מסופר:
ארבעה נכנסו לפרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד)
והגיעו
להיכל גבוה מאוד שהיתה בו עוצמה גדולה מאוד, כזאת שלא ניתן לתארה במילים;
היתה זו
אנרגיית המקור, הבורא, הקב"ה.
מחזה מדהים
נגלה לפניהם, שנו חכמים: "ארבע נכנסו לפרד"ס ואלו הן: בן עזאי, בן זומא, אחר
(אלישע בן אבויה), ורבי עקיבא.
אמר להם
רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים, כי נאמר דובר
שקרים לא ייכון לנגד עיניי.
בן עזאי
הציץ (לעבר השכינה) ומת. עליו הכתוב אומר: יקר בעיני ד' המוותה לחסידיו. בן זומא
הציץ ונפגע.
ועליו
הכתוב אומר: דבש מצאת
–
אכול דייך פן תשבענו והקאתו.
אחר קיצץ
בנטיעות.
רבי עקיבא
נכנס בשלום ויצא בשלום. (חגיגה י"ד עמוד ב')
רש"י פירש
מאמר זה: "נכנסו לפרד"ס, עלו לרקיע על ידי שם".
אנו נתייחס
במאמר זה לאלישע בן אבוה (אחר), שנאמר עליו שקיצץ בנטיעות. הכוונה כאן שהוא כפר
בעיקר וטען שישנן שתי רשויות, והתחיל להתנהג בדרך השלילה, דרך השקר, ולא בדרך
החיוב, דרך האמת והאחד.
רבי מאיר
היה תלמידו של אלישע בן אבויה ואף על פי שרבו יצא לתרבות רעה המשיך רבי מאיר
ללמוד תורה מפי רבו. והרי יכול היה אלישע להוציא לתרבות רעה ויכול היה רבי מאיר
להיות מושפע לרעה ממורו.
התשובה
לטענה זו: רבי מאיר ראה את הדברים בדרך אחרת. הוא בחר לקחת את התוכן, את הפנים
ולזרוק את הקליפה. "רבי מאיר רימון מצא. תוכו אכל וקליפתו זרק".
רבי מאיר
מלמד אותנו דבר גדול מאוד: אם האדם יודע להתבונן פנימה לתוך הפנים של בני האדם,
עמוק לתוכם
–
יראה את האור בהם, החיוב והטוהר, החלק האלוהי שבבני האדם.
את החיוב
והאור הוא בוחר להפנים, לאמץ, ואילו את הקליפה
–
לזרוק. את מה שלא מתאים לו
–
אינו מקבל אליו. כך כדאי לנהוג בכל דבר ודבר, בכל אדם , בכל חברה.
בדרך זו
נתפתח ונצמח הן מבחינה רוחנית והן מבחינה פיזית מבלי לבזבז אנרגיה על שיפוטיות
ועל ראייה חיצונית שטחית. נעצים את הטוב והיפה שבבני האדם, כי כשאנו מתרכזים
בחיוב
– אנו מעצימים את החיובי אצל האחר. אנו לומדים כאן
דבר נוסף: הקליפה יכולה להטעות מאוד.
אומרת
הגמרא: "רימון מצא וכו'" מדוע דווקא רימון ולא דבר אחר? התשובה: רימון פנימיותו
עשירה יותר מקליפתו וכן, כאשר מקלפים רימון מתגלים בו גרעינים בכמות גדולה,
הגרעינים הם כמו ניצוצות של הנשמה.
השאיפה של
האדם ראוי שתהיה הגברת האור הפנימי וכן
–
החיצוני. אך כשהאור הפנימי לא מאיר את החיצוני יש לעשות את הדרך אל הפנים ולא
לייחס חשיבות לחיצוניות באדם, אלא לאכול את התוכן ולזרוק את הקליפה.
ישנן פעמים
בם אפשר ללמוד ולהתפתח גם מהחיצוני
–
מהקליפה. רבי מאיר אומר: נאמר בתורה:
"ועבדת את
ד' בכל לבבך" וגו'. מדוע נאמר בכל לבבך? הרי היה צריך לומר בכל הלב.
אומר רבי
מאיר: "בכל לבבך בשני יצריך. ביצר הטוב וביצר הרע, שגם ליצר הרע יש תפקיד חשוב
בהתפתחותנו, אך צריך לדעת להתבונן ולהעמיק בכל דבבר ודבר, והבן"
זו הדרך
לקבל את בני האדם כפי שהם, לראותם כשלמות מורכבת. בדרך זו אפשר להגיע לאהבה
אמיתית וטהורה, לאהבה שהיא אהבת הבורא, אהבת האחד.
יהי רצון
שתרבה אהבה בעולם, ונגיע לדרגת חיבור בין כל העולמות
–
הבנת האחד. אמן.
ברכה בדרכיכם,
אוהב,
עוזיאל-רפאל כהן.
rafi_ch@walla.co.il
-
יהדות מאת עוזיאל
רפאל כהן
אודות
רפאל-עוזיאל כהן ורשימת מאמרים
חזרה לפרק
יהדות וקבלה
לראש הדף
לקבלת תחזית
