשר לי, שהרי הקב"ה אמר לי לילך  למצרים בשליחותו. ולכן גמר אומר ליצא בשליחות בנימוק שאחרי שיבוא למצרים הוא ימול הבן.

ויש אומרים שהבן הזה היה גרשון ולא אליעזר. כי היה הבן הראשון של משה רבינו ע"ה. אבל משה אמר, מכיון שעד עכשיו לא מלתי אותו, אמול אותו כשאבוא למצרים, ועל כך נענש, כי נתעכב במלון ולא מל אותו, וזה שאומר הכתוב: ויהי בדרך במלון, כלומר: זה שנענש הוא מפני שלא מל אותו בהיותו במלון, כי אז היה קרוב למצרים, ושוב לא היתה סכנה לתינוק, ולכן היה צריך לעשות המצוה ולא לחכות עד שיבוא למצרים. כי אין ראוי לאדם לדחות מצוה כי אין הוא בטוח בחייו, אע"פ שהוא צעיר לימים ויש להשתדל לעשות השתדלות ולא לומר אעשנה מחר אלא יש לקיימה מיד. שהרי יתכן שיתעורר איזה עיכוב ולא יוכל לקיימה ואז יהיה הוא הגורם לביטול המצוה (מעם לועז)

 

ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו (ד-כד).

אמרו חכמינו, כי משה רבנו חייב היה עונש על שום שהישהה את מילת בנו, ברצותו לקים תיכף את מצוות השם יתברך ולשוב מצרימה. ובכן, בגלל השהיית מצווה אחת בשוגג עומד היה למות גואלם של ישראל, וממילא היתה מתבטלת כל תכנית גאולת ישראל ממצרים וכל העתיד להתפתח מזה.

אנו למדים מזה, כי עבודת הגאולה דורשת בתור תנאי מוקדם שמירה מלאה של כל מצוות התורה. כל תכניות הגאולה, ואפילו על ידי הגואל האמיתי, עלולות להתבטל בגלל מצווה אחת מן התורה שלא נשמרה כהלכה... (מעינם של תורה).

 

 

איתא בגמרא (מנחות מג) בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה. וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר (תהילים יב) "למנצח על השמינית מזמור לדוד" על מילה שניתנה בשמיני.

ונראה לבאר בהקדם דברי הגמרא (שבת קל) כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה, כגון מילה, דכתיב "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תהילים קיט, קסב), עדיין עושין אותה בשמחה. והנה יש להתבונן למה הזכיר מילת "אנכי", שמשמע שרק דוד שמח, הלא מדבר על המילה וכולם שמחים בה. ונראה לי בס"ד, כי שאר בני אדם יכולים לקיים מצוות גם בהיותם במרחץ, שהרי יכול לגמול חסד עם חברו וכיוצא בזה, מה שאין כן דוד שהיה מלך, הרי אסור לראותו ערום, והוא מוכרח להתרחץ לבדו, נמצא שאינו יכול לקיים כל מצוה שהיא בהיותו במרחץ, לכן בהיותו בבית המרחץ נצטער כיון שראה עצמו ערום מהמצוות, אך כאשר נזכר במילה שמח, שהרי אינו ערום מהמיצוות. על כן דייק דוד לומר "שש אנכי" כלומר גם אנוכי שמח (קול יהודה)

"ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר"

אונקלוס, בן אחותו של הקיסר אדריאנוס – חפץ ליבו להיות יהודי, אך גדול היה פחדו מדודו אדרינוס העריץ.

מה עשה? בא אצל דודו ואמר לו: "רוצה אני לעסוק במסחר".

התפלא אדריאנוס: "כלום חסר לך כסף וזהב? הן כל אוצרותי פתוחים לפניך!"

השיב אונקלוס: "חפץ אני לצאת ולראות את העולם, להכיר את הבריות ולהחכים. הבה לי עצה: באיזה סחורה אסחר?"

יעץ אדריאנוס: "אם תראה סחורה שנפלה וערכה ירד – עסוק בה, שסופה להתעלות ולהתייקר!"

