יהדות מאת צחי יצחק שמעון

חזרה לפרק יהדות וקבלה

-

בחינת רעיון המושג 'נעשה ונשמע' כמפתח לדרך ה' / צחי יצחק שמעון

מאמר זה מציע דרך שבה הרעיון האמוני של אמת מוחלטת יכול להשתלב בכפיפה אחת עם השקפות פוסט-מודרניות ופלורליסטיות הטוענות לקיומם של אמיתות רבות.

 

 הדרך בקבלת התורה האלהית והשגת דעת ה' היא על-פי העקרון של 'נעשה ונשמע' שאותו גילה עם ישראל במעמד הר-סיני. המתמיד בדרך זו מובטח לו שימשיך להתקדם הלאה ללא נסיגות. הפירוש המסורתי למאמר 'נעשה ונשמע' שאמר עם ישראל כאשר הוצע לו תורת חיים מפי האלהים, הוא שיש לעשות את ההלכה ולקיים אותה גם כשלא מבינים אותה. כלומר, לא צריך ללמוד כל דבר לפני שמחליטים לעשותו. הבעיה בפירוש זה הוא שלא נאמר 'נעשה ונבין', אלא 'נעשה ונשמע'. על איזו שמיעה מדובר שם? בכלל כיצד ניתן לעשות לפני ששומעים מה יש לעשות?
ברצוני להציע כאן במאמר זה פירוש אחר לרעיון, שלעניות דעתי אפשר למצוא לו עיגונים רבים במקורות שונים גם מחוץ למקרא. נראה שהתשובה השרשית לשאלות שהצגתי, ואולי אף לכל בלבול ודילמה בחיים, מופיעה בפסוקים המפורסמים בסוף ספר דברים פרק ל:

כִּי הַמִּצְוָה הַזּאת אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא-רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמר מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמר מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ:

רבים מפרשים פסוקים אלו כאילו התשובה שכולם מחפשים למשמעות החיים והדרך להגיע אל האושר מצויה בתוך כל אחד ואחד מאתנו. לעניות דעתי, יש כאן טעות יסודית הנובעת מהשאלה הלא נכונה שאנשים שואלים. התשובה אכן נמצאת בתוך פינו ולבבנו, אך השאלה היא לא כיצד להגיע אל האושר המוחלט, אלא השאלה היא: מה היא המצוה? מה מוטל עלינו לעשות מתוקף תפקידנו ויעודנו בעולם? והנה באה התורה ואומרת לכל אחד ואחד: אני לא אתן לך את התשובה לשאלה מה היא האמת המוחלטת, אלא אתן לך דרך להגיע אליה. תברר בתוכך מה היא מצוותך המצויה בפיך ובלבבך, תקיים אותה ואז תבין. מה בדיוק תבין? תבין את המצווה הבאה שעליך לקיים. במילים אחרות , לכל אחד ואחד יש מצוות בפיו ובלבבו. מצוות אלו הם למעשה דברים שאדם אומר לעצמו מידי יום שעליו לעשות, ובדרך כלל אינו מקיים אותם. אלו דברים ברורים, שאין לו ספק בהם, אך בכל זאת הוא ממשיך לא לקיימם, ומעדיף לעסוק בדברים הפחות ברורים, בגלל שהם יותר קוסמים לעין, הם יותר רומנטיים, ולכן הם יוצרים אשלייה שהדרך לאמת היא פשוטה וקצרה, ורק צריך להשיג את הקוד המתאים, אם קצת מזל ואז מגיעים לחיי האושר. הסימפטום הגרוע ביותר הוא שאדם ממשיך לעסוק בלימוד ללא עשיה. חז"ל ידעו לתת הגדרה קולעת למצב זה 

הוּא הָיָה אוֹמֵר, כּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת (אבות ג ט)

הוּא הָיָה אוֹמֵר, כּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז), וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלא תֵשֵׁב. אֲבָל כּל שֶׁמַּעֲשָׁיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלא יִרְאֶה כִי יָבא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, ובִשְׁנַת בַּצּרֶת לא יִדְאָג, וְלא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:

כך לדוגמא: אדם שיודע שעליו להפסיק לעשן, ורוצה להפסיק לעשן, לא עושה זאת מפני שזה קשה לו, למרות שהדבר מביא לו סבל רב. במקום זאת הוא מחפש פתרונות קסם לסבלו בכל מיני סדנאות שונות אשר מבטיחות לו את מבוקשו. עבודת ה' צריכה להתחיל במצווה הכי ברורה, שלרב גם הינה המצווה שקשה ביותר לקיימה. היא היא האתגר הגדול, שבאמצעותה ניתן להתקדם הלאה, מכיוון שלאחר שעושים מצווה זו, מצווה אחרת שנכונותה או פרטיה לא היו ברורים, הופכת להיות ברורה. המחלוקות נפתרות, והספקות לגביה נעלמים. כך גם כל אדם המתחיל ללכת בדרך של רוחניות ומודעות עצמית וחיפוש משמעות לחיים, עליו להתחיל בעשיה הברורה ביותר לו, שאין לו ספקות לגבי אמיתותה, ורק לאחר מכן הדברים האחרים שעליו לעשות יתבהרו בפניו.
מימד נוסף להסתכלות על רעיון זה הוא הפער בין אנשים בעלי השקפה דתית מסורתית לבין אנשים אשר עוסקים בחיפוש האמת. הראשונים לרוב מניחים שלגבי הפרט, האמת כבר מצויה ונגישה לו. כדי לדעת אלו מעשים עליו לעשות הוא פשוט צריך ללמוד את ההלכה. ברור הוא, שאף לא יהודי אחד בימינו מקיים את כל השולחן ערוך, אבל התפיסה בעולם הדתי היא שאנשים נמדדים באופן כמותי לפי קרבת אורח חייהם להלכות השו"ע. מכאן שאדם שרוצה ללכת בדרך האמת שכבר מצויה לפניו, עליו לבחור במצוות מסוימות שאיתם הוא יתחיל ללכת. מכיוון שהקרטריון שעומד לנגד עיניו אינו זה שהוזכר לעיל, כדבר הברור ביותר לו, אזי הוא יעדיף קטריון אחר. ככל הנראה, הוא יבחר לעשות את המצווה המקובלת ביותר, או בזו שהכי קל לו להתחיל איתה. מכאן כבר אפשר לראות את הדרך לעוות הגדול של התורה ביהדות ימינו. בסופו של דבר המעשים שאדם בעל גישה מעין זו יבחר, יהיו המעשים שהחברה בחרה לנהוג על-פיהם, שהן למעשה "המצוות" הקלות ביותר ליישום. תיאור זה הוא אמנם פשטני במובן מסויים, מפני שאפשר להצביע על הרבה מצוות שאינן קלות, שאותן בחרה היהדות לשים במרכזה, אבל אם בוחנים את המגמה הכללית אפשר לראות שהיהדות עשתה לעצמה חיים קלים.
לעומת זאת, דורש האמת שבוחר בדרך של נעשה ונשמע שהוצעה לעיל, יוצא מתוך נקודת הנחה שהאמת תחשף לפניו בשלבים. ככל שהוא ייטיב ללכת בה, כך הוא יזכה לאמיתות נוספות. דרך זו יוצרת עבור ההולך בה זהות מלאה עם האמת שאותה הוא רוכש, ומכך נוצר עבורו חיבור אמיתי עם המצוות שאותם הוא מקיים. מלבד זאת, המצוות שיקיים יהיו ככל הנראה המצוות החשובות ביותר לגביו ולגבי החברה שבה הוא יושב. המצוות בתהליך זה לא יהפכו לתרבות המונעת מכח האינרציה, אלא אורח חיים חיי ואמיתי. ההולך בדרך זו נמצא בשיח מתמיד עם ה' חונן הדעת, ולא מאבד את הקשר עמו. ההולכים בדרך הראשונה יטענו, אמנם, שדרך זו מסוכנת מפני שהיא מאד סובייטיבית, ויכולה להוביל לטעויות גדולות. לעניות דעתי, כל דרך שהיא אמיתית, טומנת בתוכה גם סיכונים רבים.
