"שלום, אהרן. מה שלומך? מזמן לא התראינו!" אומר שמעון, "מה נשמע? מה
חדש?"
"ברוך
השם," משיב אהרן, "פתחתי חנות לחומרי בנין, וברוך השם, ההצלחה בלתי משוערת".
אהרון
מדבר בחיוך ובאהבה, ושמח לספר לידידו שמעון על הצלחתו. ושמעון – שפרנסתו לא מאירה
לו פנים, ובפרט שגם הוא ניסה את מזלו בפתיחת עסק דומה או אחר וסגרו לאחר תקופה
קצרה מחוסר הכנסות – כל מילה ומילה ששומע מאהרון – המדבר עימו כידיד – נצבט
ליבו. וממשיך אהרון: "ברוך השם, כבר על החודש הראשון נכנס לי פדיון בכך וכך.."
ושמעון מצטמק ורע לו. על כל מילה ועל כל משפט שמוסיף אהרון, רעה עינו בחברו יותר
ויותר, עד שממש כבר הוא מתפוצץ. מקצר הוא את השיחה ומסימה. פשוט לא יכול לשמוע
יותר, והרהורי צרות עין מתרוצצים בקרבו עד כי תדד שנתו מעיניו.
לאחר כמה
חודשים שוב פוגש שמעון באהרון. "מה נשמע, אהרון?" שואל שמעון, "מה חדש?" "אוי, אל
תשאל, שמעון. בחדשים האחרונים היו לי הפסדים, נכנסתי לחובות ואבדתי את כל
עמלי..."
עכשיו,
כמובן, שמעון נושם לרוחה נשימה פנימית ועצורה כדי שלא ירגיש בה אהרן. בתוכו –
שמחה לאיד לאין קץ, ובפרצופו מביע הוא דאגה וצער מפאת ה"דרך ארץ" הגדולה שיש לו.
הבה
ונשאל את שמעון שתי שאלות
א. מה
הפסדת בזה שהיו לחברך אהרון רווחים יפים בתחילת עסקו שכל כך הצטערת והצטמקת?!
ב. מה
הרווחת בזה ששמעת שהיו לחברך אהרון הפסדים בעסקיו שכל כך שמחת ורחב לבך?!
התוכל
לסלוח לעצמך על רוע לבבך? התשא פניך לבוראך הקורא ויודע מחשבותיך? הלא אפילו אם
איזשהו אדם היה יודע מחשבותיך, היית בוש ונכלם. היאך, אם כן, מצפונך לא ייסרך?
איפה
האמונה שאין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימה? איפה האמונה שמזונותיו של אדם
נקצבים לו מראש השנה עד ראש השנה?
נגד מי
אתה יוצא?
פשוט,
נגד הנהגתו של בורא עולם המנהיג עולמו בחכמתו, ואתה משיג על הנהגתו וסובר להנהיג
את העולם אחרת.
חדל לך
מדרך זו. שא עיניך למרום, לאב של כולנו, שכולנו אהובים ושווים בעיניו. וחכם
החכמים – בוראנו – הוא יודע הסיבות להנהגתו, ומי אנו שנהרהר אחריו, ובפרט בערכים
הנפסדים של עולם הזה האפסיים, שאין נותנים לבעליהם שום מעלה וערך אמיתי, ועוד
שבעבורם צריך אתה להשפיל את קומת נפשך ואצילותה היקרה ולהשחיתה במידות הקנאה
והשנאה.
"שרש
השנאה – הקנאה, והדרך להתמודד נגדה ההתבוננות שהכל מאתו יתברך, והוא נתן לכל אדם
את העופר וההצלחה, ואם כן, אין סיבה לקנאה".
(חפץ חיים, אהבת ישראל)
דברי
ריבות המצויים בין שכנים
עד כדי
כך סועפו ופוצלו ענפי השנאה, שמדברים של מה בכך כבר יש בכוח אותה מחלה ממארת
להתפשט בכל המוח והלב ולהביאו לשנאה של ממש. לדוגמה: דברי מריבה בתשלומי פרוטות
על חשמל בחדרי מדרגות, הסקה מרכזית, מעלית, "אני צריכה לשלם פחות", אומרת אחת
השכנות, "אני משתמשת פחות מאחרים". וכל הויכוח על פרוטות.