מלווה בעצה זו קם אונקלוס והפליג לארץ ישראל, בהגיעו, פנה לחכמים וביקש שילמדוהו תורה בטרם ימול את עצמו. אמרו לו החכמים: "אין דברי תורה מתקימים אלא במי שהוא נמול".

מל אפוא עצמו ושקע בלמוד התורה. למד ולמד בלי הרף. כשראוהו רבי אלעזר ורבי יהושע הבחינו שפניו משונות, הבינו שהדבר ארע לו כי למד  הרבה. ואמנם, כשבא לפניהם נוכחו כי אונקלוס יודע ללמוד, שואל ומשיב כהלכה.

חזר אונקלוס לרומא ובא אצל אדריאנוס, הבחין דוד בפניו המשונות ושאלו לפשר הדבר.

הסביר לו אונקלוס: "הדבר ארע מפני שלמדתי תורה, ונוסף לזאת – מלתי עצמי".

"ומי יעץ לך לעשות כן?" שאל אדרינוס.

"אתה!" באה התשובה מפי אונקלוס. "הן אתה הורית לי לעסוק במסחר שהוא ירוד, שכן סופו להתעלות, חזרתי אפוא על כל אומה ולשון ולא מצאתי אומה שפלה וירודה כישראל. אך אומה זו – סופה להתעלות, כפי שכתוב "כה אמר ה' גואל ישראל וקדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו'".

שמע אדריאנוס את דברי וכעסו התקלח. הוא הכה את אחינו על לחיו וחזר ושאל: "מדוע עשית כך?"

"כיון שבקשתי ללמוד תורה", השיב אונקלוס.

"אם כך", אמר אדריאנוס, "היה עליך לללמוד תורה, אך לא למול את עצמך".

הסביר אונקלוס: "אי אפשר ללמוד תורה מבלי שנימולים. שנאמר 'מגיד דבריו ליעקב!... דברי התורה נאמרים רק למי שהוא מהול, כיעקב אבינו שנולד מהול.

"ועוד כתוב: "ומשפטם בל ידועום" – אותיות המילה בל הנן רמז לתורה שבכתב, שתחילתה באות ב' במילה 'בראשית' וסופה באות ל', במילים "לעיני כל ישראל'". (ע"פ מדרש תנחומא משפטים' לוקט ממעשיהם של צדיקים).

 

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב, ג).

רבי חיים ברלין גאב"ד מוסקבה, בהיותו בערוב ימיו בירושלים, רגיל היה לקרוא בתורה בבית מדרשו מידי שבת בשבתו, כשהוא קורא בנעימות מיוחדת ובדקדוק רב. רבים מבני ירושלים באו להתפלל בבית מדרשו אך ורק כדי לשמוע את קריאתו.

בהגיע שבת חול המועד פסח, נהרו המונים לבית מדרשו על מנת לשומעו קורא את מגילת "שיר השירים" בלהט נפש ובהשתפכות אהבה. במיוחד כשהגיע לפסוק: "הנך יפה רעיתי, הנך יפה, עינייך יונים", היה קורא בהתלהבות גדולה ומתמוגג בדמעות שליש.

תלמיד קרוב היה לו לרבי חיים ברלין, והוא רבי אריה לוין. רבי אריה לוין כתלמיד קרוב, החליט שנה אחת לשאול את רבו מהי הסיבה לכך שכשמגיע לפסוק זה מידי שנה בשנה, מתמוגג הוא בדמעות שליש, והלא פסוק זה מתאר כה יפה את האהבה השוררת בין הקב"ה לכנסת ישראל?

הבה אספר לכם את העניין, ענה רבי חיים ברלין, בהיותי רב במוסקבה, נכנס אלי פעם יהודי וביקש לדבר איתי ביחידות. חשבתי לעצמי, מי יודע לאיזו צרה נקלע אותו יהודי, עד שמתבייש לדבר בנוכחות אנשים זרים. נכנסנו לחדר צדדי, ומה הופתעתי שכל "סודו" הכיל הודעה, שאשתו ילדה בן זכר למזל טוב. והוא בא להזמינני למול אותו (רבי חיים ברלין ידוע היה כמוהל מומחה ובהיותו גאב"ד מוסקבה, מל רבים מילדי ישראל).

