במה חופשית מאת אירית רושין

אודות אירית רושין ורשימת מאמרים

חזרה לפרק במה חופשית

פרידות / אירית רושין

פרידות לא צפויות מאהוב, או ממצב אהוב הינן שינוי פאזה בחיים, המהווה שיחזור של החוויה הקשה ביותר של בן-האנוש - ההוולדות לגוף.

 

להיוולדות, שני שלבים:

שלב ראשון, המתרחש בעת שאנו נכנסים אל מצב העוברות. רגע לפני כן, כנשמה, חווינו חופש אינסופי, ומשם בחטף, נכנסנו אל הכליאה של הרחם.

שלב השני, הינו הפרידה מן הרחם, הכלא העוטף, החם והדואג. אנו חווים יציאה סוערת אל החיים הפתוחים אמנם, אך הסואנים והדרשניים, בהם גופנו הולך ומתפתח אל חיי ההישרדות, ונשמתנו הולכת ונעלמת מתודעתנו.

 

שני מצבים אלו - עזיבת השמיים, ועזיבת הרחם, אינם זכורים לנו במודע, אך הם מצויים אי שם בלא מודע הרגשי שלנו. שני מצבים אלו הינם מפתחות לידיעה של המהות האנושית. כלומר, אם אדם רוצה לדעת מהו באמת, כאדם, כנשמה, כבעל יעוד וכדומה, עליו להשתמש במפתחות אלו כדי לפצח את הסוד של מה שמצוי מעבר לחיי ההישרדות.

 

כדי לחזור אל הקשר עם נשמתנו, עלינו לעבור דרך מצב רגשי בלתי נסבל - כאב הפרידה.

 

אלוהים, דאג לכך שנדבק בשרידתנו, ונעסוק בה, כדי שנהיה ממשיכיו הנאמנים של פרויקט ריבוי הגזע. הוא לא רצה שנדע את כל הסודות הקשורים עם השמיים, עם נשמתנו ועם יעודנו, אלא אם השתוקקנו לכך בכל מאודנו. במילים אחרות - אם אנו רוצים לפענח את סוד נשמתנו עלינו לעבור דרך שני שערים של כאב אדיר.

 

שערים אלו אינם חסויים, אלא שקשה למצוא אותם במהלך חיי היומיום שלנו.  מתי אנו נתקלים בהם? ברגעי פרידה קשים. כלומר, כדי להתחבר אל עצמנו, עלינו לחוות פרידות בלתי סבלות... לסבול נטישות, לעמוד בבגידות, לחוות היזרקויות, לדעת דחייה עמוקה ועוד.
כמה שהדבר נראה תמוה, הרי שנבראנו כך שהקשר עם עצמנו מצוי דווקא מאחורי הרגעים הזוועתים של חיינו: משברי אהבה, מוות של אהוב ועוד.

 

כולנו חווים בשלב זה או אחר שבר בחיינו. השאלה העומדת בפני כל אדם ברגעים אלו הינה מה הוא בוחר לעשות עם שברו. האם הוא מדחיק אותו ומתעלם ממנו?  האם הוא דבק בו והופכו לסיבה להיות מריר, אומלל, כעסן, נקמן? או - האם הוא משמש אותו כדי לפענח את עצמו ואת סוד נשמתו?

 

כדי שנסחף אל הרבייה, צייד אותנו אלוהים בתחושות עילאיות סביב איברי המין שלנו. כדי שנאכל, צייד אותנו אלוהים בחוש טעם וריח רגישים, כדי שנתענג על מזוננו. לעומת זאת, כדי שנגיע אל חלקינו הרוחניים, צייד אותנו אלוהים בכאבים רגשיים בלתי נסבלים באזור החיבור אל נשמתנו. רק הרצון לפתור את הכאב מביא אותנו בסופו של דבר אל החיבור למודעותנו העצמית. במילים אחרות, ההישרדות כוחה בפיתוי דרך העינוג, ואילו הנשמה "מפתה" אותנו להתחבר אליה דרך הכאב. גם אז, ברגעי הכאב, עומדת בפנינו הבחירה אם ללכת עם הכאב או להתנגד לו.

