יהדות מאת רובי

אודות רובי ורשימת מאמרים

חזרה לפרק יהדות וקבלה

-

אברהם ועקדת יצחק / רובי

מעבר לסיפור התרבותי / דתי המצוי בנבכי פרשה זו המוכרת כפרשת אברהם ושרה מסתתרים לא מעט אלמנטים של הבנה הקשורים לחוקי יקום והבנת העידן בו אנו מצויים.

 

יש להתחיל לראות את הפרשה כמתחילה תקופה המוכרת כתת עידן אדמה של אדמה או בשמה המסורתי "מלכות דה מלכות". בראיה ובהבנה שספר בראשית פרק א' מתחיל בעצם את הבניה והקיום של עידן האדמה המהווה את האחרון מבין ארבעת היסודות / צינורות של הבריאה הנוכחית, הרי שפרשת אברהם מהווה את המתחיל את החלק הרביעי והאחרון של חווית יסוד האדמה (עידן אדמה). כבר ציינתי בעבר את הפרשות שציינו את היסודות האחרים (קין והבל את יסוד האש, נח והמבול את יסוד המים, מגדל בבל את יסוד האויר ופרשת אברהם מהווה את המתחיל של תקופת יסוד האדמה שאותה אנו עדיין חווים).

 

לאור זאת יש לבחון את כל האלמנטים הקיימים בסיפור דרך ההבנה של אותה תקופה אותה הם מייצגים, קרי החלק האחרון של העידן המייצג את היסוד האחרון שמהותו פיזיות ותוצאה.

 

תחילתה של פרשה זו בפסוק, " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ." (בראשית יב' א').

הסתכלות עמוקה על הפסוק תייצר את ההבנה של עזיבת שלושת חלקי קו ימין (מארצך – חכמה, ממולדתך – חסד, בית אביך – נצח, השיוך הזה לספירות האלה אינו מקרי שכן אפשר לבחון זאת דרך הבנת המשל "האדם תבנית ארץ מולדתו" וכן בהתייחס למהות של ספירת הנצח המכילה בין השאר את האלמנטים של חיבור למקור ושמרנות המתקשרת לערכים של "בית אביך"). כלומר יש כאן הוראה של "יהוה" לזנוח את מאפייני קו ימין של העבר וללכת לעבר "הארץ אשר אראך" – ספירת חכמה הנובעת מתהליך חדש שיברא. בהמשך הפסוק יש התייחסות נוספת להבנת תחילתו של עידן, "... וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה." 

"כל משפחת האדמה" מספק את ההסבר לכך.

הסיפור מתייחס באופן מפתיע לגילו הכרונולוגי של אברהם בצאתו לדרך ומציין אותו כ-75 שנה. ההבנה קיימת גם כאן ומתייחסת לחבור הנוצר בין ספירת הנצח ("מבית אביך") לבין ספירת גבורה השייכת לרובד הרוח ואשר מהווה את אלמנט המימוש וההוצאה אל הפועל.

בצאתו מחרן, מצטייד אברהם בשני אלמנטים שהבנתם קרדינלית להבנת הפרשה כולה, נאמר כך:-

" וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן"

ראשית כדאי לשים לב שרובד הנפש שמתחיל בספירת נצח מצויין כאן שוב "ואת הנפש אשר עשו בחרן",

מעבר לכך אברהם מצוייד בשני מערכים נפרדים ומהותיים:-

1. שרי – אשתו

2. לוט – בן אחיו

שרי מייצגת את ההבנה לגבי מהותו ותפקידו של אברהם הקיימים ברמת המהות הנשמתית הנבחרת שלו ואשר על פי הרכב האותיות "שרי" ניתן להבין כי היא מצויה עדיים ברמת הפוטנציאל. המהות והתפקיד המגולמים דרך הבנת משמעות אותם אותיות מתבררת לאורך הסיפור.

לוט מייצג את אלמנט הלא נודע הקיים בתחילתו של תהליך זה (לוט בערפל) וכן את שתי הקצוות של אותו בלתי נודע. שכן האות "ל" מהווה את החיבור להבנה הגבוהה ולתפקיד הנגזר ממנה, האות "ט" מגלמת את העיוורון וחוסר הראיה המבוטא בערפל הקיים כאשר האות "ו" באמצע הינה האות דרכה תיווצר הבחירה בין ה"ל" לבין ה"ט" שכן היא מחברת את ספירת בינה עם התפארת ולמטה לאורך קו האמצע עד למלכות.