שאלתי כמובן את אורחי, הגד נא לי יקירי מה הסודיות שבדבר, הרי רבים מלים את בניהם, כדת משה וישראל, ומה יש כל כך להסתיר?

להוי ידוע למר – השיב לי, שאני גר בסביבת גויית לחלוטין, ואף אחד משכני וממכרי אינו יודע שאני יהודי. אני בעל בית מסחר גדול לצרכי דת נוצריים, וכמובן שאם יוודע שיהודי אני, אאבד את פרנסתי המרווחת (מוסקבה בימים ההם היתה עיר פרובסלבית אדוקה, ומלאה כנסיות). וכמו כן, מי יודע אם אין חשש לחיי, ועל כן בבואי להזמין את כבוד הרב למול את ילדי, הנני גם שואל עצה איך אפשר לסדר את הברית כך שאף אחד לא ירגיש בדבר.

כמובן, שבמקרה כזה לא היה מקום לחשוב על קיום המצוה בהידור, במנין עשרה ובסעודת מצוה כנהוג בישראל, ולכן אמרתי לו שהוא יהיה מוכן להיות הסנדק, להחזיק את הילד על ברכיו, ואז נוכל לסדר את ברית המילה לבדנו.

לא אוכל, רבי – השיבני אותי יהודי בבהלה – לב רך לי ולא אוכל להסתכל בפצוע, ואיך אוכל לראות כשימולו את בני הרך ושמא ירעדו ידי וישמט הילד מחיקי.

שאלתיו עוד כמה פרטים אודות מצבו, מקום דירתו וכדומה, ויעצתיו כך: ראשית, לשלוח לאותם ימים את כל המשרתות הנכריות הנמצאות בביתו, כדי שלא יראו מה עושים שם. שנית, היות ונמצא בעיר רופא יהודי מנתח מפורסם, שאף רבים מגויי העיר מזמינים אותו, יזמינו ליום השמיני המיועד להיות נוכח בזמן הברית, ולשכניו יספר שנתגלה בתינוק פגם גופני וזקוק הוא לניתוח קל. ואני אבוא עם הרופא לזמן המיועד. הרופא יהיה הסנדק ואני המוהל. והרופא יוכל אח"כ לבקר כמה פעמים בביתו לפקח על ריפוי המילה, והכל יבוא על מקומו בשלום.

ביום המיועד, בא אותו יהודי להובילני לביתו יחד עם אותו רופא מנתח מפורסם. עברנו רחובות ואיזורים שבכל שנות ישיבתי במוסקבה, לא היתה לי הזדמנות לעבור שם, כי לא דרכה שם אף פעם רגל יהודית. הגענו לביתו שהיה מסודר בנוסח אצילים כשאין בו שום סימן מסימני היהדות, ובו פסלים למיניהם וצרכי דת נוצריים רבים. סידרנו את הברית כהלכתו, כשהרופא היה הסנדק ואני המוהל. כשנפרדתי ממנו בקשתיו לסור אלי ביום השלישי למילה, כדי להודיע לי מה שלום הילד.

לאחר שלושה ימים הגיע אותו יהודי לביתי, ומכיון שחשד בי שהזמנתי אותו לביתי כדי לשלם לי שכר טירחה, הושיט לי שטר של עשרה רובלים. כמובן שסרבתי לקבל. והוא חשב שאינני מסכים לסכום זה ועל כן הוסיף על הסכום. עד שהצלחתי לשכנעו, שהנני מסרב באמת לקבל שכר טירחה בעד מצוה זו. אמנם גיליתי לו את כוונתי האמיתית בכך שהזמנתי אותו לבוא אלי, מאחר ורצוני עז לדעת מה הסיבה שהניעה אותו לקיים את הברית במסירות נפש, למרות שלאחר שיחתי עמו וביקורי בביתו הנני רואה, שאין לו שייכות כלל וכלל ליהדות?!

