פרשת השבוע מאת הרב אריה קרן

חזרה לדף ראשי - פרשת השבוע

-

פרשת השבוע - וארא - חלק שני / הרב אריה קרן

ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים (שמות ז-ג)

מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לך פניי שאין נחת רוח באומות עובדי כוכבים לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי, ותכירו את גבורתי, וכן מידתו של הקב"ה: מביא פורענות על עובדי כוכבים כדי שישמעו ויראו...ואעפ"כ בחמש מכות ראשונות לא נאמר "ויחזק ה' את לב פרעה" אלא "ויחזק לב פרעה" (רש"י)

הקב"ה היקשה את לבו של פרעה ולא את שכלו. לא נמנעה מפרעה האפשרות להתחרט על מעלליו ולחזור בתשובה שלמה. ניתנה לו רק היכולת לקבל את המכות ולא להיכנע לייסורים הבאים עליו נגד רצונו, הוא חש אומץ לב לעמוד ברשעו – כך מבאר הרב מרדכי יפהן זצ"ל בספרו "המוסר והדעת".

הסביר רש"י, שאומות העולם אין להם נחת רוח לשוב בלב שלם, על כן טוב שיתקשה לבם. ומה שהקב"ה מנע ממנו היא האפשרות לעשות תשובה מן השפה ולחוץ. לו היה נותן דעתו לעשות תשובה אמיתית, לא היה הדבר נמנע ממנו. וכן משמע מדברי המדרש שכתב: מה גרם להם (למצרים) שיהיו לוקים כל מכה ומכה? – על שהיו בוטחים בעבודה – זרה שלהם (שמו"ר טו, טז).

הדברים יכולים להתבאר עפ"י העניין המובא בגמרא עם אלעזר בן דורדיא, שהיה כל כך שקוע בעבירה עד שאמרה לו זונה אחת שכבר לא תתקבל תשובתו. כשומעו זאת נשבר לבו בקרבו ונצטער מאוד שלא יוכל לעשות תשובה. געה בבכי עד שיצאה נשמתו. יצאה בת-קול ואמרה: "ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא!" (ע"ז יז). הרי שנסתמה ממנו דרך התשובה, ונבצר ממנו לשוב ולהישאר בחיים מרוב שהיה שקוע בעבירה, ובכל זאת אזר כוח לעשות תשובה גדולה במסירות נפש. מתוך צער על איבוד בחירתו, על אף כל מעשיו המכוערים, היה בו עדין ניצוץ של קדושה, אשר בו הכוח להפיק נחת רוח לפני הקב"ה ולשוב בלב שלם. ובשומעו שאיבד שכרו, התחזק בתשובה עד כלות נשמתו.

לא כן עובדי עבודה זרה שכל תשובתם אינה אלא להינצל מן העונש, ביודעם שבנפשם הדבר, אבל בזמן שאין להם שום תועלת מכך מקשים הם את ליבם. על כן נתן הקב"ה לפרעה האמיץ לעמוד בייסורים ולא להיכנע מכוח המכות נגד רצונו, היות ותשובה על ידי כפייה הייתה קלושה מכדי להצילו מן העונש. לפיכך נמנעה ממנו אפשרות התשובה לגמרי, כדי שיתקדש שם שמים על ידו.

במדרש איתא, שהרשעים בגיהנום מתכסים בחושך, משום שהיא דרכם בעולם הזה כמו שכתוב "והיה במחשך מעשיהם" (ישעיה כט). וכפי שנהגו המצרים, שהיו מוכנים לסכן את כל רכושם, הרי במכת ברד הוזהרו "כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד ומתו: (שמות ט, יט) ובכל זאת מצינו שרק "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה" הניסו את עבדיהם ובקרם אל הבתים. ואפילו עובדי ע"ז שהאמינו שהכל תלוי בכוכבים, היו צריכים לקחת בחשבון, שאם יצדקו דברי משה, יפסידו כל רכושם ולמה להם לסכן עצמם? ומה אכפת להם להכניס רכושם לבתים? אין זאת אלא משום ש"מתכסים בחושך", כל כך שואפים הרשעים לחשכת דרכם שמסרבים להעלות בדעתם, אפילו בתור ספק, שמא יש צדק בדברי משה, שעל ידי כך הייתה חודרת מעט מן האמת אל ליבם. וזה מה שנאמר רשעים בפתח גהינום אינם חוזרים בתשובה.

אך לא כן אצל עם ישראל. גם אם לעתים "מתכסים בחושך" והאמת נסתרת מעיניהם, עדיין הקב"ה משאיר פתח לתשובה ואף מסייע לאדם לראות את האמת בעיניים פקוחות.

מעשה נפלא ומחריד מובא בספר "ניסים קטנים":

שולמית הייתה הבת הקטנה במשפחה דתית בניו-יורק הוריה העניקו לה הכל בכל, בשמחה ובאושר. עבורם היא הייתה המושלמת ביותר, ה"פרח" של המשפחה.

בגיל שבע עשרה, כשאמה כבר לא היית בחיים נכנסה בה רוח שטות נערית שגרמה לה להתמרד.

"אבא, ביום ראשון הבא, אני יוצאת לטיול בהודו עם עוד כמה חברות!"

אביה נדהם: "להודו, לשם מה? מה יש לך לחפש שם?

והיא בשלה: "אבא, זה סגור, חבל על הזמן, אני נוסעת ואצטרך הרבה כסף!"

"לפחות תגידי בעזרת השם..." הוא רטן. באנחה כבדה הוא קם מהשולחן והצטער שאשתו כבר לא בחיים. אולי האם הייתה מבינה מה מסתתר בליבה של בתה הקטנה.

בטרם עלתה למטוס, בשדה התעופה ניסה האב להבינה.

"שולי!" – קרא בקול נשבר – "שולה'לה, תגידי את האמת, מה בחורה דתית מחפשת בהודו?!"

לתדהמתו אמרה לו: "אבא, אינני דתיה! אני נוסעת לחפש את ה'אמת' אל הבודהיזם..."

אביה לא האמין למשמע אוזניו: "את? בודהיזם? השתגת לגמרי או שזו בדיחה?"

שולי בפנים מאובנות השיבה: "לא אבא, אני רצינית, אני מקווה שתסלח לי".

פניו של האב האדימו מכעס. "לסלוח לך? אחרי כל מה שנתתי לך, אחרי החינוך שאמא זיכרונה לברכה העניק לך, זאת ה'תודה' שלך? אהבתי אותך עד הרגע הזה, שולמית. אך אם החלטת לזרוק מאחורייך את כל היקר והחשוב לי בחיים. איני רוצה הכיר בך יותר! לעולם לא אסלח לך!"

אלו היו המילים האחרונות ששולי שמעה מפי אביה.

מאז חלפו שלוש שנים. היא הגיעה להודו, עשתה  ככל העולה על רוחה והחשיבה את חייה אז כמאושרים. רק חבל היה לה שכך נפרדה מאביה, ועל כך שהוא מתעלם מהטלפונים שלה, ואינו מגיב כלל למכתביה.

יום אחד, עת ירד לקנות מצרכים בשוק, פגשה להפתעתה חברה משכבר הימים, שלמדה איתה בתיכון בניו-יורק, תוך כדי הפגישה הלבבית והשמחה, עת החליפו רשמי חויות ביניהן, הרצינו פני חברתה: "שולי, הצטערתי כששמעתי על אביך..."

"אבי? מה קרה לו?"

חברתה הביטה בה כלא מאמינה: "מה זאת אומרת?! אביך נפטר מהתקף לב חצי שנה לאחר שעזבת... אמרו שלבו נשבר בגלל שנסעת להודו, לא ידעת?!"

מאז ששמעה על אודות פטירתו של אביה, תקף אותה בכי ממושך ומשהו קרה לה בתוכה .

"אני רוצה לנסוע לישראל, להתפלל להשם!" – אמרה לחברתה.

"ובהודו לא תוכלי להתפלל?"

"בהודו?! אני שונאת את הודו, שונאת את האלילים פה! אני לא רוצה לראות את המקום הזה יותר!"

בעיניים מלאות דמעות ובקול צרוד מרוב בכי אמרה: "אני רוצה לנסוע לכותל המערבי, אני חייבת להתפלל שם, במקום הכי קדוש!"

שולי עזבה את הודו. היא מצאה את עצמה במטוס בדרך לישראל, אל המקום המקודש כל כך לעם ישראל. היא הגיעה ישירות לכותל המערבי – שריד בית מקדשנו, שממנו לא זזה השכינה מעולם...אבל, האם מותר לה להתפלל כאן? היא, שעזבה את הדת, היא שגרמה בנסיעתה להודו למות אביה היקר...

בהיסוס  ובהתרגשות  רבה התקרבה אל הכותל. ליטפה את אבניו הטהורות, ספוגות הדם והדמעות, הניחה את ראשה על אבני הכותל והחלה לבכות...על העבר...על ההווה....ועל העתיד הלוטה בערפל.

מעל לכל בכתה על כך שציערה כ"כ את אביה היקר לה מכל. היוכל פעם לסלוח לה? התוכל היא לסלוח לעצמה?

דמעותיה זלגו ללא הפוגה. אישה שעמדה לצידה והבחינה בכך, הציעה לה לכתוב על פתק את כל מה שמעיק עליה, ולהניח בין אבני הכותל. 