או כשארע
קלקול במרזב או בגג, מתגלע ריב ומדון על סכום התשלום, וכל זה מאהבת הניצחון הגורם
שנאה. כמה כסף אדם מבזבז או מפסיד סתם ככה ומשלים עם זה, באמרו: "כפרת עוונות!
הכל מן השמים! שיהא בכסף ולא בבריאות!" ואילו כשצריך להוציא כסף כתוצאה מויכוח עם
חברו, עומד הוא על פרוטות. 'למה שאני אותר?!' 'למה שאני אחשב כטיפש שמנצלים
אותי?!' 'למה אני אתן לו להיות צודק?!'
וכמו
שמביא הגאון "יערות דבש" ואומר: פעמים באים אלי אנשים בשאלות בהלכה הנוגעים להפסד
רב, כקצב ששחט פרה, ושאלתו אם כשרה אם לאו, ופוסק אני לו 'טרפה' – ברצון ובקבלת
הדין באהבה מוכרה הקצב לגוי בזול ומפסיד. וכי יעלה על דעתו להכשיל את בני ישראל
בטרפות, חס וחלילה?! ולמחרת – אותו קצב בא לפני לדין תורה עם חברו על סכום הרבה
יותר קטן מהפסד פרתו של אתמול, וצווח ומחרף ומקלל את בעל דינו, ובשום אופן אינו
מוכן לוותר.
מה קרה
כאן?
אמש
כשהודעתיו על הפסד פרתו נשק את ידי, קיבל עליו את הדין ויצא, והיום – על סכום
מועט רגז ורטן.
אלא –
כשנטרפה פרתו, אמנם הפסיד הוא, יצא מנוצח בדין, אבל אף אחד לא יצא מנצח, אולם כאן
יצא מנוצח לעומת מנצח, שהוא חברו, ואת זה אינו יכול לסבול.
כי
אם יתבונן האדם, יגיע מיד למסקנה הנכונה, שהמקור והשורש של כל המידות הרעות היא
הסטרא אחרא, והכל בא כתוצאה, שהעולם הזה החולף ועובר מוצא אצל האדם מקום נכבד
ועושה ממנו עסק חשוב המכלה ימיו ושנותיו, ושם את כל מעינו לחשב את חשבון ממונו,
אם שילם פחות או שילם יותר, ומשקיע בכך את מיטב חלבו ודמו להוכיח שהוא צודק ושרק
זולתו הוא האשם בכל דבר.
אם ידע
האדם כי אין הוא מבלה כאן הרבה ושבסופו של דבר ישוב הגוף אל העפר וכל זה אינו
העיקר, וכי עיקר העסק הבריאה היא, תורה ותפילה, ולרכוש נצחיות – כי אז היה מבטו
על כל הסובב אותו באופן אחר לגמרי.
כל אלו
החשבונות הן אך ורק מהאחיזה שנאחזו בו מידות רעות הבאות מהסטרא אחרא וההסתר
וההעלמה השוררים בעולם השפל הזה, והם מחדירים בלב האדם כי הגשמיות היא העיקר,
התאוות ושאיפות הגוף הן העיקר, ולכן עושים רעש ועניין מכל עניני העולם בעוד שכח
הויתור מקורו מהקדושה, שיודעים שהעיקר הוא עולם הבא. ואז – אם מחשבת האדם היא
כזאת, אזי אי הענין נורא כל כך אם אני ותרתי, ואף אם בסופו של דבר שלמתי יותר מעט
מזולתי, כי כל זה בא משורש הקדושה, מהמחשבה שכאן הוא עולם עראי, ואין כדאי לעשות
קבע מעניינים נאבדים וחולפים במהרה....
ועיין
בשיחות הר"ן (סי' עז): כל העולם כולו מחלוקת וכו', ואין מי שישים על ליבו התכלית,
שבכל יום ויום האדם מת, כי היום שעבר לא יהיה עוד, ובכל יום מתקרב לתכליתו וכו',
וצריכים למלאתם בתורה ותפילה ומעשים טובים. ונראה מדבריו, כי מחלוקת וצרות עין
מגבירים מאוד את השכחה על מאי אתינן להאי עלמא שפלה, ומסירים מאוד את הזיכרון
בעלמא דאתי שעיקר תכליתנו הוא להתקרב לבוראנו ולחזות בנעם ה' וכו'. וכדי לשמור
הזיכרון הנ"ל צריך לשמור את עצמו שלא יפול לבחינת רע עין, לבחינת מיתת הלב, כי
עיקר הזיכרון תלוי בעין, בבחינת (שמות יג, ט): "ולזיכרון בין עיניך", עין שם.