לשמע דברי אלו החלו עיניו להוריד דמעות. ובראש מורכן אמר: יודעני רבי, שהתרחקתי ממקור מחצבתי, ולפעמים לבי עלי דווי, אולם לפי מצבי אינני יודע אם כבר אוכל לשוב בתשובה שלימה...וכאן החל לבכות בדמעות שליש – לאחר שנרגע קמעא, המשיך, חושבני כמו כן שבני זה הרך הנימול יהיה כתוצאה ממצב זה רחוק עוד יותר ממני מהיהדות, שכן אני לכל הפחות בצעירותי גדלתי בבית הורי כיהודי לכל דבר, אולם, בני, הרי לא יכיר כלל שום סימן של חיי יהדות. אבל בכל זאת הרי יתכן –אמנם באופן מוזר ביותר – שבני זה כשיגדל, יזדמן שיכיר חיי יהודים ויהדות, ואולי יתעורר בו הניצוץ וירצה להיות יהודי, על כן אינני רוצה לחסום בפניו את הדרך לשוב למקור מחצבתנו – דבר שיקשה אם לא יהיה נימול. על כן התאמצתי בכל כוחי למולו, שתהיה הדרך פתוחה לפניו, ויוכל בקלות לשוב למקור מחצבתו.

כשהגיע רבי חיים ברלין לסיום הסיפור, החל שוב מתרגש עד לדמעות והוסיף: במאורע זה התפרש לי מאמר חז"ל על הפסוק הנ"ל: "הנך יפה רעיתי, הנך יפה עינייך יונים". שהייתי מתקשה להבינו בכל ימי חיי.

חז"ל דרשו את כפילות המילים "הנך יפה" כך: "הנך יפה לפני החטא, והנך יפה לאחר החטא". והדבר בלתי מובן כלל, מה היופי שלאחר החטא? אולם במאורע הנ"ל התבהרה לי כוונתם והתשובה היא בסיפא דקרא "עינייך יונים".

אחת מסגולותיה הטבעיות של היונה היא, שאינה מתרחקת מקינה מרחק כזה שלא תדע את דרכה חזרה, ואת זה אנו למדים מסוגיא במסכת בבא בתרא דף כ"ג.

זהו מה שאמרו חז"ל: "הנך יפה לאחר החטא" סיים רבי חיים ברלין – בן ישראל אף שחטא והתרחק מרחק רב כל כך ממקור מחצבתו, בכל זאת עדיין מפנה ראשו לאחוריו ומשתדל במסירות נפש שלא יאבד דרכו לגמרי בחזרה לקינו. ואם לא הוא, אז לכל הפחות זרעו יוכל לשוב ליהדות. וזהו השבח של "עינייך יונים", שגם היהודים הרחוקים ביותר ואפילו המומרים רחמנא ליצלן נאחזים במיצוות מילה או מזוזה בר מצווה יום כיפור או לא אוכלים חמץ בפסח משהוא שישיכו אותם ליהדות למרות שהם רחוקים ממנה (מורשת אבות).

 

בספר "שאל אביך ויגדך" מסופר:

שמעתי מעשה מחריד ומזעזע מתלמיד חכם גדול שהיה עד לדבר זה שאירע ליהודי אחד, מיוצאי גרמניה, בעת ביקורו של רבי אלחנן ווסרמן בארה"ב, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה.

במהלך ביקורו בארה"ב הגיע רבי אלחנן להרבה ערים וקהילות יהודיות, בהן פעל לטובת ישיבת ברנוביץ. ביקורו השאיר רושם רב, ומלבד מה שנפגש עם אנשים כדי שיסייעו להחזקת התורה בישיבתו, באו אליו גם הרבה יהודים לבקש עצה ותושיה בפתרון בעיותיהם, שכן ידוע ומקובל היה כגאון בתורה וכאיש צדיק וקדוש.

