לעשות ולהיות - קוסמולוגיה רוחנית
/ קרני
במאמר זה
ננסה להבין חלק מן החוקיות המופיעה ביקום, בתקווה שנרגיש לאט לאט שהיקום הוא דבר
חי והחוקים שלו, למעשה, מגלים מעט מן הטבע האנושי שלנו. אולי נגלה שיש ליקום
משמעות, שהוא מהדהד וחוזר על עצמו. אולי נגלה שיש הגיון וזרימה ביקום. אולי נגלה
שתהליכים המתרחשים בטבע יכולים לעזור לנו להבין טוב יותר את המחזוריות האישית
שלנו. כיצד אנו משקפים את הטבע והטבע משקף אותנו? כיצד ניתן לראות את תהליכי
הבריאה, למשל, בכל דבר שאנו עושים?
בקריאה אנא ננסה לזכור שוב ושוב כי הקוסמולוגיה הרוחנית אינה אמורה לעמוד
בקריטריונים של אמת מדעית. ניתן לקחת את האמור כעובדה או כמטאפורה, אולי
כמיתולוגיה. השאלה אינה אם זה נכון או לא נכון, אלא אם אני יכולה להשתמש
בידע על מנת להבין טוב יותר את חיי וליצור חיים מאושרים יותר וזורמים יותר. אם
ננסה להבין את המהות הרוחנית שמעבר לדברים, אולי נבין מעט יותר על עצמנו.
***
דמיינו עצמכם מרחפים במרחבים האינסופיים של היקום. הרגישו את החופש המוחלט. אין
מה לעשות אלא פשוט להיות. אור גדול בוקע מכם עד שאתם הופכים להיות כדור אנרגטי
לבן, גדול שפשוט נמצא בחלל האינסופי. פתאום בתוך הכדור הלבן, במרכזו, בבטן
שלו, משהו נוצר. משהו מתחיל לזוז. איזושהי התרגשות, רצון. הדבר הזה מתגלגל
בתוככם. הרצון הופך לאט להיות נוכחות פנימית, שמאוד רוצה ומאוד מתרגשת. היא זזה.
הרגישו בתוככם את שני החלקים, כמו ביצה: החלק הלבן שלכם מאוד שליו ושלם. הכדור
האנרגטי הלבן הוא ההיקף שלכם. בפנים, החלמון, הוא משהו שמתבשל, איזשהו עובר,
התרגשות לקראת משהו, לא ברור מה. רצון. ההתרגשות הולכת וגדלה, ומתרחבת לתוך ההילה
הלבנה שהיא אתם. ההתרגשות גדלה עד כדי כך שהיא כבר מבקשת לבקוע. החלק הלבן, שהוא
פשוט להיות, מאוד אוהב את מה שנמצא בתוכו. הוא רק נמצא שם, כמו אמא שמכילה את
התינוק שנמצא בתוכה. הדבר הצהוב הפנימי גדל וגדל עד שבנקודה מסוימת הוא גדל עד
כדי כך שהוא חייב להתפרץ ולבקוע. הוא בוקע. החלק הלבן מתנפץ באהבה להרבה מאוד
רסיסים, הרבה מאוד כוכבים. ועכשיו אתם אותו יצור צהוב, אנרגטי ופעיל, המוקף
בכוכבים. עד שהיצור הצהוב והפעיל הופך להיות שקט יותר. לאחר שנוצר ההתרגשות
שוכחת. אין לו אלא להיות. הוא הופך להיות לבן ורגוע. הוא בעצמו עכשיו הופך להיות
הילה לבנה ופשוט נמצא. הוא מתקרר. כל מה שיש עליו לעשות זה רק להיות. ואם בתוך
ה"רק להיות" מתעורר שוב רצון לפעולה, הרי ששוב נוצר עובר פנימי.