ועובדה
ידענא, אבי מורי ע"ה דר בחצר עם כמה שכנים, ובאחד הימים פרצה מחלוקת בין השכנים
בעטיו של קלקול שנגרם בחצר, אבל בסך הכל לא היה אלא סתימה של צינורות...ותקופת
זמן של שבועות רבות נמשכה המחלוקת, וכל החצר הייתה כמרקחה, כשכל אחד מטיל את
האשמות על חברו. כמה צער ועגמת נפש, רכילות, לשון הרע מלאו את אוירה של אותה חצר
נושנת, עד שהגיעו לידי איזה הסדר והזמינו לבעל מלאכה לתקן את הנזק. אולם גם בבואו
לא נשתוו השכנים ביניהם, עקב המחיר שדרש עבור המלאכה, שהיה נראה מוגזם בעיני
דיירי החצר, ושוב התחוללה המהומה, אבי ע"ה הזדרז (הגם שלא היה שייך לשטח הקשור
לצינור הזה). הוא ידע, כי עתה שוב יתגלע הריב, ועוד ביתר תוקף. הוא בא בדברים עם
אותו בעל מלאכה ואמר לו: 'אתה טול את הכסף, מהשכנים - ואני אוסיף לך מכיסי את
העודף, וגש מיד למלאכה...' ותשקוט הארץ...
והאמת
היא, כי זאת היא צדקה חשובה ביותר, וכי צדקה היא רק לתת לעני? וכי להציל חצר של
כמה משפחות מצער ועגמת נפש וחבילות חבילות של עברות של לשון הרע, קנאה, שנאה,
נטירת איבה וכו', אינה בגדר צדקה?! וכי זו אינה מצווה חשובה ביותר?!...
אדם
הסובל ממום או מכעור פנים
אדם
הסובל ממום בגופו או מכעור פניו – עניין הגורם לו לקנא בבריאים ושלמים ולראות
עצמו נחותושפל, עליו להתבונן בדברים דלהלן שהבאתים בספרי "ישמח ישראל":
כלל גדול
יהיה בידך – חשיבות האדם לא נקבעת לפי מה שבני האדם מחשיבים, אלא לפי מה שהקדוש
ברוך הוא מחשיבו.
אנו
נמצאים בעלמא דשקרא. וכן בעולמנו – עולם השקר – אדם גבה קומה, יפה תואר ומראה,
הוא המאושר והחשוב, ומשתייך לשכבה העליונה בציבור.
אולם כבר
ראינו אצל שמואל הנביא, כשבא להמליך את אחד מבני ישי, ונתן עינו באליאב, אחי דוד,
וסבר שמואל שודאי עליו נתכוון הקדוש ברוך הוא להמליכו, ומיד אמר לו ה' בנבואה
(שמואל א' טז, ז): "אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו, כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה
האדם, כי האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב".
והוא סוד
גדול, שאם יתהלך עמו האדם, לא תמצא העצבות את מקומה אצלו. שאז למי יש לאדם לעשות
חשבון – אם לא לחכם הגדול ביותר, ולגבור העשיר הגדול ביותר, או לכל מי שיותר בעל
יכולת, שהלא אליו כל העיניים נשואות. ומי יותר גדול ומועיל לאדם יותר מבוראו?
ואם כן,
אם עיני שכל לך, כל החשבון שלך יהא עד כמה אני חשוב בעיניו, ולא עד כמה אני חשוב
בעיני בני אדם קרוצי חומר, מעוטי יכולת, שאין עומדים לו לאדם בשעת צרתו, מחלתו
ועניו.
שים
עיניך וליבך אך ורק עד כמה מדת חשיבותך בעיני ה', וה' הלא לא מביט על מראה מכוער
או יפה, שלם או בעל מום – אלו אינם נקודות מבט של ה' יתברך שלפיהן הוא מחשיב את
האדם או משפילו. מבטוו יתברך – על ליבו הטהור וכשרון מעשיו של האדם, שלמות ויופי
נשמתו, ולא על שלמות ויופי גופו מביט ה' ולפיהן נקבעת מהות האדם.