בין אלה שבאו אליו לשאול בעצתו, היה גם אותו יהודי מיוצאי גרמניה, ושאלתו היתה, הואיל ויש לו בן שכבר הגיע לגיל חמש עשרה, והגיע השעה ללמדו אומנות, שהרי אמרו חז"ל במשנה (אבות ב,) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", הוא בא לשאול, או, בעצם לא כל כך לשאול, אלא לומר מה בדעתו לעשות, ולבקש את הסכמתו של ר' אלחנן.

רבי אלחנן ידע היטב שבא מגרמניה, וצריכים לדבר איתו ברכות ובגמישות, על כן פתח ואמר לו: אתה בודאי צודק, אין ספק שטוב תורה עם דרך ארץ, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, הכל באמת נכון, ברם, מה דעתך על הענין של הכנסת הבן לבריתו של אברהם אבינו ע"ה, זו מצוה? בודאי שזו מצוה גדולה להכניס בן בבריתו של אברהם אבינו, מה השאלה? הן אמרו חז"ל "גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (נדרים לב), והלא כל כלל ישראל עומד על יסוד של בריתו של אברהם אבינו, הרי אתה בעצמך, קיימת את המצוה הזו בבן שלך.

ואולם מה הדין אם קרה, חלילה, מתו אחיו מחמת מילה, הלא אז אסור למול, אמנם יש מחלוקת בגמרא אם מתו שנים או שלושה, על כל פנים אם התברר שישנה חזקה כזו – אסור למול, זוהי ההלכה, וכל כך למה? כי כבר מתו אחיו מחמת מילה, הרי שאפילו במצוה כה גדולה וכה חשובה, אם מלו אחיו מפני שמלו אותם, אסור למול את זה שנולד, עכשיו, ואם אביו כן ימול אותו – הוא יעבור עבירה, שכן כיצד יכול אדם למול את בנו כשהוא מסכן בזה את חייו?

אם כן, המשיך ואמר רבי אלחנן לאותו יהודי, הלא לא תאמר שמצוות מילה פחותה וקלה מענין זה של לימוד אומנות ומלאכה לבן, והיום אנו חיים בדור ובמצב של "מתו אחיו מחמת מלאכה"! כאשר שולחים ילד ללמוד אומנות, הוא עלול להתקלקל, והנזק שנגרם דומה לפחות לעניין של  "מתו אחיו מחמת מילה" והלא ראינו בימים אלה, שזוהי תופעה שכיחה שבנים מתקלקלים כשהם יוצאים מחוץ לכותלי התורה!...

כך אמר לו רבי אלחנן...היהודי אמנם שמע מרבי אלחנן מה שהוא אומר, אבל לא קיים, והלך ושלח את בנו ללמד אומנות וכמה אומלל היה ממה שקרה לבן שלו, שלא הוציא את שנתו, כי באמצע השנה שבה הוציא אותו מהישיבה, חלה הן לפתע ונפטר, היתה כאן בחינת "גזירה שיצאה מלפני השליט", היינו מה שאמר לו ר' אלחנן שכמו שיש "מתו אחיו מחמת מילה", כך יש עניין של "מתו אחיו מחמת מלאכה", ונתקיים כן ביהודי הזה, רחמנא ליצלן.  (מורשת אבות).

 

וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא י"ב, ג)

בוא וראה כמה ישראל מחבבים את המצוות, שהם מוציאים הוצאות כדי לשמור את המצוות ולשמוח בהם. אמר הקדוש ברוך הוא: אתם משמרים את המצוות ותשמחו בהן, אני מוסיף לכם שמחה שנאמר (ישעיה כ"ט, י"ט) "ויספו עינויים בה' שמחה" (מדרש תנחומא תזריע ה').

נהגו ישראל לעשות סעודה ביום המילה, וראיה לדבר מאברהם אבינו, שנאמר "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", וכשתחלק תיבת "הגמל" לשתי תיבות, יצא הג-מל והיינו שביום הג ביום שמיני (ה"ג בגימטריה שמונה), מל את יצחק (תוספת שבת דף ק"ל ד"ה שש).