ואכן, שולי התיישבה וכך כתבה: "אבא, אני כאן בירושלים עיר הקודש. ליד הכותל המערבי. אם נשמתך רואה  אותי מלמעלה, אני מבקשת ממך, אבא'לה יקר: אנא! סלח לי! לא התכוונתי להכאיב לך. אני מבטיחה לחזור בתשובה וללכת בדרך של אמא ושלך. התוכל לסלוח לי פעם אבא? מבתך האוהבת לעד, שולמית".

גל חדש של דמעות שטף את פניה. אך כעת היא הרגישה הרבה ותר טוב. שולי חיפשה מקום בין אבני הכותל להניח את הפתק, אך בכל פעם שניסתה, הפתק נפלל כאומר לה: "סליחה, אין כאן מקום עבור.... היא פחדה שאולי זה סימן משמים שאביה לא מעוניין...היא החליטה להתאמץ יותר, לקחה כסא בסמוך למחיצה, נעמדה עליו וניסתה להכניס את הפתק קצת יותר בצד של הגברים ו...תודה לא-ל, היא הצליחה אך...בכך היא שיחררה והפילה פתק של מישהו אחר שהיה תחוב בדיוק שם. היא החליטה להחזיר את אותו הפתק שנפל למקומו, ובעת שניגשה להרימו היא הבחינה שמשהו על הפתק מבחוץ היה מוכר לה. שמה – שולמית – היה כתוב שם שחור על גבי לבן.

שולי  הפכה את הדף. כתב היד היה מוכר לה...ליבה החל להלום בקצב...כולה מרוגשת ונדהמת היא מזהה שזהו כתב ידו של אביה ז"ל...הסקרנות גברה על לבטיה. היא פתחה את הדף הצהוב הדהוי והמרופט ולעיניה הדומעות מהתרגשות נתגלו כל המילים:

"ריבונו של עולם! אנא רחם על שולמית בת רבקה, בתי הצעירה שנסעה להודו לפני חודשיים. תשמור עליה שתהיה יהודיה נאמנה. אם יכולתי, הייתי רוצה לומר לשולי שלי: שולי בתי, אני אוהב אותך! אני סולח לך מכל לבי, בתי הקטנה.

כעסתי מאוד כשעזבת, אמרתי לך שלעולם לא אסלח לך. אך אני נשבע בזה שאני סולח לך מכל לבי. רק אני מתפלל להקב"ה שיחזיר אותך בתשובה שלמה, ושתתחתני בבוא היום עם בחור יהודי ירא שמים, ושתזכו לגדל ילדים טהורים לחיים של תורה ומצוות. מאביך האוהב אותך מאוד מאוד. יעקב בן דינה".

שולי התעלפה מיד לאחר קריאת הפתק שנפל אליה מבין אבני הכותל...והתעוררה לחיים חדשים.

שולמית בת יעקב ורבקה, היא כיום אם לשני ילדים טהורים. הם זכו להיוולד בטהרה, לאמא צדקת, בעלת תשובה צעירה שזכתה להקים בית נאמן בישראל, בית של תורה ומצוות, בדיוק כפי שרצה והתפלל עליה אביה ז"ל. הם חיים כיום באחת משכונותיה של ירושלים עיה"'ק.

אותו פתק שנפל מתוך אבני הכותל המערבי נמצא מאז עמוק עמוק  בתוך קירות ליבה, לעד ולנצח. אכן, שולמית זכתה לשוב... "מעולם לא זזה השכינה מהכותל המערבי וזה ההבדל בין יהודי לגוי אצלנו הניצוץ נמצא עמוק פנימה ורק ע"י דיברי תורה או התקרבות והתבוננות בקב"ה ניתן להדליק ואז הוא יבער כאש לוהטת ורק הרשעים מתכסים בחושך נצח" (אור דניאל).

תנו לכם מופת (וארא  ז-ט)

בימי הרעש של מרידת פולין במלכות רוסיה, תפסו החיילים הפולנים המורדים איש אחד מבעלי הבתים שבסביבת רדומסק, גביר נכבד וחסיד, הובילוהו אתם, ואמרו שידונו אותו למיתה, כי לא רצה, לדבריהם לתת להם תבואה ויין ושאר צרכי אוכל שדרשו מאתו. באו בני ביתו של הגביר וקרוביו ביללה גדולה וצעקות נוראות לרב הקדוש ר' שלמה מרדומסק ז"ל, בעל "תפארת שלמה", שהיה מפורסם לבעל מופת גדול, וסיפרו לו שתפסו את הגביר, וכפשע בינו ובין המוות. השיב להם הרב:

אל תרעישו ואל תרעימו המורדים לא ימיתו אותו, וכל הענין יסתיים בכסף.

ציווה להם הרב, שילכו אל ראש המורדים ויפנו אליו בבקשות ותחנונים.

נסעו בני המשפחה בעקבות מחנה המורדים, באו אל הראש שלהם, והתחילו להתחנן לפניו על נפשו של התפוס. ראש המורדים קיבל אותם בסבר פנים יפות, והשיב, שפושע כזה שלא רצה לתת למחנה שלו צרכי אוכל, בדין הוא שישלם כסף ענושי שלושים אלף זהובים. רצו חיש מהר והביאו בשמחה את הסכום במזומן, והאיש נפדה ממות לחיים.

תיכף הלכו לרב בעל "תפארת שלמה" לבשרו את הישועה הגדולה, וכי נתקיימה ברכתו. שאל הרב את הגביר: באיזה אופן הוציאוך לחפשי? השיב הגביר, ששילם קנס שלושים אלף זהובים.

תמה הרב: היתכן שסכום רב כזה יקחו מאתך? לא! גם את הכסף לא תפסיד ותקבלו בחזרה.

האנשים ששמעו את דברי הרב התפלאו מאוד, הרי ידוע, שהמורדים לא הוציאו מתחת ידם עולמית כל מה שנפל לידם, ומי זה יעמוד כנגדם לדין עם שהתקיף ממנו?

זמן רב עבר מאז, עד כי הדבר כמעט שנשכח מן הלב. וממשלת רוסיה עשתה בינתיים שמות במורדים, לקחה מהם את כל השבי והמלקוח והשלל הרב שהיו אצלם, ומצאה אצל אותו המחנה סך שלשים אלף זהובים, ובספרי החשבונות של המחנה מצאו רשום שהסך הזה נתקבל מאיש פלוני בתור עונש. תיכף שלחו הזמנה לאותו גביר שיבוא, ובבואו נתנו לו בחזרה את כספו בשלמות.

נזכרו מקורביו של הגביר בדברי הרב מרדומסק וראו שלא נפל מדבריו ארצה ויהי הדבר לאות ולמופת. והלכו תיכף לבשרו, שנתקבל הכסף בחזרה. כששמע הרב דבריהם, התרגז מאוד ואמר:

לכו לכם לדרככם! מה לכם כי תבואו אלי ותבלבלו את ראשי בסיפורי מופתים. לכו לכם! אין רצוני לשמוע מאתכם מופתים.

היה שם אחד ממקורבי הרב, ושאל אותו:

ילמדנו רבנו למה זה גער בהם שלא  יספרו המופת? הלא באמת יש כאן מופת גדול: בתחילה אמר הרבי שיינצל בנפשו ויהיה רק הפסד ממון, וכן היה, שוב אמר הרבי אחר כן, כי גם את הכסף יקבל בחזרה, מה שהיה דבר תמוה להוציא משיני זאב טרף כאלה! והנה גם זה נתקיים. והאם אי כדאי לספר מגודל כח הצדיק ולמה זה גער בהם וגרש אותם?

השיב לו הרב: יפה שאלת, אבל אספר לך מעשה מהבעש"ט. פעם אחת הפציר הבעש"ט באחד מתלמידיו שיקבל עליו רבנות, ולא הסכים התלמיד. הראה הבעש"ט פנים של כעס עליו: "היתכן? אני רוצה לתת לך מקום מנוחה, שתוכל לישב על התורה ועל העבודה בתור רב, ואינך רוצה? הרי זה סימן שאינך מתמיד בלימוד, ואינם רוצה לקבל עליך עול תורה", ועוד דברי כיבושין כיוצא בזה אמר לו הבעש"ט. והתלמיד באחת: "לא! אינני רוצה להיות רב". אז גילה לו הבעש"ט, כי רצה רק לנסות אותו...ובכן סיים הרב מרדומסק – תדע, כי גם לצדיקים הגדולים מראים לפעמים מן השמים גדלות של אותות ומופתים, והכוונה היא לנסיון לראות אם יגבה ליבו וירום ויתגאה, ויתרשל על ידי זה מעבודת הבורא. ונסיון כזה היה גם אצל משה רבנו עליו השלום, שאמר לו ה': "ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב, י), ואם היה שומע ומסכים לזה היה נאבד ח"ו, שלא היה אל לנסיון, אבל משה רבנו עמד בנסיון ואמר "ואם אין מחני נא מספרך"..(שם שם, לב) ואם כן איפוא סיים הרב מי יודע מה הם המופתים האלה שהם מספרים, אולי הם רק לנסיון, ומה להם כי ירעישו במופתים?