האדרבה –
בגמרא מסופר על רבי חנינא שבזתה אותו בת הקיסר שהיה מכוער, ואמרה לו: "חכמה נפלאה
יש בך, אולם בכלי מכוער". וענה לה: "במה שומר אביך את יינו?" אמרה לו: "בכליל
חרס". אמר לה: "וכי זהו כבוד הקיסר להשתמש בכלי חרס?! לכי ואמרי לו, שישמור את
יינו בכלי זהב ולא בכלי חרס". וכן עשה אביה ונתקלקל היין. שאלה אביה: "מי אמר לך
לעשות כן?" ואמרה, ר' חנינא. קראו אליו ואמר לו: "למה עשית כן?" אמר לו: "תשובה
נתתי לה על שאמרה לי 'חכמה ניפלאה בכלי מכוער' – כי כך דרך השמירה על החכמה, כמו
שהשמירה על היין היא בכלי מכוער כחרס". (וכתבו שם התוספות, והלא ראינו חכמים
בחכמה וגם נאים ביופי, ותרצו, שאילו היו מכוערים, היו חכמים יותר).
כשחלה
רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: "רבנו למדנו ארחות חיים ונזכה בהן
לעולם הבא." אמר להם: "הזהרו בכבוד חברכם...ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא.
(ברכות כח,ב).
בכפר קטן
בהרים חי חוטב עצים זקן ולו גיבנת גדולה על גבו.
יום אחד
טעה בדרך והחשכה ירדה על ההר, נתקף החוטב הזקן בפחד וחיפש לו מקום להעביר בו את
הלילה. ממרחק ראה גזע חלול והחליט להסתתר בתוכו.
החוטב
נרדם ובאמצע הלילה התעורר למשמע קולות מוזיקה וצחוק. הציץ ממקום מחבואו ונבהל –
קבוצה גדולה של שדונים חגגה ליד העץ. השדונים הדליקו מדורה, שתו יין ושרו שירי
זימה וליצנות, תוך כדי שהם מרקדים סביב האש.
השירים
היו מצחיקים והשדונים כבר לא נראו מפחידים והחוטב החליט להצטרף לחגיגה. השדונים
קיבלו את החוטב בשמחה, נתנו לו יין וגררו אותו למעגל הרוקדים. הם רקדו והתהוללו
עד שעמד השחר להפציע ועם אור ראשון אמרו השדונים לחוטב: "איש נחמד אתה, נעים לנו
לחגוג איתך, נשמח אם תבוא שוב לחגוג איתנו".
"בטח
שאבוא" אמר החוטב, אך בלבו לא היה שלם עם דבריו, שכן לא ידע בדיוק היכן הוא
נמצא.
"על מנת
שנהיה בטוחים שתקיים את הבטחתך, נקל עליך, אמרו לו השדונים והסירו מגבו את הגיבנת
הגדולה ושם אותה בשק. הזדקף האיש וחש שמסע גדול נטל ממנו, והיה מאושר.
בבוקר שב
זקוף אל הכפר. ראו אותו אנשי הכפר ולא האמינו למראה עיניהם, החוטב הזקן המגובן
ניראה צעיר ומלא מרץ.
שאלו
אותו הכפריים לפשר הדבר והחוטב סיפר להם על מסיבת השדונים ליד העץ החלול.
שמע את
הסיפור אחד מאנשי הכפר, שגם על גבו היה גיבנת, אמנם לא גדולה כגיבנתו של החוטב,
אולם מספיקה על מנת שאנשי הכפר ילעגו על כך. קינא האיש בחוטב והחליט לנסות למצוא
את העץ החלול, על מנת שהשדונים ייקחו ממנו את הגיבנת שלו.
שלושה
לילות ישן האיש בתוך הגזע החלול, ובלילה הרביעי בחצות הופיעו השדונים והדליקו
מדורה. ראה אותם האיש ויצא ממקום מחבואו והצטרף אליהם למסיבה. השדונים היו
שיכורים ולא שמו לב שאיש אחר שהצטרף אליהם לחגיגה. הם רקדו והתהוללו עד שעמד השחר
להפציע ועם אור ראשון אמרו השדונים לאיש: "אתה איש טוב, היודע לעמוד בהבטחתו, לכן
נחזיר לך את מה שלקחנו ממך". הוציאו השדונים את גיבנתו הממושכנת של החוטב מהשק
והדביקו אותה על גבו של האיש ונעלמו.
עמד האיש
כפוף והמום ולא האמין שכך נעשה לו. עכשיו במקום שתהיה לו גיבנת אחת, יש לו שתים.