הדרך של דורש האמת היא למעשה דרך הנותנת מקום נכבד לאמת הפרטית של כל אחד ואחד. היא דרך שרואה באמת זו חלק ממכלול אחד של האמת האחת. אם זאת, יש לזכור שהאמת הסובייטיבית של הפרט אינה בעלת משמעות, אלא אם כן היא נובעת מחתירה ושאיפה להיות חלק מהאמת האחת הגדולה והבלתי תלויה. ללא הכרה בכך שישנה אמת מוחלטת אחת, אין כל מקום לדבר על אמת פרטית, מכיוון שהאמת הפרטית נוצרת על-ידי הפרט בכך שהוא מנסה לברר, אמנם רק באמצעות עיניו, מה באמת נכון. אמת זו שנוצרת מתוך מחשבה ולא גחמה רגעית, באמת שואפת לאמת מוחלטת מכיוון שהיא נעשית מתוך מחשבה. המחשבה פועלת על-פי כללים לוגיים של החושב, וכללים לוגים אלו נחשבים בעיני החושב כאמת מוחלטת. גם שני אנשים פוסט-מודרניסטים המנהלים ביניהם שיח, מניחים שאפשר לטעון טענות על בסיס דברים מוחלטים המוסכמים בין השניים. לכן אי אפשר לטעון שאין אמת מוחלטת, מכיוון שאם אין אמת אז אין גם טענות. אי לכך האמת האישית של הפרט ערכה הוא רק בכך שהיא שואפת להתאחד עם אמת גדולה ממנה.
זה אולי בדיוק עניינה של התורה הכתובה, שהדברים בה אינם מוחלטים וברורים. זאת מפני שהתורה דורשת בירור. אם בודקים מה הן המילים המצויות במרכז הטקסט של התורה מגלים את צמד המילים 'דרש דרש' (ויקרא י טז). הפעל ד.ר.ש. במקרא פירושו לברר מתוך תביעה. זהו דרכו של עולם, דרכה של תורה ודרכו של ה' לחינוך האדם. חינוך חייב להיות מבוסס על שאלות של התלמיד, ותשובות של המורה. זהו גם עניינו של חג פסח, שהינו חג השאלות, ופותח את לוח השנה הישראלי.
אם כך, ברגע שמניחים שאת חוסר הבהירות של התורה הכתובה אפשר פשוט למלא במסורת, שכביכול, התקבלה בסיני, אזי חוטאים לרעיון היסודי של התורה. התורה שבעל-פה האמיתית אינה דבר שנמסר למשה בסיני, אלא הדרישה/בירור/חיפוש שאנו עושים בה. חז"ל במידת מה אולי הבינו זאת, אבל לא היו מסוגלים להשתחרר מן האמונה שהמסורת הפרושית הינה למעשה מסורת שניתנה למשה בסיני ולכן לדרישתם לא היתה הפתיחות הדרושה לבירור האמת.
לסיכום, הרוצה ללכת בדרך ה', עליו ללכת בדרך של דרישת ה'. דרישה זו מתחילה בבקשת מעשה שיש לעשותו. את מעשה יש לחפש בדבר הברור ביותר שאדם חוזר ואומר לעצמו שעליו לעשותו. לאחר עשייה זו האדם מקבל יכולת לברר דברים נוספים, שכתוצאה מכך הופכים להיות ברורים יותר. הבירור צריך להעשות באמצעות שאלות ובקשה מה' שיסייע במציאת התשובה. הבקשה צריכה להיות חופשית לחלוטין מפחדים ושיקולים זרים, ועם נכונות מלאה לקבל גם תשובה שתסתור הנחות יסוד, שעד כה היו בלתי ניתנות לערעור. אל לו לאדם לחפש תשובות רחוק מידי, אלא להבין שכל מה שעליו לדעת בכל רגע נתון כבר ידוע לו, ועליו רק לחשוף את המעשה הבא שעליו לעשות.

צחי יצחק שמעון,
ארכיאלוג וחוקר מקרא, ובעל השקפה יהודית תנ"כית, שאינה תואמת אף אחד מזרמי היהדות הדתית בימינו.
zachifm@miac.com

-

יהדות מאת צחי יצחק שמעון

חזרה לפרק יהדות וקבלה

לראש הדף