ואמר נכדו של הרב, שזהו מה שאמר הכתוב "כי ידבר אלכם פרעה לאמור תנו לכם מופת קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין" שקשה: מה הלשון אומר "תנו לכם מופת"? אלא שפרעה ידע שאם יהיו למשה ואהרון התנשאות וגאוה לא יוכלו לגאול את ישראל, כי גאולת ישראל באה רק מתוך שבירת הלב, כמו שכתוב (שמות ב כג) "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" ואז "ותעל שועתם", ורצה פרעה במתכוון לבקשם שיתנו מופת, כדי שע"י זה יבואו לידי התנשאות וגיאות, ולכן אמר "תנו לכם מופת", שתדעו בעצמכם כי בעי מופת אתם. לפיכך ציוה הקב"ה לעשות מופת שהמטה יהפך לתנין, לרמוז על הנחש הקדמוני שרצה להביא את חוה לידי חטא זה של גאוה ממופתים, ואמר לה על כן "והייתם כאלוקים", שתוכלו לברוא עולמות באותות ומופתים, ולכן תעשו מהמטה תנין, להיות לכם לזכרון לבלי לבוא לידי גאוה על ידי המופתים. (סיפורי חסידים)

וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינם ויבלע מטה אהרון את מטתם  (וארא  ז-יב)

מאחר שחזר ונעשה מטה, בלע את כולן (רש"י)

מטה הרי הוא דומם וא"כ כיצד  יתכן שמטה אהרון יקבל רוח חיים ויבלע את מטות החרטומים?

מכאן נובעת המסקנה, כי אצל הקב"ה גם הדומם מקבל חיים. וכידוע, לעתיד לבוא קירות ביתו של האדם הם אלה שיבואו ויעידו עליו. הם הם המביטים בכל מעשיו בכל עת ואף במסתרים בתוך ביתו כפי שמבארת הגמרא (תענית יא) "ושמא יאמר אדם מי מעיד בי? אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידין בו, שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה (חבקוק ב, יא). ויש אומרים איבריו של אדם מעידין בו, שנאמר אתם עדי נאום ה'".

גם בנידון דידן, במטה אהרון יכול הקב"ה להפיח רוח חיים, כפי שמובא בזוהר (ח"ב כח) על הפסוק "ויבלע מטה אהרון":

בוא וראה מטה אהרון, שהוא עץ יבש, עשה בו הקב"ה ראשית הניסים, ושתי שליחויות נעשו בו א. שהוא עץ יבש ובלע תנינים שלהם.  ב. כי לשעתו קיבל רוח חיים ונעשה בריה.

אוי להם לאותם האומרים שהקב"ה אנו עתיד להחיות מתים, כי איך אפשר שיעשה מהם בריה חדשה! יבואו ויראו אלו, הרשעים השוטים, הרחוקים מתורה ורחוקים מהקב"ה, שבידיו של אהרון היה מטה, עץ יבש, והקב"ה החזירו לפי שעה לבריה, שנשתנתה ברוח וגוף, אלו הגופים כבר היו בהם רוחות ונשמות קדושות ושמרו מצוות התורה ועסקו בהן ימים ולילות, הקב"ה הטמין אותם בעפר, והנה אחר כך בעת שישמח העולם על אחת כמה וכמה שהקב"ה יעשה אותם בריה חדשה!

ולא עוד, אלא אותו גוף שהיה, הוא יקום, לכך כתיב 'יחיו מתיך' (ישעיהו כו, יט) ולא נאמר 'יברא', משמע שהם כבר נבראו אבל צריכים רק שיחיו, כי עצם אחת תישאר מהגוף מתחת הארץ, ועצם ההיא אינה נרקבת ואינה נעדרת בעפר לעולם. בעת ההיא הקב"ה ירכך אותה ויעשה אותה כשאור בבצק, תעלה ותתפשט לארבע זויות, וממנה ישתכלל הגוף וכל אבריו ואחר כך יתן בו הקב"ה את הרוח (אור דניאל).

הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם (שמות ז-יז)

דוקא "היאור" שהוא "הנילוס" נהפכו המים שבו לדם, כי ידוע שהנילוס מקורו הוא בחבש, שהיא בדרומה של מצרים, ומשם נשפך ועובר אח"כ בכל ארץ מצרים, ואין ספק שלא לקו מי הנילוס בהיותם בחבש, כי מה הם חטאו שמימיהם יהפכו לדם, ורק כשבאו לגבול מצרים נהפכו לדם, וכשיצאו ממצרים שוב נהפכו למים, וכשהמצרים היו עומדים מרחוק והיו רואים את המים הזורמים, חשבו נלך ונשתה מים, אבל בהגיעם לגבול מצרים, מיד נהפכו המים לדם, ובזה ידעו כי אני ה', המהפך מים לדם, ודם למים, וממכה זו העשירו בני ישראל, כי בבית אחד שגרו בו יהודי ומצרי, והיה להם חבית מלאה מים בשותפות, וכשהמצרי היה ממלא את הקנקן מן החבית, היה מלא דם, ואילו כשהיהודי ממלא את הקנקן, מאותו חבית היה מלא מים זכים וטובים, והיה המצרי מתחנן ליהודי ואומר לו תן לי מידך ואשתה, וכששם הקנקן בפיו נהפכו המים לדם, ולא היתה להם עצה למצרים, אלא לקנות מים בכסף מן היהודים, בכל מחיר שבקשו, ועי"כ התעשרו, שכן המכה נמשכה שבעה ימים. (אמרי חן)

ושרץ היאר צפרדעים ועלול ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך (וארא  ז-כח)

מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאין מצוין על קדושת השם כתיב בהו "ובאו ועלו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך" וכו' אנו שמצוין על קדושת שם על אחת כמה וכמה (פסחים נג).

חנניה מישאל ועזריה קידשו שם שמים בכך שלא השתחוו לצלם ולא עשו אחר הציווי של נבוכדנצאר על כך מקשים התוס ומה ק"ו הוא זה? הלא על ג' עבירות נאמר "יהרג ואל יעבור'' ואחת מהן היא עבודה זרה וא"כ מחוייבין היו מן התורה לעשות זאת ומתרצים כי הצלם אשר עשה נבוכדנאצר לא היה נחש לע"ז ממש ואם כן לא הייתה להם מחוייבות מדין שמים למסור עצמם ובכל זאת היו נכונים לעשות זאת.

מסירות הנפש של חנניה מישאל ועזריה נלמדה מן הצפרדעים הרי ידוע שהצפרדעים יכלו לבחור את המקום אליו ילכו, וכל צפרדע הלכה למקום אותו היא בחרה למרות שהצפרדעים נחשבים לגלמים שאין בהם רצון ובחירה מ"מ לא כן הוא הדבר כפי שאכן חז"ל הביטו על כלל הביראה כולה ועל כל בריה ובריה שיש לה שליחות למלא רצון בוראה כמו שהצפרדעים ראו את תפקידם וחלקם בחרו היכנס לתוך התנורים ולהישרף וכל זאת במטרה של שליחות לעשות רצונו יתברך.

מכאן שאבו חנניה מישרל ועזריה את הכוח והעוצמה לבדוק ולבחון מהו רצון הקב''ה איך בעיני הקב"ה רצוי קיום מצוה האם להיפטר ולומר שמדובר כאן רק בצלם, וזו אינה עבודה זרה ממש וכך להינצל אך לא כך הם נהגו במעשה גבורתם קידשו שם שמים ומסירות נפש נלמדה מהצפרדעים לראות את הקב''ה בתוך המצווה וכך לקיים רצונו יתברך כדוגמת זה מצינו בגמרא (סנהדרין צב).

תנו רבנן בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש אמר לו הקב"ה ליחזקאל לך והחייה מתים בבקעת דורא כיוון שהחייה אותן באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו.

אמר: מה טיבן של אלו

אמרו לו: חבריהן של אלו מחיה מתים בבקע דורא

פתח ואמר: "אתוהי כמה רב רבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם ושלטנה עם דר ודר וגו'.

אמר רבי יצחק: יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע! שאלמלא לא בא מלאך וסטרו על פיו ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהילים! ע"כ.

פלא רשע אומר שירה להקב"ה וכפי שמביאה הגמרא שכאשר הפיל נבוכדנצר את חנניה מישראל ועזריה לכבשן האש בא יחזקאל והחיה אותם מול תופעה מבהילה זו בא נבוכדנצר ואומר שירה להקב"ה "אתה וה' כמה רברבין מבאר ה"מצודת דוד" אותותיו מאוד גדולות ומופתיו התמוהים מאוד חזקים מלכותו מלכות כל עולמים וממשלתו על כל הדורות

נבכודנצר מגיע כאן לרגעי שיא התעלות שאין כדוגמתה רשע זה משבח את הקב"ה ואומר לפני שירה יותר מאשר דוד המלך כמו שכותבת הגמרא שביקש לגנות כל שירות ותשבוחות שאמר דוד בספר תהילים ופירוש הדבר שהיה מסדר תשבחות נאות יותר מדוד המלך ואילו אמרן הקב"ה היה נוטה אחריהן יותר מאחורי השירות ששורר דוד!