 

הבנת מכלול הדברים שצויינו עד כה פותחת את היריעה על הסיפור בכללותו ומאפשר ביתר קלות את ההבנה הכללית. שכן ברור מהעולה עד כאן כי אותו נתיב המוביל את אברהם מרמת הנפש (ספירת חסד) של הישן אל עבר המימוש (גבורה) של מהותו ונישמתו מלווים הן בגלם (הפוטנציאל) המתקיים בו בדמות שרי והן את שני הקטבים של המימוש המתקיימים בדמותו של לוט.

 

תחנתו הראשונה של אברהם, על פי הכתוב, הינה ספירת תפארת. נאמר כך:-

" וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, בָּאָרֶץ, עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה" "שכם" (מקום) שניתן לקרוא ולהבין גם כשכם אזור הכתפיים מעיד על רמת הרוח שעליה מדובר.

ועוד נאמר:-

" ַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה, מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵל--וַיֵּט אָהֳלֹה; בֵּית-אֵל מִיָּם, וְהָעַי מִקֶּדֶם," המיקום שבו נטה את אהלו מתייחס למשהו שבין מערב למזרח שניתן בקלות להבנה ש"בית אל" מתייחס לספירת חסד בעוד "העי" מתייחס לספירת גבורה ומכאן נקל להבין כי מיקומו הוא ספירת תפארת המהווה את ראיית יחודיותו ברמת הנשמה. המשך הפסוק המתאר את מסעותיו נגבה – דרומה – מעיד על המשך התנהלות החוזרת ונשנית במורד עץ הספירות.

 

שלבים לא מעטים מתוארים ומצויינים בפרשה בכללותה ואשר אייני מוצא טעם לפרטם אחד לאחד ועל כן אתייחס לבולטים שבהם.

 

אחותי. בשני מיקרים שונים בוחר אברהם לבקש משרי להציג את עצמה כאחותו ולא כאשתו מפחד פן יבולע לו עקב יופיה. שוב דרך ההבנה ששרי מייצגת את הגלום בו ואת מהותו הנשמתית הגבוהה בוחר אברהם להסתיר עובדה זו ולהציג מציאות שונה מתוך הבנה שהמקום בו הוא מצוי ואשר מתאפיין ברמה הבנתית אמונתית אשר תתקשה לקבל את מהותו האמיתית כמאמין באל אחד השונה מהאמונה הקיימת במקום ואשר בעטייה הוא עלול למצוא את עצמו נפגע. התינגודת הכל כך מוכרת כלפי ראיה חדשה, אמונה שונה שבאו לידי ביטוי גם בחיי ישו הינה הסיבה והמכור לתהליך הסתרתי זה.

 

הגר. באותו המקום בו מצויין כי שרי עקרה מתקיימת ההבנה לגבי תפקידה של הגר בפרשה, שרי, מהיותה הביטוי של הגלם (הפוטנציאל) של אברהם ומהנאמר כי עקרה היתה ניתן להבין כי נוצר בתהליך המימוש של מהותו של אברהם, מעצור. התהליך לא הניב את הפרות ולא הצליח לממש את עצמו – היה עקר. לאור זאת נכנסה הגר לתמונה כמייצרת מצב של פריצת דרך ופתיחת החסימה בדרכים עוקפות על מנת להביא את התדר האנרגטי הנדרש לשם הפריית המהות שלו דרך שרי. הגר אכן מליחה להביא לכדי מימוש אולם היא מביאה לכדי מימוש את הקוטב הנגדי של הגלם (פוטנציאל) שבמהותו של אברהם. אך דרך הקוטב הנגדי מתעוררת ההבנה ונוצרת האפשרות להפרייה ולמימוש הגלם דרך הקוטב הנכון שלו.

 

ישמעאל מבטא מימוש בתהליך ההתפתחות של אברהם בדרכו להגשמה המלאה אך זהו מימוש בקוטב הנגדי. ניתן להסתכל על זה כעל שחור ולבן – שני ניגודים, שני קטבים, ישמעאל מהווה את הצד השחור המנוגד והמקוטב לצד הלבן המהווה את המימוש הנכון.