 

כשאנו עומדים ליד קברו של אדם גם אם לא הכרנוהו, אנו כואבים. אם לא חונכנו היטב להדחיק את כאבנו, אנו נבכה שם בדמעות שליש. מדוע המוות כל כך קשה לנו? כל כך מזעזע אותנו?

החוויה של המעבר בין שני העולמות: עולם ההשרדות ועולם הנשמות החופשיות, היא חוויה קשה עבורנו, ומהותה הינה כאב של פרידה מן הטוב, גם כשהמעבר הוא בכיוון ההפוך.

 

העולם הרוחני והעולם הגשמי מחוברים ביניהם באמצעות כאב רגשי, כאבה של נשמתנו על הצמצום, השכחה, החושך, ואי ידיעה שנגזרו עליה. גזירה זו שנכפתה עליה הופכת עם הזמן מכאב - לסלידה עמוקה כלפי החיים והגוף, לכעס על אלוהים ועל חיי ההישרדות שהטיל עלינו, לשנאה כלפי אלו שהולידונו ולחמת זעם על כל אלו שנוטשים אותנו בחיינו ומוסיפים עוד חוויות בלתי נסבלות לחיי הגלות שלנו.

 

כך, כשאנו בוכים על מי שמת אנו בוכים בעצם על מי שחי... על עצמנו, על שנשארנו כאן על האדמה, מפורדים מן הטוב.

 

את העולם הרוחני, את העולם הגשמי ואת החיבור שביניהם ניתן לצייר כמו שעון חול. העולם הרוחני בו חיות נשמותינו ללא גופים הינו קונוס אחד, העולם הגשמי הינו קונוס שני. החיבור הצר בין שני הקונוסים הינו הכאב של הצמצום של נשמתנו. מה שמאפיין את ההבדל המהותי שבין שני הקונוסים, הינו, שהאנרגיה הבסיסית של הקונוס הרוחני הינה אנרגיה של אהבה, ואילו האנרגיה הבסיסית של הקונוס הגשמי הינה אנרגית הפחד מן האהבה. כך, שהמעבר מן החופש של הנשמה אל כלא הגוף הינו המעבר המצמצם מן האהבה אל הפחד מעוצמתה ומדחייתה.

 

כשיש לנו בעולם הגשמי אהבה, ואנו זוכים לחיבורים של חסד עם אנשים מסויימים, אנו מרגישים כאלו אנו טועמים מעט מן העולם הנפלא של מעלה. לכן,

כשאהבה זו מסתיימת, אנו שוב שבים אל עולם הפחד, הלבדות והכיווץ.

 

השאלה העומדת בפנינו, כשאנו מבקשים לגאול את עצמנו ממצבנו העגום כאן עלי אדמות הינה - האם נצליח, בעודנו בחיים להגיע למצב בו נבטל את צורת שעון החול שבתודעתנו, ונהפכה לגליל בו אין הפרדה והצרה בין חלקו העליון לחלקו התחתון.

 

הפרידות שאנו חווים שוב ושוב, אם הן באמת מכאיבות לנו, בכוחן לזרוק אותנו תודעתית אל המעבר הצר שבין שני העולמות. השהייה שם, בכאב, והפיכתו

לאהבה, מרחיבה בכל פעם מעט את המעבר. אז, ההתחברות שבין שני העולמות המפורדים בתודעתנו, גדלה.