ומובא בספרים הקדושים שיש לאדם להשתדל בכל עוז לעשות סעודת מילה, אפילו אם יראה מניעות ועיכובים, צריך להתגבר על כל המכשולים. כי עיקר השתדלות השטן הוא שלא יעשו סעודת מילה, וכמו שמרומז בשמו של המלאך סמא"ל – ראשי תיבות" סעודת מצוה אין לעשות, כדי שלא תגדל זכות ישראל כבמעשה יצחק וכו', ועל כן אם רואה האדם מניעות ידע שמעשה שטן הוא ויתחזק במצוה זו (לבוש יוסף).

 

מעשה שהיה באחד ממלכי אומות העולם פנה לר' תנחום ואמר לו: "הבה ונהיה עמי ועמך לעם אחד!"

השיב לו ר' תנחום: "טוב ויפה! אך אנו היהודים הננו נמולים ועל כן לא נוכל להיות כמוכם, הגויים. המולו אפוא אתם, ותהיה כמונו, היהודים".

ירד המלך לסוף כונתו של ר' תנחום והבין את הפקוחות שבתשובתו. אמר לו: "אכן, נצחתני בדבריך. ואולם, על פי החוק מי שמנצח את המלך מושלך הישר אל גוב האריות".

מיד קרא למשרתיו והללו אמנם השליכו את היהודי אל הגוב. וראו זה פלא: האריות נצבו ליד ר' תנחום, הביטו בו אך לא נגעו בו לרעה!

באותו מעמד נכח מומר אחד, והלה התרעם על הנס שארע ליהודי. בזעמו הרב פנה אל המלך ואמר לו: "נראה שאין האריות רעבים עתה, ועל כן לא נגעו ביהודי".

"הבה נערוך נסיון ונוכח אם רעבים האריות אם לאו", הציע המלך וקרא למשרתיו: "השליכו אל הגוב את האדם הזה", ציוה בהצביעו על המומר.

השלך המומר לגוב האריות, ובאחת התנפלו עליו האריות ואכלו את בשרו לתאבון... (על פי מסכת סנהדרין דף ע"ח לוקט ממעשיהם של צדיקי).

 

מעשה שהיה בקיסר רומא שונא ישראל שמלך בתקופה בה שלטה מלכות רומי בישראל. קיסר זה חיפש בכל הזדמנות להרע ליהודים. יום אחד, עת ישב על כסאו, ושריו ויועציו – סביבו, שאלם הקיסר שאלה: "אדם אשר ברגלו נהיה נמק – ריקבון, מה יעשה, האם יקטע את רגלו ובכך יציל את חייו, או לא יעשה כן, ואז הרי יכאב לו ויצטער מאד, מה עדיף?"

אמרו לו חכמיו ויועציו: "כדאי לו שיקטע את רגלו ויחיה – ויחלים".

שאלה זו –כיון הקיסר נגד היהודים ששנא אותם ודימה את היהודים למחלה – נמק  - שצריך לקטוע, צריך להרגם. ושמח על תשובת החכמים שיעצו לו לקטוע – להרוג את היהודים, וקיבל עצתם.

בין יועציו היה אחד ידיד היהודים ושמו קטיעא בר שלום, הוא התנגד לגזרה זו נגד היהודים ואמר לקיסר: "אי אפשר לעולם להתקיים בלי עם ישראל כשם שאי אפשר לעולם להתקיים ללא ארבע רוחות השמים. ישראל הם חלק מהעולם וכיצד תהרגם?" – ועוד הוסיף קטיעא ואמר: "דע לך שכולם יקראו לך קיסר בעל מלכות קטועה".

שמע הקיסר את דבריו והבין כי צודק הוא, אמר לו: "דבריך נכונים, אך בודאי ידועים לך חוקי המלוכה ברומא והם שאין לנצח את השליט – את הקיסר.

לפיכך, אסור לך לנצח אותי, והנה עתה עצתך טובה מהחלטתי. לכן, עלי להענישך בעונש הראוי והוא להשליך אותך לכבשן האש".