 

יצחק. בנקל ניתן להבין, אם כך, כי המהות המיוצגת על ידי יצחק מעבר לתפקידו כישות בפני עצמה היא המימוש האמיתי והנכון של אברהם כפרי של הגלם (פוטנציאל) שלו המיוצג על ידי שרי שהפכה לשרה

כאשר, שוב הרכב האותיות מלמד על מעבר מרמה של פוטנציאל לרמה של מימוש. אך יצחק מייצג אלמנט נוסף, הוא מהווה את הגורם שדרכו יבחן אברהם. אמונתו בעצמו, הבנתו את מהותו ותפקידו ואת נכונותו להעמיד את עצמו וכל אשר לו לטובת אותה מהות ותפקיד.

 

עקדת יצחק המשמעות הכוללת של האלמנט הסיפורי הזה מצויה, כפי שכבר ציינתי בבחינת נכונותו של אברהם להקרבה ולויתור עצמי לטובת המימוש האולטימטיבי של מהותו. הדרך הקצרה ביותר להסביר זאת תהיה דרך ההבנה של "רק מי שמוכן לוותר על הכל יכול לזכות בכל".

האלמנטים המעניינים בתאור של סיפור זה ואשר מביאים את ההבנה מופיעים בסיפורת כך:-

"וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  כב,ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" המילה "נסה" מדברת בעד עצמה ואין צורך להסבירה, לגבי משמעות המושג "אלהים" הרי שכבר הסברתי בעבר כי יש לראות את אלהים כתהליך התפתחות אישי ופרטני של כל אדם לפי מהותו, יחודיותו ודרכו אל עבר נקודת הבריאה שלו. ועל כן ברור כי התהליך האישי והפרטני של אברהם הביא אותו אל הנקודה בה הוא נבחן, כפי שציינתי על נכונותו להשלים את התהליך בבחינת הקרבת כל אשר לו למען מימוש אולטימטיבי של מהותו.

 

עוד נאמר כך:-

" וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.  כב,ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו." ההתייחסות בסיפור "אל נעריו" ואל "החמור" מייצגת את זניחת הדרך הישנה אשר התנהלה דרך שני הקטבים (שני נערים), "ונלכה עד כה" כלומר הליכה עד כאן.

"ונשתחוה" הינה מילה המכילה שני הבנות – ונשתווה במובן שיוויון / איזון, ונחווה במובן חוויה, כלומר בחירה ללכת בקו האמצע המאוזן ולחוות דרכו, "ונשובה" היא מילה המכילה שלוש הבנות "ו" המבטא את נתיב הבחירה וקו האמצע, "נשוב" כלומר חזרה ל..., "ה" המוכרת כקיצור של "אלוהים" כלומר לתהליך האישי פרטני המקורי.

בהסתכלות על תהליך העקדה ניתן לראות את כל המאפיינים של תהליך מושלם של קו אמצע:-

"את עצי העלה" המייצגים את ספירת יסוד בבחינת הדרך להעלות עלה

"ויקח בידו את האש" יסוד האש – היסוד הראשון של הפוטנציאל, ספירת הכתר.

"ואת המאכלת" המהווה את ראיית הדרך שכן רק עם מאכלת ניתן לבצע קורבן (שחיטה), ספירת יסוד.

האלמנט היחיד שחסר הוא אותו אלמנט שאברהם נדרש להקריב שעליו הוא נדרש לוותר ועל כך שואל יצחק:-

" וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה".

 עונה לו אברהם:-

" אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה" שוב, "אלהים" כמבטא את התהליך "יראה לו" לעצמו את העולה כלומר את האלמנט האחרון, את ההקרבה שתביא את ההגשמה של אותה מהות ותפקיד המגולם בו.

ניתן לראות את גודל ההקרבה המטאפיזי גם במשפט שבו נאמר לאברהם:-

"... קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ,"

והרי יצחק אינו בנו יחידו, מבלי לבדוק בציציות של השושלת הרי שגם ישמעאל הוא בנו של אברהם וגם אותו הוא אהב על פי המתואר בסיפורת ועל כן ברור כי הפסוק מכוון למשהו המהווה את הפרטיות של אברהם כאדם ואשר עליה הוא נדרש לוותר לשם מימוש תפקידו כאב לגויים רבים, כלומר לאדם ציבורי.

באהבה רבה,

רובי

-
במה חופשית מאת רובי

אודות רובי ורשימת מאמרים

חזרה לפרק יהדות וקבלה

לראש הדף