וכשמגיע נובכדנצר לרום המעלה באה הסטירה ומעכבת את המשך העליה. אם היה ממשיך לשיר מסוגל היה להעפיל לדרגות גבוהות

לעומתו דוד המלך ידע לשיר להקב"ה "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא גם כאשר אפפוני חבלי מוות בשם ה' אקרא''!

בדרך זו חפץ הקב"ה שנקים מצותיו למרות שלעיתים יש קשיים ואף יתכן שקיימת אפשרות  להיפטר מן המצווה בטענה צודקת ובסיבה הגיונית אך הקב"ה חפץ שאדם ימסור נפשו למען קיום מצווה יגיע עד לשיא גבול היכולת האפשרית וזכות זאת יכולה להגן עליו ועל בני ביתו כפי שמעיד המעשה הבא, אותו סיפר הרב יחיאל גוטפרב.

על דלת ביתו של אברהם תלמיד חכם מיקירי קרתא דירושלים שהתברך בלי עין הרע בארבעה עשר  ילדים התדפקה אשה עניה וביקשה שיתנו לה בשר עוף לשבת. בעל הבית שכמו כל עמלי תורה אין הפרנסה מצויה בביתו בשפע והמזון הנמצא בביתם בקושי מספק לקיום עצמם הסביר לאשה שאת שני העופות היחידים שיש לו במקרר הוא שומר לחג הקרב ובא וזה הבשר היחיד שנשאר לו להאכיל את ילדיו.

למרות תשובתו האשה לא ויתרה והיא נשארה עומדת בפתח הבית מתחננת על נפשה וממתינה בכל זאת אולי יתרצה בעל הבית ויתן לה מנת עוף.

האברך לא יכל לעמוד מול דמעותיה מיד עשה שיקול דעת  נוסף והחליט שאם האשה האומללה הזו לא התביישה להגיע עד פתח ביתו ולבקש שיתנו לה בשר לאכול אות הוא משמים כי בעת הגיעו מים עד נפש ואם כן אתן לה את מנתנו ולכל היותר ילדי לא יאכלו בשר בחג

לא עברו רגעים אחדים ומיד התנצל בפני האשה על סירובו וביקשה שתמתין לקבלת העוף היחיד שנשאר במקר.

כיוון שהבין את הזכות הגדולה שהזדמנה לידיו להאכיל אשה עניה שמח על כך שנתגלגלה לידו מצווה לסיע לאשה לקראת שבת

האברך ניגש למקרר ופתאום נשמעה  זעקה מפיו כשהוא עומד מול המקרר הפתוח ומסרב להאמין כאשר הביט פנימה ראה את  ילדו בן השלוש שנכלא בתוכו מבלי יכולת להשתחרר.

הילד היה כבר כחול לגמרי וסבל מקשי נשימה איומים בניסי ניסים הצליחו אנשי "הצלה" להחזיר אותו למצב נשימתי סדיר. רופאי בית הרפואה סיפרו לאברך כי אם הפעוט היה נשאר עוד מספר רגעים במקרר היה יכול לאבד חייו!

אין ספק כי מעשה החסד שהחליט בעה"ב לעשות ברגע האחרון הוא זה שהציל את בנו ממוות בטוח. כך חש האב בכל נימי נשמתו את דברי חז"ל צדקה תציל ממוות.

מעשה נפלא זה מלמדנו כיצד הקב"ה חפץ שנקיים מצוותיו ואם כך נשכיל לקיימן ודאי שלא ישיב פנינו ריקם הנה לך דוגמא נפלאה לקיום רצון הבורא מסירות נפש (אור דניאל).

ויעשו כן החרטמים בלטיהם ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים (וארא ח- ג)

מובא בילקוט, כי היה אז מצב של מלחמה בין מלכות מצרים ומלכות כוש, בדבר גבולות מדינותיהן, והצפרדעים הכריעו את הכף, שכן הכל ראו בעליל כי גבולה של מצרים מגיע עד למקום בו הגיעו הצפרדעים. כאשר העלו החרטמים גם הם את הצפרדע על מצרים, ביקשו להרחיב את שטחה של מצרים ולחדור לתוך גבולות כוש, אך השם-יתברך הפר את זממם - "ועלו הצפרדעים על ארץ מצרים" - אפילו הצפרדעים שהעלו החרטומים בלהטיהם לא חרגו מגבולותיה האמיתיים של מצרים. (עדות ביהוסף)

ויצא משה ואהרון מעם פרעה ויצעק משה אל ה’ על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה (וארא ח-ח)

ומדוע היה צריך משה לצעוק אל ה’ על דבר הצפרדעים ואילו בשאר המכות כתוב "ויעתר אל ה’" ולא כתוב ויצעק? אלא הענין הוא כי מאחר שהמתפלל צריך שישמיע לאוזניו וכפי שפסק מרן השו"ע (או"ח סי’ ק"א ב), לכן הוצרך משה לצעוק על דבר הצפרדעים משום שהרעש שלהם היה חזק מאוד ובדיבור רגיל לא היו שומעות אזניו מה שמתפלל. (שפתי חכמים)

מסופר ביהודי, שבהיותו חייל בצבא הצאר ברוסיה, קרה לו פעם שבאמצע תרגיל צבאי נזכר שלא התפלל מנחה, ומיד פרש לצדדין והתחיל להתפלל. כשראה זאת מפקדו, התחיל להפליא בו מכות נמרצות והחליט להעמידו לדין.

בתקופה ההיא שררה מתיחות בצבא הרוסי, ולעת כזאת – כל משפט הוא מסוכן, במיוחד משפט נגד יהודי, שרוצים להפגין לראווה את מידת החומרה, ובפשטות ניתן היה להניח שצפוי לו עונש מיתה.

ואמנם, המשפט התחיל, העמידו שם קטגור וסנגור, ואילו היהודי החליט בנפשו שבתוקף הנסיבות אין לו מה לענות ומה לטעון, שהרי לא יקבלו מפיו שום דבר, ולכן על מה שישאלו יענה בפרקי תהלים, וכך באמת היה. כששאל אותו השופט לשמו החל לומר "שיר המעלות אשא עיני אל ההרים" וכששאלו אותו למקום מגוריו, ענה: "משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה" וכן הלאה...

החליט השופט שעומד לפניו אדם בלתי שפוי, וזו בעצם גם הסיבה שפרש באמצע התרגיל להתפלל. מיד הוציא עליו צו אישפוז ושלחו אותו לבית חולים לחולי נפש, שם שהה כמה שבועות, עד שהגיע הרופא הראשי, ולאחר שבדק אותו היטב מצא שהוא בריא לחלוטין, שיחרר אותו מבית החולים וניצל מהכל.  (שאל אביך ויגדך).

ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכלו ותהי הכינם באדם ובבהמה (וארא  ח-יד)

והטעם שהחרטומים לא יכלו לברוא את הכינים הגמ’ בסנהדרין (דף סז, ב) מבארת זאת, א"ר אלעזר, מכאן שאין השד יכול לברוא בריה פחות מכשעורה, והטעם כי השדים הם רוחות טמאים, ושיעור טומאה כשעורה, ולכן בפחות מן השיעור הזה לא מקבלים טומאה, ואין השדים שולטים.

ויש עוד טעם שהם לא יכלו לעשות הכינים, כי המכשף ניצב על הארץ כדי שיוכל לעשות פעולה, ומאחר שכל עפר מצרים נעשה כינים לא יכלו המכשפים לעשות כשפים כי זה נקרא שהם באויר ואינם ניצבים על האדמה. לכן נאמר אח"כ ויואמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוקים היא וחזק לב פרעה (שמות ח-טו) ובכל זאת חזק לב פרעה זה רק אומר שרשעים על פתחי גהנום אינם שבים בתשובה וכמו שמצינו מעשה בגמ’ בסנהדרין (דף מד ע"ב ברש"י ד"ה "דבעיא מכסא"), בשמעון בן שטח שבימיו היה מוכס רשע, ובאותו יום שמת נפטר גם חכם גדול, ונתאסף כל הקהל להלוויתו של החכם, ובאו אף קרובי הרשע לקחתו ולקוברו, והיתה מיטתו מהלכת אחר מיטת החכם, ובאמצע הלוויה באו לסטים כדי להורגם, וכל המלווים ברחו, והשאירו את המתים באמצע הדרך, ורק תלמיד אחד נשאר ושמר על ארונו של החכם, אחרי שהלכו הליסטים חזרו כל האנשים כדי לקבור החכם, אבל טעו ובמקום ארונו של החכם לקחו את ארונו של המוכס, וקברו את המוכס בכבוד גדול, והתלמיד ההוא כמה שצעק בקול גדול: אין זה ארונו של החכם לא שמעו לו, כי אמרו, הוא הטועה מחמת הבהלה, ואח"כ באו קרובי הרשע ולקחו את מיטת החכם ואיש לא רצה להתעסק בקבורתו, כי חשבו שזהו המוכס הרשע, ולאותו תלמיד היה צער רב על המעשה ואמר: איזה חטא עשה החכם שנקבר בבזיון כזה, ואיזו זכות היתה לאותו רשע שנקבר בכבוד גדול כזה?

בלילה הופיע החכם בחלומו ואמר לו: אל יהיה לך צער, ודע בבירור שאני נמצא בגן עדן ויש לי מקום מכובד מאוד, והמוכס הוא בגיהנום, ואזנו נמצאת תחת כניסת השער, שכל העובד הוא צריך לישא על אזנו, וצערו גדול, הן בשעת שהדלת נסגרת והן כשהשער פתוח. כי הקב"ה משלם לכל אחד לפי מעשיו.