לקחו עבדי הקיסר את קטיעא בר שלום והוליכוהו לכבשן האש. והנה בדרך פגשה אותם גבירה רומית אשר ידעה לאן מועדות פניהם ומדוע נענש. אמרה לנדון למות – "אתה הולך למות – אוי לה לספינה שהולכת בלי מכסה" – כונתה היתה שספינה שלא משלמת מכס אינה יכולה להכנס לתוך המדינה. כך אתה, אינך יכול לקבל חלק לעולם הבא יחד עם היהודים מכיון שלא מלת את עצמך.

שמע זאת קטיעא בר שלום – מל את עצמו ומיד אחר כך זרקוהו לכבשן האש.

יצאה בת קול ואמרה: "קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא".

טרם מותו קרא קטיעא בקול ואמר: "הנני מוסר את כל נכסי לרבי עקיבא וחבריו".

כשבאו לחלק את נכסיו התעורר ספק האם הכונה היתה שרבי עקיבא וחבריו יתחלקו ברכוש שווה בשווה, או שמא הכוונה שרבי עקיבא יקח מחצית הרכוש וחבריו החצי השני.

אמר רבי עקיבא: "אוכיח לכם מן הכתוב שמחצית שייכת לי. בלחם הפנים נאמר: 'והיתה לאהרון ולבניו'. גם במנחות נאמר: 'והנותרת מן המנחה לאהרון ובניו'. אמרו חכמינו זיכרונם לברכה מפני שהכתוב הזכיר את אהרון לחוד ולא אמר סתם 'והייתה לכהנים', רמז יש כאן שאהרון נוטל מחצה ושאר הכהנים מחצה ואינו חולק עימהם שווה בשווה. לפי דברים אלה מפרש אני את דברי קטיעא בר שלום, כשאמר נכסי לרבי עקיבא וחבריו – הכוונה שמחצית תהיה לי ומחצית לחברי (פ"ק מסכת ע"ז).

 

 

וביום השמיני ימול בשר ערלתו (תזריע יב-ג)

חשיבות בבחירת הסנדק והמוהל הכל כשרים למול וישראל גדול שיודע למול קודם לכולם (שו"ע יורה דעה רס"ד א).

הקב"ה ציווה אותנו לקבוע אות בגופנו ובכך להבדילנו משאר העמים. וטעמה של מצווה זו כותב ה"לבוש" מפני שזה סימן אמיתי שאינו משתנה לא בחיים ולא אחר המוות וחתום יפה בבשרנו, להורות שאנו עבדי הקב"ה ומחויבים לקיים מצוותיו ולא לעבור עליהם כי לכך נוצרנו.

ורצה הקב"ה לברוא האדם בחיסרון זה בעורלה אע"פ שהיה יכול לבוראו כשהוא מהול כי הדבר משמש סימן שכשם שאדם מסוגל לתקן את מום גופו הוא יכול לתקן פגם נשמתו שכן בידו הדבר להיות טוב ולא לחטוא.

כמובן חשיבות יתרה נודעת לכך בבחירת המוהל והסנדק כיוון שאם הם כשרים ויראי שמים, יש בכוחם להמשיך קדושה וטהרה על הנולד. לכן יש לבחור סנדק ומוהל צדיקים ויראי שמים (בנוסף למה שהמוהל חייב להיות בקי ומומחה).

מספרים על הגה"צ ר' יעקב מוצפי זצ"ל שהיה מקפיד מאוד על מוהל וסנדק שיהיו יראי שמים. וסיפר פעם על חכם עובדיה צדקה זצ"ל שהיה איש החסד, ורודף אחר צדקה ומצוות ששאלוהו "במה זכית לכל החסידות ולכל המעלות הטובות האלו?"

ענה חכם עובדיה "אני בבחינת חומץ בן יין, והייתי צריך להיות הרבה יותר חסיד וירא שמים ממה שאני טיפה מן הים הגדול, וכל זה למה, מפני שהסנדק שלי היה הגאון רבי יוסף חיים, בעל ה'בן איש חי', והמוהל שלי היה אחיו, ועד כמה שהסנדק והמוהל קובעים את מהלך החיים של הנולד אין לשער ולתאר, ולכן אני אומר שלא הגעתי לכלום ממה שאני הייתי צריך להגיע".

