לפני מספר שנים, בפסח, הצלתי חיי אדם. למעשה, הוא גווע וראיתי את עיניו
הופכות לזגוגיות לפני שהתחלתי בהחייאתו בליווי צמוד דרך הטלפון. בצבא למדתי לעשות
החייאה וכל מי שעבר דרך הקורס הזה, מכיר את הבובה שצה"ל מספק כדי ללמוד איך לנפח
את בית החזה... אשתו, שקראה לי (היינו שכנים) איבדה כל כיוון
ואפילו לא הצליחה לחייג לעזרה.
אני גם לא ידעתי מה לעשות וניסיתי להתחמק מההחייאה. אחרי הכל היא סיפרה לי שהוא
אכל קצת והקיא.
לא מצאתי זכר לקיא כי היא ניקתה הכל וגסיסתו החלה מספר דקות לאחר מכן... ובכל
זאת, אני עם הדמיון הפורה שלי, הרצתי סרטים שנראו מאד אמיתיים, מה יקרה אם פתאום
הוא... בעוד פי מנשים את פיו...
המלווה בטלפון המשיכה לומר לי מה לעשות וזה חיזק אותי. הדופק חזר וכאשר האמבולנס
הגיע הם הוציאו אותו לביה"ח ושם, למחרת נפטר. המשפחה לא הפסיקה להודות לי. למרות
שידעו שהוא עומד למות, מפאת המחלות, הזיקנה ועייפות החומר כשזה קורה... אף פעם לא
מוכנים.
בנוסף, היה להם קל יותר לקבל את המוות שלו כשהוא בביה"ח ולא בבית. אולי זה גרם
להם להרגיש שעשו את המקסימום שלהם.
בחג ההוא, הצלחתי לשים את עצמי בצד מתחושת הגועל, מתחושת הפחד, מכל מה שהיה ידוע
לי ונחשב בעיניי בסיכום "לא לעשות!" ובכל זאת, עשיתי.
בחג ההוא, התחלתי להבין את המרחק בין הפנטזיה למציאות.
בפנטזיה, ידעתי מה ואיך לעשות. לא התרגשתי, לא נבהלתי, לא נגעלתי. בפנטזיה, עשיתי
את המוטל עליי כמו שצריך. ואילו במציאות... עשיתי אך, ממש לא רציתי ולכן, כך
חשבתי גם לא עשיתי כמו שצריך.
אז מה אם לא הייתי מיומנת? אז מה אם הדמיון שלי פורה? הציפייה שלי מעצמי,
בפנטזיה היתה אידיאלית.
מכיוון שהתוצאה היתה מוצלחת, לא כעסתי על עצמי ולא הרגשתי רע אבל, בתוכי... בתוכי
ידעתי שלא עשיתי את המיטב. לכן, אם הייתי אמורה לחוש סיפוק שהצלתי חיי אדם הסיפוק
הזה התגמד לעומת הציון "לא מספיק טוב" כי לא הצלחתי להגשים את עצמי כמו בפנטזיה.
בפנטזיות יש לנו את היכולת לתאר מצבים בהם התפקוד שלנו הוא מדויק. כל כך מדויק
שהוא לא אנושי. אין מקום לטעויות. בפנטזיה אנו עונים על כל הצרכים שלנו ושל
האחרים. הכל מושלם. אידיאלי.
במין, הפנטזיות משחקות תפקיד חשוב גם כן. הן מעוררות את הגירוי המיני. סרטים
כחולים למשל מתארים מצבים כאלה ואחרים שכאשר אנו צופים בהם נוצר גירוי מיני. לכל
אחד יש צרכים שונים ולכן, ימשך לסרטים שיעשו לו את זה ספציפית.
בספרים, הדמיון עובד קצת יותר קשה. בספרים אנו קוראים מידע ומתרגמים את הכל בראש
ולא פעם, כשהספר כתוב כהלכה אנו מרגישים שאנו נמצאים "שם" באותו מצב. מזדהים
לגמרי עם דמות זו או אחרת.
חיים את המצב דרך הדמות.
בסרטים ובספרים אנו שמים את ה"עצמי" בצד. יכולים להרשות לעצמנו לחיות את הפנטזיות
שלנו ללא לקיחת סיכונים במציאות. יכולים להיות "אני" ואנו יכולים להרגיש ללא
שיפוט של טוב ורע, מותר ואסור או כישלון והצלחה. בפנטזיות אנו מחלקים לעצמנו ציון
"מצוין" ולכן, מרגישים מסופקים.
לצאת מעבדות לחירות אומר לשים את עצמי בצד ולהגיב אחרת מכל מה שידוע לי
וזה אומר להשתחרר מהפנטזיות האידיאליות ולתת לעצמנו ציון מצוין גם כשאנו לא עושים
את המיטב וזה אומר להתחבר לחיצוני לי
מתוך הזדהות עם האחר ולעשות למענו כפי שהייתי רוצה שיעשו למעני שם בפנטזיה...
פסח מסמל את השחרור מכבלים, איסורים ומיצרים, המובילים אותנו לחיות תחת מרות
הפחד, כשהחירות נמצאת בהישג מחשבה... פה! בראש שלי…
איזה איסורים כובלים אתכם מעשייה? איזה חלומות יש לכם שאתם לא
מעיזים להגשים כי אתם לא מחלקים לכם ציון "מצוין" במחשבותיכם?
אביה הבר
לקבלת תחזית