מוסר
השכל
- שמח בהצלחתו של חברך ואל תחמוד את מזלך הטוב של אחרים, אחרת אתה עלול למצוא את
עצמך סוחב על גבך את צרותיהם.
ארמי
אובד אבי וירד צרימה וכו' (כ"ו ה') ולכאורה מה הקשר בין ירידת אבותינו למצרים לעניין לבן
הארמי, וכבר אמרו חז"ל בהגדה של פסח שמתחיל בגנות ומסיים בשבח, והרמז בזה שכל
סיבת ירידת אבותינו למצרים הייתה בגלל לבן הארמי, שהרי אחי יוסף מכרוהו בגלל קנאה
שהייתה להם בכותנת הפסים ובגלל שאביו אהבו וכל זה מכיוון שלבן החליף, את לאה
ברחל, כי אם רחל הייתה נשאת ראשונה ממילא יוסף היה הבכור ואז לא הייתה שום קנאה
בין האחים כי הבכור נוטל פי שנים משאר האחים, ואז לא היה נמכר יוסף וממילא לא
היית נגרמת גלות מצרים נמצא שאותו לבן הארמי גרם לזה, וזה שאמר ארמי אובד אבי
וירד מצרימה. (וידבר יוסף).
מעשה
בחמדה ובקנאה שהלכו לטייל בגן, ראה אותם המלך בזמן שהיה לו מצב רוח טוב ואמר להן
חברותי החביבות בקשו בקשה ואני אמלא את מישאלת ליבכם, מה שתבקש האחת לשניה אתן
כפול. שמחו מאוד ופתאום התחילו לריב החמדה אומרת לקנאה את תהי ראשונה והקנאה
מסרבת וטוענת שהיא רוצה להיות שניה (כמובן כדי לקבל כפול). והמצב יתלהט בוויכוחים
עד שהמלך כעס ואמר אם לא תבקשו את המשאלה אני הולך אז הקנאה קפצה ואמרה תוציא לי
עין המוסר השכל מובן מאליו כדי שלחמדה הוא יוציא שתי עיניים והעיקר שלא
יהיה לה יותר ממנה.
ויעש לבן
כן וימלא שבועה זאת ויתן לו את רחל בתו לו לאשה
(בראשית כט-כח).
ניתן
להסביר שאחד הטעמים שהתורה אסרה לשאת שתי אחיות היא משום קנאה, כי בדרך כלל כששתי
אחיות נשואות לאדם אחד הקנאה מצוייה יותר משתי נשים זרות, והראיה לכך שהרי מצד
הדין מותר לאדם לשאת שתי נשים ואילו לשאת אחות אשתו בחיי אחותה אסור. ואם כן
מכיון שראה יעקב שרחל מסרה את הסימנים לאחותה, הבין שאין לה שום קנאה על אחותה
ואז נשא את שתיהן. ואכן כשהרגישה רחל שיש לה קנאה באחותה בגלל שאין לה בנים אמרה
ליעקב "הבה לי בנים" שאחרת אני אסורה עליך מדין אחות אשתו "ואם אין מתה אנכי" (פלפולא
חריפתא בשם מדרש יהונתן ע"פ הרמב"ם) (לוקט לבוש יוסף).
וילכו
אחיו לרעות
(בראשית לז-יב)
עיין
רש"י: לרעות את עצמם. מה פי' לרעות את עצמם? ונ"ל פי' להתייעץ מה לעשות עם עצמם,
כדי להציל את עצמם ואת עתידם. כי האחים ראו באהבה זו של יעקב אבינו ליוסף, לא
אהבה רגילה ומקובלת, שאב אוהב את בנו הקטן יותר משאר בניו. אלא הם חששו, שמא יעקב
אבינו מרוב אהבתו ליוסף, בשעת פטירתו יוריש את הכל ליוסף. ז"א ממנו יועיל לצאת עם
ישראל, עם סגולה, ואילו להם יתן רק מתנות, כמו שעשה אברהם אבינו, שנתן כל אשר לו
ליצחק, ואילו לשאר בניו נתן מתנות. ויקיים כי ביוסף ירא לך זרע. וזה היה חששם.
וע"כ דנו אותו למיתה כדין רודף, שע"י שהביא דיבתם רעה לאביהם – גרם לזה, שאביהם
ישנא אותם, ויאהב רק אותו. וחשדו ביוסף, שכל כוונתו בזה היא, להשתלט עליהם.