וכך היה מסיים את סיפורו "בחרו לכם מוהל וסנדק ירא שמים, לטוב לכם ולילדיכם כל הימים..."

הנה מעשה מופלא היכול להמחיש לנו בצורה נפלאה על השפעתו של המוהל וכוח תפילתו בזמן המילה:

בשעת לילה מאוחרת נשמע צלצול טלפון בביתו של רבי רפאל, מוהל מפורסם. על הקו הייתה אשה שהזמינה אותו לערוך ברית לבנה בביתם שבתל אביב בשעת בוקר.

המוהל התעניין לדעת מי שלחה אליו והיא ענתה כי מצאה את שמו ב"דפי זהב", תשובה מוזרה למדי...

ביום ובשעה שנקבעו הגיע רבי רפאל לכתובת הבית. היה זה בית מפואר בשכונה צפון תל-אביבית מטופחת. רבי רפאל צילצל בפעמון ובפתח הופיעה אשה. היא הודיעה לו קצרות כי למעלה, בקומה השניה, שוכב התינוק. על השולחן מעטפה ובה כסף והיא עצמה חייבת לצאת מן הבית. בעוד כרבע שעה תגיע המטפלת לשחררו. רבי רפאל לא הספיק להתעשת מתדהמתו וכבר נכנסה למכוניתה ונסעה...

עלה רבי רפאל במדרגות הבית ומצא תינוק קטן שוכב בעריסה מהודרת בחדר מפואר ביותר...הוא מל את התינוק, כשהוא המוהל, הוא הסנדק, והוא המכובד בברכות....

משסיים רצה ללכת, אך המטפלת עדיין לא הופיעה. בנתיים החל התינוק לבכות והמוהל הנבוך נטל אותו בידיו ומחוסר אונים החל לבכות יחד איתו...

בעודו מתייפח, חיפש את המטבח, שם מצא בקבוק חלק והאכיל את התינוק הצורח. התינוק נרגע אך ר' רפאל עדיין לא....

הוא המשיך לבכות בכי מלא כאב על אנשים אומללים אלה, שביום היכנס בנם בבריתו של אאע"ה, אינם מתפנים להיות נוכחים במקום. יש להם עיסוקים חשובים יותר...

הדמעות נשרו על פניו של התינוק, שבנתיים נרדם על זרועותיו של המוהל לישון שנת ישרים.

רק לאחר כשעתיים הגיעה המטפלת. היא זרקה תירוץ כלשהו ורבי רפאל אף לא האזין. הוא נטל את תיקו ונמלט על נפשו...

חלפו שלוש עשרה שנה.

יום אחד התקשרה לרבי רפאל אשה. היא הזכירה למוהל את הברית המוזרה שערך לבנה שלוש עשרה שנה קודם לכן...

רבי רפאל לא היה זקוק לתזכורת, אז סיפרה לו האשה "הילד שערכת לו את הברית רוצה לשמור מצוות. בעצם, מאז היותו ילד קטן, הוא רוצה להתפלל, לשמור שבת, לחבוש כיפה. התייעצנו עם מומחים ואלה לא הצליחו לעקור מראשו את שיגיונותיו. החלטנו להניח לו ללכת בדרכו. רק אותך אנו מכירים מבין היהודים שומרי תורה ומצוות ואנו מבקשים שתדריך אותנו..."

מאת הרב אריה קרן,
hrikeren@netvision.net.il
מתוך האתר "רבי"
www.rabi.co.il

-

יהדות מאת הרב אריה קרן:
ברית מילה   תפילין   מעשר   קריאת שמע   ביכורים   נטילת ידיים   לא תחמוד   שנאת חינם
אהבת הנותן למקבל   מערת המכפלה   לשון הרע

חזרה לדף יהדות וקבלה

לראש הדף