ולמה הגיע לי בזיון כזה? משום שפעם אחת שמעתי שמזלזלים בת"ח ושתקתי ולא מחיתי, ולכן הענישו אותי מן השמים שקברו אותי בבזיון ובזה נסלח לי כי לא עשיתי עוד עוון מלבד זה. ולמוכס היתה זכות, שפעם אחת עשה סעודה גדולה עבור מושל העיר, ואחרי שהכין את כל המאכלים, לא יכל המושל לבוא, ולכן הזמין את כל עניי העיר וחלק להם הסעודה ובזכות זה נתנו לו שכרו בעוה"ז שהיתה לו לוייה מכובדת אבל כעת הוא בגיהנום.

שאל התלמיד את רבו עד מתי יעניש אותו בעונש חמור זה? ענה לו החכם: עד שימות שמעון בן שטח ויקבר. שאל אותו תלמיד ומדוע? השיב החכם: מפני שיש נשים מכשפות ישראליות הדרות באשקלון ואינו הורגם, ובתורה נאמר "מכשפה לא תחיה" למחר הלך אותו תלמיד לשמעון בן שטח וסיפר לו את כל החלום, שמע זאת שמעון בן שטח וקיבל עליו להורגם, מה עשה? כינס שמונים בחורים בעלי קומה והיה אותו היום יום גשום ונתן לכל אחד בידו כד גדול וקיפל טלית בתוכם, ואמר להם שימו לב למה שאומר לכם, כי מאחר שהן שמונים נשים כשפניות א"א להתגבר עליהם אלא אם תעשו כמו שאצוה, כשאתן לכם אות ליכנס, השתדלו שתיכנסו אחד אחד, וכל אחד מכם ירים מכשפה אחת וירים אותה הרחק מן האדמה, שאם הן באוויר הם לא יכולות לעשות כישוף, כי התנאי לכישוף שיפעל הוא שיהא המכשף עומד ורגליו נצבות בארץ, ולכן תשתדלו לבצע זאת, שאם לא כן לא תוכלו עליהם.

וכך הלך שמעון בן שטח עם תלמידיו, והוא נכנס בפנים והשאיר אותם בחוץ, שאלו אותו: מי אתה? ענה להן: אני מכשף גדול באתי להיווכח אם אתן מבינות בחכמה זו. אמרו לו: איזה מן כישוף אתה יכול לעשות? אמר להן: אני יכול להביא ברגע זה שמונים בחורים מלובשים יפה שאין להם אפילו טיפה אחת של גשמים על בגדיהם, ואע"פ שהגשם היורד עד עכשיו הוא חזק. אמרו לו אנו רוצות לראות אם אמת הדבר מה שאתה אומר, יצא לחוץ ורמז להם, מיד הוציאו הטליתות מן הכדים ונתעטפו בהן ונכנסו, ואחז כל אחד את אחת מהן והגביהה, ואז לא יכלו המכשפות לעשות דבר, והוציאום ותלו את כולן.

אחרי זמן נתאספו קרוביהן של מכשפות אלו, ואמרו עדות על בנו של שמעון בן שטח שעשה עבירה שהוא חייב עליה מיתה, ובי"ד קבלו עדותם וגמרו דינו לסקילה? וכשהוציאוהו ליסקל אמר: אם יש בי עוון זה תהיה מיתתו כפרה לנפשי, ואם לאו תהיה מיתתי כפרה על עוונותי ויהיה הקולר תלוי בצוואר העדים, וכששמעו העדים כך נתחרטו על דבריהם ואמרו לבית דין כי שקר העידו, כי אמרו כן על שאביו הרג את המכשפות שהיו קרובותינו, ואעפ"כ לא ניצל מן המוות, כי יש דין, כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ופירושו כי העדים לאחר שאמרו עדותן בבי"ד שוב אינם יכולים לחזור בהם, כי אין אנו מקבלים את דבריהם האחרונים כי אם הראשונים, כן הדין בעדות בעל פה, וכד בעדות בשטר ממון, או לענין נפשות.

וזה שאנו למדים ממעשה זה שהמכשף צריך לעמוד ניצב על הרצפה וכיון שכל הרצפה היתה מלאה כינים ממילא עמדו הם כביכול באויר ולכן לא יכלו לעשות את הכישוף (מאמר אפרים).

שאלה: יש כמה מקורות שמזכירים את המושג כישוף – "מכשפה לא תחיה", המעשה על שמעון בן שטח שהרג 80 מכשפות ביום אחד ועוד ועוד. מה זה כישוף? מה תפקידו בימינו, והאם יש אפשרות להשתמש בו? האם יש אנשים שמשתמשים בו בימניו?

תשובה: העולם מופעל על ידי כוחות רוחנים גדולים "כי הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד" הכוחות הרוחניים הם מפעילים את הכוחות החומרים שליטה על כוחות רוחניים נותנת שליטה על כוחות חומרים וזהו ענין התפילה. רק שבתפילה אנו מתקשרים על  יסוד כל הכוחות הרוחניים והולכים לפי רצונו וזהו ההבדל הגדול שבין כשפים לתפילה.

מלכות דארעא כמו מלכות דרקיעא, ולכן נמשיל משל למה הדבר דומה? למלך שיש לו שרים הממונים כל אחד על מגזר שונה במשק, החלטותהם משנות גורל של הרבה מאוד אנשים.

אם יש מישהו שיכול לשלוט על אחד מהשרים האלה בשוחד או באיומים או בהפעלת כוח אחר עליו, כוח שיותר חזק ממנו הוא מסוגל להפעיל את השר הזה בניגוד לרצון המלך.

למשל הוא השימוש באטום להחרבת העולם זהו שימוש בכוח אלוקי שנועד לטובת הבריאה למען הרס בגלל חשבונות ואינטרסים. השליטה בכח הזה היא כמו שליטה בכוחות רוחניים. אם פעלת לפי רצון ה’ – עשית טוב בניגוד לרצונו – זהו כשפים. כשפים שמכחישים כח פמליה של מעלה.

גם בימינו יש כשפים. כל מדען שמשתמש במדע לשימושו הפרטי או תלמיד חכם שמשתמש בכתרה של תורה לכבוד, לשררה או לכסף ואינטרסים, וכן מי ששולט על אנשים אחרים בכוח הזרוע או באיומים והפחדות כולם עושים את אותו הדבר.

מאליו אתה מבין שיש הרבה דרגות בכשפים וחוזק של שליטה כזה או אחר. כך הוא הענין בקבלת מעשית. וזאת הסיבה העיקרית שכיום לא מומלץ להשתמש בקבלה מעשית. איננו נקיים מספיק להשתמש בזה רק לרצון ה’, וכבר למדת שאם מעורב בזה משהו אישי וכד’ הרי זה דומה לכשפים ח"ו. מאליו אתה מבין שיש בדברים אלו סכנה עצומה כי אם השר שהשתלטת עליו משתחרר מתחת ידיך – הוא נוקם בך על כך שניצלת אותו בניגוד לדעתו ובמיוחד שזה בניגוד לדעת המלך. סכנה? לא!!

לכן אנחנו מזכירים בדרך כלל שמות של מלאכים. הזכרה זו היא חלק מהדרך לשלוט עליהם. הזכרת שמותיהם לחינם הריהוא משהו מעין כשפים.

לכן אנחנו נזהרים להתפלל על הכלל ולא על הפרט כי זהו רצון ה’, על זה נאמר: "זבח רשעים תועבה" כמו של בלעם שרצה כסף וזהב וכל הפרשה מלמדת שהוא לא רוצה להבין שזה נגד רצון ה’, ו"תפילת ישרים רצונו" הוא רוצה שנתפלל כי אנחנו מצליחים להביא את העולם לרצונו. רצוננו ורצונו אחד אחדות. (הרב שמואל אליהו).

הקב"ה שלח את משה רבנו לפרעה בצווי שדרך שלושת ימים נלך במדבר

וזבחנו לה’ אליהנו כאשר יאמר אלינו: ויאמר פרעה אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה’ אלהיכם במדבר. רק הרחק לא תרחיקו ללכת העתירו בעדי (וארא ח, כג-כד)

הוא רצה לומר כך: כי מעשה היה בימי קדם באימפרטור שהיה צורר יהודים, והיו היהודים סובלים ממנו מרה. עד שבכל יום היו מתפללים ומבקשים שימות כדי שינצלו מגזרותיו.
לימים מת ובמקומו מלך בנו. ונתברר שהוא יותר רשע מאביו. יום אחד נפגש עם יהודי אחד שהיה יוצא ובא בביתו, אמר לו המלך: רוצה אני שתאמר לי: מה יש בלבך עלי? אמר היהודי: אני מתברך בלבי שתאריך ימים על מלכותך. התפלא המלך ואמר: הרי אני עושה לכם רע יותר מאבי, וכיצד אתה מבקש שאחיה הרבה? אמר לו היהודי: בחיי אביך היינו מתפללים שימות כי קיווינו שהמלך הבא יהיה יותר טוב, אבל לאחר שנתברר שאתה יותר רע מאביך, לכן אנו מתפללים שתחיה. ועל דרך זה אמר להם פרעה: העתירו בעדי, שאאריך ימים. כי מי יודע אם המלך הבא לא יהיה יותר גרוע ממני.

השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה (וארא  ט-יג)

מסופר במדרש, כי בכניסה לביתו של פרעה היה פתח נמוך שלעומתו ניצב אליל מצרי, כדי שיהיה הכרח לכוף את הראש בגלל המשקוף לפני הפסל עם כניסה לבית. ברם, בשעה שנכנסו לשם יעקב, משה ואהרן, נתרומם הפתח והם נכנסו דרכו מבלי לכוף את ראשם.

לפיכך נאמר אצל משה: "והתייצב לפני פרעה", ואצל יעקב: "ויעמידהו לפני פרעה" (מו, ז)

שנכנסו כשהם ניצבים ועמדים, מבלי להיתקל בפתח הנמוך. (אלשיך)

כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה’ (וארא ט-כ)

אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גילולים, (עיין רש"י), ומדוע באמת דווקא במכת הברד הקפיד משה לצאת מחוץ לעיר ולהתפלל, ואילו בשאר המכות התפלל בתוך העיר? דהנה ידוע שעבודה זה של המצרים הם הצאן, והנה כאן במכת ברד כתוב: "הירא את דבר ה’ הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים", נמצא שהיו הצאן שהם ע"ז של המצרים בתוך העיר, משום הכי יצא משה מחוץ לעיר להתפלל, אבל בשאר המכות היו הצאן בשדות מחוץ לעיר, ולכן היה יכל להתפלל בתוך העיר, או בפשטות כי היו קולות וברקים בתוך העיר ולכן לא היה יכול להתפלל שם.(אמרי חן)

הירא את דבר ה’ מעבדי פרעה הניס וגו’ ואשר לא שם לבו אל דבר ה’ ויעזוב וגו’ (וארא ט, כ-כא)

התורה מכנה את המצרים בתואר "הירא את דבר ה’". אם נתבונן ביראתם של המצרים נראה כי היא טבעית והגיונית לאחר כמה מכות שקיבלו מהקב"ה ואחר שראו שאזהרותיו של משה כלפי העלול לקרות אותם אכן מתגשמות, הבינו שכדאי ליזהר מפני מכת הברד. שש המכות הראשונות הוכיחו להם שהדברים אינם מתרחשים מאליהם, אלא יש יד מכוונת וכאשר מגיעה מכת ברד הם חוששים לחייהם ונמלטים.

בספר "דעת תורה" להגאון רבי ירוחם לייבוביץ ממיר זצ"ל, מבואר אודות מידת יראתם של המצרים אשר או ולקחו מוסר, לפי שראו את יד ה’ וההשגחה העליונה במתרחש איתם, הם יודעים שמכה נוספת אמורה להגיע אליהם ולכן הם יראים וחוששים. ואת מי הם יראים? את ה’.

ומה נענה, אנו רואים צרה רודפת צרה ואין אנו מקשרים מה קורה איתנו, אלא מתייחסים לכל אירוע בתור "מקרה".

וכבר עמד והתפלא רבי ישראל סלנט על עניין יראת השמים שבאדם, ותמה במשלו הידוע, שאם ימצא אדם כוס של מים, ורבים מן האנשים יאמרו לו שהמים זכים ובריאים ואיש אחד יתרה בו ויזהירו שבכוס המים יש סם מוות, תיכף יחדל האדם מלגעת בכוס, למרות שרבים מן האנשים אומרים היפך הדברים. ואף אם יבטיחו לו שהם שתו מן המים, בכל זאת החשש יקנן בו, ולמה לו להיכנס לסכנת ספק חיים ספק מיתה. מסיק מכך ר’ ישראל מסלנט: איך האדם הולך בעולמו בריא ובטוח, אינו חושש, אינו ירא ואינו דואג על אחריותו. והרי ישנם אנשים המתרים בו ואמרים לו כי לעתיד ענוש ייענש ורע ומר יהיה לו על עוברו פי ה’. ואפילו אם הדברים אינם ברורים לו במאה אחוז, אפילו בחמישים אחוז, ואפילו בעשרה אחוזים, אומרים לו שרע ומר תהיה אחריתו והמוכיחים אותו, אינם סתם אנשים, כי אם צדיקים ויראי ה’, מ"מ הוא נותר בשלו ועובר על עבירות חמורות, ואינו מרגיש שהוא שותה מסם המוות.

המצרים חששו לחייהם בעולם הזה, הזהירו אותם  מפני העלול לקרות. ומיד אחזתם חיל ורעדה. והכתוב מזכירם במילים "הירא את דבר ה’" – דבר המורה על יראת שמים שהייתה בהם.

יראת שמים צריכה לבוא מתוך התבוננות במתרחש סביב. לצערנו, רבים מן האנשים "מסתכלים" אך לא רואים".

וכבר כתב הרמב"ם (הלכות תענית פ"א הלכה א): כל דבר שיצר לכם כאן: בצורת, ודבר, וכו’, ידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעי הורע לכם וכו’, אבל אם לא יזעקו ולא ירעו אלא יאמרו ’דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, זאת דרך אכזרית".

ולכן חובת ישראל, כשיארע להם דבר חריג, לא יחסו לכך מקריות וטבעיות וכפי שמובא בגמרא ברכות, כשהחמיצו חביותיו של רב הונא הלך לשאול לחכמים בעבור איזה חטא נגרם לו ההפסד. רב הונא לא חיפש את הסיבה להחמצת היין בביתו בטמפרטורה שאינה נכונה, אלא הבין כי בהחמצת היין וההפסד, יש יד מכוונת. וכי הקב"ה חפץ שישים אל ליבו את הדבר וכך גם צריכים אנו להתייחס לכל דבר הקורה איתנו.

מעשה מופלא מובא בספר "מאורות הדף היומי", הממחיש לנו עד כמה אנו צריכים לראות כל "מקרה" כתרחיש משמים. לעיתים אנו מצליחים לראות את "סוף הסיפור" ולהבין את יד ה’ בדבר.

מעשה זה אירע ברבי בצלאל, שהוא אחד משומעי ה"שיעור דף היומי" בלונדון.

בבית הכנסת שבו מתפלל רבי בצלאל, אחד הכללים החשובים הוא הסדר והנקיון. בזמן שהיו האנשים שוהים בבית כנסת לתפילה, לימוד וכדומה, היה נכנס מידי פעם פועל גוי, האחראי על ניקיון בית הכנסת, כדי לפנות כוסות חד פעמיות ששתו מהן לומדי השיעור ופסולת אחרת שהצטברה.

ויהי היום, ישב לו רבי בצלאל בשיעור היומי שמתקיים אחר תפילת שחרית והאזין בקשב רב לדברי מגיד השיעור. באמצע השיעור נאלץ לצאת לרגע קט. קם רבי בצלאל ממקומו, עבר לאגף צדדי בבית הכנסת, חלץ את התפילין, כשהוא חושב לחזור ולהניחן ולהצטרף בחזרה לשומעי השיעור.

אך כשחזר חשכו עיני. התפילין לא היו במקומן! פנה רבי בצלאל כה וכה, הביט לכל הצדדים והתעניין אצל יושבי בית המדרש שמא ראה מישהו מהם את התפילין. כל הנמצאים ניסו לסייע לרבי בצלאל. האחד בעצה, האחר בחיפושים קדחתניים, אולם התפילין נעלמו כאילו בלעתם האדמה.

לפתע קרא אחד המתפללים ואמר: "כנראה ממלא המקום של פועל הניקיון ’סחב’ את התפלין!"

פנו המתפללים אל הפועל ושאלוהו: "אולי ראית את התפילין?"

הפועל, שעל פניו מבט תמים, שאל: "מה אמרת? תפין? מה זה תפין?"

רבי בצלאל לא יכול היה להתאפק: "תפילין, תפילין, איפה התפילין?"

והפועל בשלו: "מה זה תפילין?"

הזדרזו המתפללים ותיארו לו בשפה פשוטה: "אלו ריבועים שחורים שמחוברות להם רצועות".

סוף סוף קלט הפועל במה מדובר והסביר בפנים שלוות: "ראיתי על השולחן קופסאות חד פעמיות והשלכתים לאשפה כמתחייב מתפקידי".

שמע רבי בצלאל את דבריו ונשמתו כמעט פרחה. רץ במהירות אל מחוץ לבנין לביתן האשפה, והנה שוד ושבר – אל מול עיניו המשתאות ראה את משאית הזבל מתרחקת. נשא רבי בצלאל את רגליו ואץ אחריה, כשבליבו מחשבה: שכאשר תעצור המשאית בפעם הבאה כדי לפנות אשפה אולי יצליח להציל את התפילין. לשמחתו נוכח שהמשאית נעצרת. מיד הגביר את מהירות ריצתו, ובין התנשמויותיו התכופות צעק לעבר העובדים במלוא גרונו שיעצרו, אך כאילו "להכעיס" עובדי התברואה הספיקו להשלים את ריקון האשפה ונסעו מהמקום אל אתר הפסולת העירוני.