והחלומות שלו עוד חזקו את חששם, שראו שבכוונתו למלוך עליהם, ואין אדם רואה אלא
מהרהורי ליבו. וגם התבוננו בדורות הקודמים, שתמיד אח אחד זכה, ואח אחד נדחה. יצחק
זכה וישמעאל נדחה. יעקב זכה ועשיו נדחה. וחששו שגם אצלם יקרה כדבר הזה שיוסף יזכה
והם יידחו. ולא סתם קנאה ושנאה הייתה להם. ח"ו לחשוד בשבטי י-ה בקנאה ושנאה. אבל
באמת כל חששם היה בטעות. כי יוסף הצדיק, כל מטרתו בזה, הייתה רק להוכיחם לתקן
מעשיהם, ולא היתה לו כל שאיפה להשתלט עליהם. ואפילו כשנהיה מלך לא התגאה עליהם
ח"ו, אלא דאג לכלכל אותם ואת טפם באהבה בחיבה.
יש לשים
לב שתמיד בני הזקונים לדוגמא: יצחק, יעקב יוסף הכי חכמים ואותו יותר אוהבים ותמיד
הוא גונב את ההצגה, ויוצא שהאחים בכל משפחה יש נטיה לקנאות בבן הזקונים. אהרן
הכהן שהיה מנהיג של בני ישראל במצרים לא קינא כשהקב"ה הכתיר את אחיו הקטן משה
למנהיג שיוציא את העם מעבדות לחרות ולו תהיה הזכות להיות נביא ולקבל את התורה מפי
גבורה. אהרון רכש לו כבוד כאילו משה רבנו הוא האח הגדול מכאן אנחנו למדים את גודל
חסידותו של אהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומקרב את הבריות לתורה שלא
ושלטה בו מידת הקנאה במיוחד שבמשך כל הגלות הוא היה המנהיג של עם ישראל עד שהקב"ה
מינה את משה רבנו למנהיג.
וישתו
וישכרו עמו
(בראשית מג, לד)
מעשה
בצדיק אחד שנפטר, ומילא מקומו צדיק אחר ונעשה רבי במקומו. והיה חסיד אחד שהתנשא
לאמר "אני אמלוך", והתיימר בלבבו שהוא ראוי למלא מקום רבו הקודם. אחר כך החליט
לנסוע תחילה להרבי החדש, ולתהות על קנקנו. עשה כן, כשהיה יושב עם הרבי בסעודה,
אמר הרבי החדש לחסיד, שיאמר איזה דבר תורה! פתח החסיד ואמר:
כשבאו
אחי יוסף ליוסף, כתוב: "וישתו וישכרו עמו", ופירש רש"י: שעד שבאו לכאן מיום
שמכרוהו לא שתו יין. וקשה: בשלמא יוסף שתה עתה, מפני שהכירם שהם אחיו, אבל הם שלא
הכירוהו, למה שתו? אכן, כל השנאה שהייתה להם על יוסף, שבשביל כך מכרוהו, הייתה
מחמת הקנאה על "כתונת הפסים", ולפיכך כשהתחרטו אחר כך על המכירה, השתדלו לעקור
מקרבם שורש המידה המגונה של קנאה, ועדיין לא היו בטוחים בעצמם אם כבר נעקרה מהם
מידת הקנאה, ולכן לא שתו יין. אולם עתה שראו שיוסף נתן לבנימין חמש מנות, "ותרב
משאת בנימין ממשאת כולם" (בראשית מג, לד), ולא הייתה להם שום קנאה עליו, נתברר
להם, שכבר הוסרה מהם מידה מגונה זו, ולכן שתו עתה יין. ולפיכך – סיים החסיד – גם
אני שבאתי אל כבודו ואין בי קנאה על שקיבל את הנשיאות, צריך אני לשתות כוס יין.
(סיפורי חסידים).
מאת הרב אריה קרן,
hrikeren@netvision.net.il
מתוך האתר "רבי"
www.rabi.co.il
-
יהדות
מאת הרב אריה קרן:
ברית מילה
תפילין
מעשר
קריאת שמע
ביכורים
נטילת ידיים
לא תחמוד
שנאת
חינם
אהבת הנותן למקבל
מערת המכפלה
לשון הרע
חזרה לדף
יהדות וקבלה
לראש הדף
לקבלת תחזית