 

כדי לרפא את עצמנו, עלינו להפוך את העולם של הפחד מן האהבה, לעולם של אהבה. העולם של הפחד, עולם ההישרדות בו אנו חיים, הופך את רגש הכאב על אובדנה של האהבה, לרגשות כעס, האשמה ושנאה. העולם האחר, עולם האהבה, הופך כל רגש, לאהבה. וזו התורה הקשה שעלינו ללמוד - להפוך את אלו שאנו שונאים כאן בעולם, אלו שדחו אותנו, ועזבו אותנו, שפגעו בנו, ולא הבחינו בנו, שלא נתנו לנו, שאכזבו ובגדו, לאהובים.

 

הכוונה אינה להדחיק את הכעס, העלבון או את רצון הנקמה. הכוונה גם אינה להבין את הצד האחר וסיבותיו, כלומר, אל לנו להשתמש בשכל כדי לתקן את

החוויה הרגשית. הכוונה הינה שהרגשות עצמם יחליפו לאט לאט את צבעם, משלל צבעים וגוונים, ללבן בוהק.

 

הדרך לעשות זאת, אם כן, היא להימצא במקום בו מתחברים עולמות האהבה והפחד. המקום בו האהבה זרקה אותנו מעליה אל עולם שתמציתו הינה הפחד מן האהבה.

אם לא נפחד מן הדחייה, ונתעקש לדפוק על דלתות האהבה שוב ושוב, אפילו אם אלו לא ייפתחו מיידית, בסופו של דבר האהבה תתגלה בפנינו. וזאת, רק מפני שלא פחדנו מפני דחייתה.

 

הפחד הנורא שלנו מפני כאבה של הדחייה הוא שמשאיר אותנו גלמודים גאים בעולם הפחד. ההתגברות על כל הרגשות הקשים שאנו מכילים סביב הדחייה היא סוד הריפוי.

 

העובדה שהשמיים "זרקו" אותנו לרחם והרחם "זרק" אותנו לאוויר העולם מתפרש אצלנו בעולמנו הרגשי, כאילו היינו רעים, לא ראויים, לא מוצלחים,

חלשים, פגומים, לא אהובים. רגשותינו אינם מצליחים לפרש את המעברים החדים הללו כמהלכים טבעיים ונכונים, אלא כענישה על עצם קיומנו, ועל מעשינו.

 

רק כשהרגש קולט שהוולדנו הינו מהלך של אהבה אלוהית, שאנו אהוביו ולכן נולדנו כפי שנולדנו ואיך שנולדנו, שאותן הזרקויות אינן דחיות ואנו איננו בנים

חורגים ולא אהובים, אלא להיפך, בניו האהובים והנבחרים של אלוהים, רק אז נחה עלינו דעתנו.

 

הסבל של חיינו, נעוץ בטעות הרגשית, בה אנו מפרשים את הופעתנו בעולם כצעד של דחייה, שנעשה כתוצאה מהיותנו פגומים. פרשנות זו ללידה, גורמת לנו לחוות כל רגע מחיינו, בו איננו מקבלים אישור לכך שקיומנו רצוי ומהותנו חיובית, כרגע של סבל, וחיזוק חוויתנו שהיינו יצורים פגומים ודחויים. ההבנה המוטעית שהאהבה דחתה אותנו, וזיכרון הכאב הנורא מדחייה זו, הפכו אותנו בעיני עצמנו למסורבי האהבה. אנו בטוחים שהאהבה היא זו שאינה רוצה בנו ואנו מפחדים לגלות זאת שוב ושוב. אנו רואים באהבה מהות נחשקת הורסת. אנו רואים בה את מי שיש בכוחה להרגנו. להכאיב לנו ללא רחם. אנו רואים באהבה משהו מפחיד ואימתני. אנו חיים בעולם של חשכה רק מפני פחדנו שהאהבה לא תרצה בנו.

 

פרידות, אם כן, הינן הזדמנויות פז לפענוח השקרים הפנימיים שמעוותים את תפישתנו את עצמנו ואת האמת.

באהבה,
אירית רושין

במה חופשית מאת אירית רושין

אודות אירית רושין ורשימת מאמרים

חזרה לפרק במה חופשית

לראש הדף