נחפז רבי בצלאל אל בית הכנסת, לקח את רכבו, ונסע במהירות למזבלה העירונית, כשבליבו תקווה להספיק לעצור את משאית האשפה לפני שתרוקן את הפסולת באתר. אבל דבר לא הועיל לו, והוא הגיע אל המקום לאחר מעשה.

בפתח האתר היה שומר אנגלי טיפוסי, גוי מגושם. פנה אליו רבי בצלאל וביקשו שירשה לו להיכנס כדי לחפש את התפילין. כרבע שעה ארך לו רק להסביר מה הן תפילין כשהוא נעזר בידיו וברגליו.

כשסיים את דברי ההסבר ענה לו הגוי: "אני מצטער מאוד הכניסה לנהגי משאיות בלבד!"

ניסה רבי בצלאל את השיטה הידועה ומששמע הגוי את רשרוש השטר, נפתח ליבו ואמר לרבי בצלאל: "הכניסה לזרים אסורה, אך אני בעצמי אלך לחפש את החפצים שלך". שאל הגוי את רבי בצלאל מאיזה איזור פינו את הפסולת המדוברת ופנה ללכת לכוון שבו משליכים את האשפה.

בחסדי שמים, לאחר זמן רב, חזר מדושן עונג ומחוייך כשבידיו זוג התפילין. רבי בצלאל התרפק בערגה על תפיליו, נשקן ופנה ללכת, אבל הגוי לא הניח לו.

הוא החזיק בידו את שטר הכסף שקיבל מרבי בצלאל ובפיו בקשה ביותר: "אינני מעוניין בכספך, אך אבקש ממך דבר אחד בתמורה".

כרה רבי בצלאל את אוזנו כאפרכסת, והגוי ממשיך: "אספר לך עניין אישי. אשתי יהודיה, ואביה נפטר לפני כשנה. לפני כחודש התחיל חמי להטריד את אשתי בחלומה, באומרו שהוא מצווה עליה שתמצא מישהו שידאג שילמדו תורה ברבים ויאמרו קדיש בציבור לעילוי נשמתו. אשתי ביקשה ממני לדאוג לכך, אך כבר שבועיים אני דוחה אותה בטענות ומענות שונות. והנה הבוקר ביקשה ממני מאוד שאטפל בעניין. כנראה התגלגלת לכאן כדי לדאוג לעניין זה".

הסכים רבי בצלאל ואמר קדיש לעילוי נשמת אותו יהודי גלמוד שבתו נישאה לגוי.

לצערנו לא תמיד אנו זוכים שיתקיים בנו "גל עיני ואביטה"...

כל מקרה שמתרחש אל לנו לומר "זה מיקרה וממנהג העולם אירע לנו זה". לכל צרה, לכל אירוע יש את היד המכוונת. במרבית המקרים אנו חשים צער ותיסכול בשעת צרה. כיוון שאיננו יודעים את מטרתה של המכה, ואף אין אנו רואים את יד ה’ המושטת מאחורי המכה. אך הקב"ה בודאי עשה זאת אך ורק לטובתנו כיוון שאין רעה יורדת מלמעלה. על כן "גם כי אלך בגיא צלמוות", גם כאשר הייסורים הם נוראים תמיד נזכור "לא אירע רע כי אתה עמדי"! יש סיבות ומסובבים אשר עינינו אינן רואות אותן. אך דבר אחד ברור: בכל המקרים אין מדובר במקריות!  (אור דניאל)

קרור האמונה

וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרון ויאמר אלהם חטאתי הפעם ה’ הצדיק ואני ועמי הרשעים וגו’: העתירו אל ה’ וגו’: ויאמר אליו משה וגו’: ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה’ אלוקים (וארא ט, כז-ל)

פרעה קורא ביוזמתו למשה ולאהרון ומכריז שהוא מכיר בחטאו ובצדקת ה’. על כך עונה לו משה: ידעתי שעדיין אינכם יראים מפני ה’. וכפי שמתרגם אונקלוס: יודע אני שעדיין אינכם נכנעים מפני ה’. וגם "העמק דבר" מבאר שאיננו בטוח שלא תחזור בך בשוב העונש.

מכל האמור לעיל אנו רואים, שמשה רבינו אינו נותן שום פתח או סיכוי להאמין לפרעה. הפעם הוא ייכנע בסופו של דבר לנוכח המכה הקשה. אם כן מדוע מראש למנוע ממנו את האפשרות לשלח את בני ישראל? הרי הוא מודה בפה מלא: "חטאתי הפעם ה’ הצדיק ואני ועמי הרשעים".

מכאן ניתן לומר שהתורה מלמדת אותנו יסוד גדול וחשוב במלחמת היצר. אנו נתקלים במהלך חיינו פעמים רבות במצבים של "קבלות", החלטה על שינוי גדול במהלך חיינו, או הרהורי תשובה. אנו רואים בכנסים לבעלי תשובה איזו התעוררות, בכי, הבטחות של חזרה בתשובה ופעמים רבות תוך יום, הדברים נעלמים כלא היו. הכיצד זה יתכן?

הסיבה היא, שאם מאורעות חיצוניים הם המעוררים את הרהורי התשובה והאדם עצמו אינו מפנים את הדברים בעצמיותו, הרי שהם יחלפו במהרה בלי להשאיר כל סימן או זכר.

משה הבחין שכל דבריו של פרעה אינם נובעים מעצמיותו. מכת הברד היא שמדברת מתוך גרונו של פרעה. היה ברור למשה שלאחר שהוא יתפלל אל ה’ והמכה תחלוף, יחזור פרעה לסורו וימאן לשלוח את בני ישראל לחופשי.לכן אומר משה: "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה’ אלוקים", כל דבריך הם מהשפה ולחוץ, ליבך טרם נכנע ואינך ירא מה’ כלל וכלל, ואינני בטוח שלא תחזור בך.

נלמד מדברים אלו שגם אנו כאשר תבוא מחשבה של תשובה וחרטה בלבנו, נשתדל להפוך אותה לקניין-קבע. נשתדל ליישם אותה בחיי המעשה, שאם לא כן היא תחלוף, כשם שחלפו אלפי מחשבות חרטה או שיפור במשך כל שנות חיינו.

הדור שלנו זכה שישנם רבים המבקשים לשוב ולהתקרב לבורא עולם. ב"ה ה"סמינרים" לבעלי תשובה מאוכלסים עד אפס מקום וישנה התעוררות עצומה בעיקר אצל בחורים צעירים שנדלק בהם זיק של תשובה ומבקשים הם לעזוב את דרך החטא.

אחד הקשיים הגדולים הניצבים בפני כל המבקש לשוב אל בוראות הוא "מה יאמרו הבריות". איך תגיב הסביבה לצעד זה. לצערנו, הסביבה, השכונה, החברים בעבודה מצליחים יחד עם הסיטרא אחרא לקרר את ההתלהבות, להפיג מעט מן הרצון העז להתקרב לבורא עולם.

אך כל אדם החפץ להתקרב לבורא עולם יודע שככל שהוא יראה חוסן נפשי בהחלטתו, כאשר הוא לא ראה בעיניו את הסובבים אותו המנסים להרע לו, רק כך הוא יצליח להתגבר על כל  "המבקשים להמיתו". וכמ"ש בשו"ע: "לא יבוש מפני המלעיגים עליו". אדם המראה שהוא בוש בצעדיו, משמע שהוא חש שצעדיו מקולקלים. אדם יש לו בושה אם יתפשו אותו בקלקלתו, אך אדם הנהנה מיגיע כפו האם יחשוש ביום קבלת המשכורת שמגיעה אליו מפרי עמלו?

אנו רואים שכדי להשיג ממון אנשים מוכנים לעשות אפילו מעשי מבישים ואיך נבוש אנו לקים רצונו יתברך?

הגרב"צ אבא שאול בספרו "אור לציון" היטיב לבאר את הדברים:

הג"ר בן ציון לופס זצ"ל באחד מספריו כתב על זה דוגמא:

מעשה במנהל בנק "חילוני", שבאחד הימים התעוררו בקרבו רשפי תשובה. והחליט לחזור בתשובה ולהיות יהודי כשר. קם בבוקר והניח תפילין בבית, התפלל, בירך על כל דבר לפני ואחרי שאכל, והלך לבנק כהרגלו.

ישב על כסאו המרופד, הפקידי הגישו לו כוס קפה ועוגה כדרכם בכל יום והנה נקלע למבוכה: מצד אחד איננו יכול לטעום מאומה ללא ברכה, ומצד שני אינו חבוש כובע בראשו ואיך יברך? ואם יחבוש כובע יהתלו בו, "מה? נהיית חסיד?!" וגם להימנע מלאכול ולשתות לא יכל.

בעוד שהוא מנסה להרגיז יצר טוב על יצר הרע, נכנס לבנק העשיר הגדול שבעיר ובידו שקית מלאה מטבעות זהב, לפתע נקרעה השקית וכל המטבעות התפזרו.

תיכף הורה מנהל הבנק לנעול את הדלתות והעשיר והפקידים החלו באיסוף המטבעות, העשיר השתטח על הרצפה, נכנס מתחת לשולחנות והספסלים וחיפש במרץ, ולא חס על בגדיו היקרים שהתאבקו והתקמטו, ולא על ביזוי כבודו ומעמדו, וגם הפקידים לא צחקו ממנו כלל אלא אדרבה הצטערו ממה שקרה לו וקיוו שימצאו את הכל.

מנהל הבנק התבונן בכל המחזה שניגלה לעיניו והרהר בלבו: מדוע לא צוחקים מהעשיר המוכן לבזות את עצמו כ"כ בשביל כסף. אלא היות ובעיניהם יש ערך גדול לכסף, ומה עוד למטבעות זהב, לכן מבינים שאין ממה להתבייש. ואני, שרוצה לברך, וכי זה פחות ממטבעות זהב, א"כ למה אתבייש?

החליט לחבוש כובע ולברך, ואף אם זה יעורר תמיהה אצל הרואים, ויתכן שאפילו יפלטו איזה מילים, זה יהיה רק יום או יומיים, אבל אח"כ יתרגלו לזה, וישלימו עם זה. וכך עשה.

לקח את העוגה והקפה, בירך בקול רם ברכה ראשונה ואחרונה, וכולם עמדו ותמהו מה קרה לו.

עברו יום-יומיים, ירדה התמיהה ונכנס הדבר לשיגרה.

בעצם זו בחינתו של האדם עד כמה רצונותיו ומאווייו להתקדם בתחום הרוחני אכן מחזיקות מעמד, היכן שאיפותיו ומדוע החלטותיו להתקדם ולשוב בתשובה לא באות לידי הגשמה, הבחינה היא מה מעורר אותו באמת, איזו נקודת אור החלה לדלוק בו.

כאשר הדברים יגיעו מתוך פנימיות הנפש, מתוך אהבת הבורא ומתוך קבלה והחלטה אני משנה דרכי כדי להתעלות ולעבוד את ה’, מתוך התעוררות עצמית של האדם היא תוכל להחזיק מעמד.

והבחינה של הירא את דבר ה’ צריכה להיות במציאות ובאמצעותה האדם צריך להימנע מלחטוא, אך אם רק יאמר האדם "אני ירא את ה’ ופוחד ממנו" זה לא מספיק, אין לזה ערך אם הוא ממשיך לעבור על איסורי ה’. יראת השמים שלו אינה שווה מאומה. לדוגמא: אם יתנו לאדם לאכול דבר שמעורב בו חיידק ויודע הוא שאם יאכלנו יגרום לו החיידק שיתוק לכל ימיו – אף אם הוא בעל תאווה גדול – לא יאכלנו. כך צריכה להיראות יראת שמים של האדם. לא לעבור על איסורי תורה בשום אופן.

בספר "שאל אביך ויגדך" מסופר מעשה שאירע בזמן ה"חזון אי"ש".

באו אליו זוג שאינם שומרים תורה ומצוות וביקשו שיברך אותם שיוולדו להם ילדים, כי עד כה היו חשוכי בנים.

החזו"א יעץ להם לבדוק את המזוזות שבביתם, ואמנם התברר שבאחת המזוזות היה פסול במילה "בניכם". האנשים החליפו את המזוזה ובפקודת השנה הם באו לבשר לחוז"א שנולד להם בן.

אחד האנשים המקורבים לחזו"א שאלו מדוע הוא לא ניצל את פניית האנשים לומר להם שאין להם בנים כי אינם שומרים תורה ומצוות ואם הם ייטיבו את מעשיהם, הקב"ה ישלח להם את עזרתו וייולד להם בן.

על כך ענה החזו"א: "המציאות מורה לנו שלהרבה זוגות, שאינם שומרים תורה ומצוות יש ילדים. כאן הסיבה או הסימן לכך שהיו חשוכי בנים הייתה המזוזה. לכן אמרתי להם את העניין העיקרי. ובעניין שמירת המצוות, הותרתי את הבחירה החופשית בידם, הם אלו שעליהם לבחור בטוב ולהימנע מעשיית הרע".

החזו"א הבין שהאנשים האלו באו לא במטרה לחזור בתשובה, הם רצו ילד ותו לא. הדרך לגרום להם להיטיב דרכם הייתה דרך שלילת הבחירה, דהיינו להציב להם אולטימטום: אם אתם חפצים בבן, התנאי הוא קיום המצוות. את זה לא רצה החזו"א לעשות. הוא הותיר בידם את הבחירה, אך מנגד התפלל שהקב"ה יאיר את דרכם.

רק כאשר באדם יתעורר הזיק הפנימי ויראה כי דרך התורה היא הדרך הישרה והסלולה וכל הדרכים האחרות סופן להביא לידי קילקול – אז יוכל להיות בשל מבחינה רוחנית לקיום מצוות. אך מנגד כל מיני מאורעות חיצוניים משפיעים לזמן קצר ולאחר מכן חולפים כעורבא פרח. הלוואי ונדע להדליק את הניצוץ הכבוי אצל אותם שעדיין לא זכו לכך. (אורי דניאל).

כי לצערנו חושך הגלות משפיע על כולם וישנם יהודים חילונים שאיבדו כל שריד במורשת אבותינו ורואים את המצב של החינוך החילוני הלקוי שתוצאותיו: אלימות, סמים וה"חוצפה תישגה" וכבר אמרו שרים בממשלה שהמצב גרוע וכיום בבתי ספר מוכרים אינפורמציה להשכלה ולא ערכים וחינוך כי זה ניכשל לחלוטין ומרוב חושך הגלות הם אינם יודעי היכן הם טעו והגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה ללמוד יהדות ויראת שמים שיעזרו לנו להבין מהי תכלית.

עבודת השם יתברך המבדילה אותנו מהבהמות שכל מהותם זה רק חיי עולם הזה שהם אוכלים ויושנים מתרבים ומיתאווים רק לחומריות ואילו ליהודי יש נשמה חלק אלוק מימעל ממש שעל ידי תורה ומיצוות מזכים את הנשמה וגורמים לתאוות הגוף להיחלש ולהתנהג כיהודי כשר וטהור בעולם הזה והקרן קימת בעולם הבא אך לצערנו בגלל חוסר התבוננות אנשים לא שמים לב שהם לא שונים מהבהמות רחמנא ליצלן.

כוח ההרגל מקהה את חושיו של האדם, עד שאינו מרגיש כלל כי הוא עובר עבירה ואף אינו מרגיש צער על כך. וזה מה שאמר פרעה "ה’ צדיק ואני ועמי הרשעים"...כלומר היבדיל את עצמו מעמו וטען שה’ ואני (פרעה) צדיק ועמי רשעים.

אב ובנו תעו בדרכם ונכנסו ליער עבות. הם ניסו לצאת מהיער, אולם היער היה כל כך גדול וסבוך עד שככל שהם רצו לצאת ממנו, הם העמיקו עוד ועוד לתוך היער ולא מצאו כלל את דרך היציאה.

המזון שבכליהם אזל ומחוסר ברירה הם החלו לאכול, מתוך רעבונם, עשבים שגדלו ביער. עשבים אלו הינם מאכל בהמה ואינם ראויים כלל למאכל אדם. הדבר גרם לכך שהאב ובנו נתקפו בכאבים עזים וייסורים תמידיים היו מנת חלקם, אולם לא היה להם כל אוכל אחר להשביע את רעבונם ולכן הם נאלצו להמשיך ולאכול את העשבים ולהמשיך לסבול כאבים עזים מאכילה זו.

והנה, באחד הימים, בא הבן בשמחה ובישר לאביו שהוא כבר התרגל לאכילת העשבים, עד שהוא אוכל אותם והדבר לא מזיק לו.

לנוכח דבריו אלו של הבן פרץ האב בבכי והצטער צער גדול ביותר.

הבן היה מופתע מאוד. הרי הוא בא לבשר לאביו בשורה טובה ובסוף הוא גרם לאביו צער גדול. לא היה לו כל הסבר לסיבת הצער.

האב ביאר לו את הסיבה, וכך הוא אמר: "עד כה אמנם סבלנו מאוד מאכילת העשבים, אולם צער זה הוא שיחד אותנו והבדיל אותנו מבהמות השדה. כל עוד אנו לא מסוגלים לאכול מאכל בהמה, אנו נימנים על חברת בני אנוש.

אולם, אם הצער והכאב נעלמו הרי שירדנו מדרגתנו ואיבדנו את הגורם שהבדיל בינינו לבין בעלי החיים. ועל כך אנו חייבים לבכות ולהצטער מאוד. הקשר לבני אנוש חשוב לנו מאוד, גם בהיותנו ביער, כי יש תקווה שעוד נמצא את הדרך ונשוב לחיות בחברת אנשים. איבוד צלם אנוש ימנע מאיתנו להשתלב בחברת האנשים ח"ו לעולם ועד!"

משל זה מורה לנו בבירור מהו מצבו של האדם בעולם. מצויים אנשים שהתרגלו ר"ל לדרך החטאים והם אינם חשים במצבם. ההרגל הוציא אותם מחברת האנשים הצדיקים. בתחילה עדיין היו להם צער וייסורי מדון על כך שהם עוברים על ציווי ה’, אך אט אט השתרשה בהם העבירה ואף נעשתה להם כהיתר. (אור דניאל).

מאת הרב אריה קרן,
hrikeren@netvision.net.il
מתוך האתר "רבי"
www.rabi.co.il

-

פרשת השבוע מאת הרב אריה קרן

חזרה לדף ראשי - פרשת השבוע

לראש הדף