התהליך הזה של הבקיעה הוא אינסופי. תהליך של הריון ולידה, מוות ולידה, פאסיביות
ואקטיביות, תהליך של "פשוט להיות" ושל "לעשות". שני חלקים אלה, יתכן שהם נמצאים
בתוככם עכשיו. יתכן שהם חלק תמידי ממי שאתם. חישבו היכן בחיים שלכם קיימים שני
החלקים האלה. צד של לעשות וצד של להיות. חשבו היכן בחיים שלכם, אם תתנו לזרימה
הטבעית של הדברים להתרחש, תוכלו לשלב נכון בין עשייה ובין מנוחה. מה זה יאפשר
לכם?
כאשר
הייתם, בדמיון שלכם, ההילה הלבנה, הגדולה, העגולה, האם הייתם רגועים? הצורה
העגולה מסמלת את המהות הנשית, "פשוט להיות". אמא אדמה. אלו הם הזמנים בחיינו שאנו
יכולים להירגע. להיות נוכחים וזהו. אין דחף או רצון לעשות משהו. זה חלק מאוד שקט
בתוכנו. במובן הקוסמי הרחב יותר זהו מרחב קוסמי אין סופי, חסר תנועה או גבולות.
זוהי מהות של אהבה אינסופית ושלווה. ניתן לקרוא לה "שכינה", שהיא, למעשה, החלק
הנקבי של האלוהות.
החלק
השני, זה שגדל בתוכנו ובקע מתוכנו מסמל את הרצון שלנו ואת העשייה. במובן הרחב
יותר הוא מסמל את הבריאה האקטיבית, הגברית.
אם
נשים לב נראה שאנו מורכבים משני חלקים אלה בהרבה מקומות בחיינו: יצירה ומנוחה,
התקדמות והפסקה, אקטיביות ופאסיביות.
הרגע
שבו בתוך האור הלבן נוצר רצון שגדל כמו תינוק עד שלבסוף השליה שעוטפת ואוהבת
צריכה להיבקע, מסמל את רגע ההתנקות בין החלק של הבריאה האימהי לאותו חלק של
הבריאה שהוא הבן. זהו תחילת תהליך הבריאה האלוהית. בתהליך לידה, כפי שאנו מכירים
אותו, האם, כמובן, נשארת שלמה. אולם במובן הקוסמי בתהליך הלידה של העולמות יש
בקיעה. ברגע שהביצה בוקעת כבר אין ביצה, אלא אפרוח. ניתן, אולי, לקרוא לתהליך
ההתנפצות הראשוני תהליך "המפץ האלוהי הגדול". ראשית הדברים. יתכן שכך הכל התחיל.
ההילה הגדולה הראשונית, מופיעה במספר מיתולוגיות על ראשית הבריאה. על פי הקבלה
ההילה הראשונית נקראת "אור אינסוף" אשר ממנו החלה כל הבריאה. על פי אחת
המיתולוגיות המצריות (תורת הבריאה מהליופוליס) כל העולם החל מביצה גדולה שבקעה
ומתוכה יצאו 9 אלים אשר מהם נוצרה כל הבריאה.
גם
חלק ממיתולוגיות הבריאה היווניות מדברות על ביצה ותהליך של בקיעה אשר ממנה התפתח
היקום.
אור
האינסוף, על פי הקבלה, היה האלוהים בהתגלמותו המלאה והשלמה. משהו שפשוט קיים. עם
זאת לא היה בו אלמנט של חוויה כי הוא פשוט היה קיים. על פי הקבלה אלוהים רצה בשלב
מסוים להכיר את עצמו, לחוות את עצמו.
ובחיינו – מהי הדרך בה אנו יכולים להכיר את עצמנו? על ידי כך שנסתכל על עצמנו
ודרך מפגשים עם אנשים.
אם
אני כל העולם איני יכולה להסתכל על עצמי מבחוץ ואין לי מערכות יחסים שעוזרות לי
להכיר את עצמי. על כן אלוהים ניפץ עצמו לאינסוף רסיסים. כל רסיס יכול עכשיו
להסתכל על הרסיסים האחרים ובכך ליצור מערכות יחסים ולהכיר את עצמו. למעשה, כל אחד
מאיתנו הוא רסיס של אלוהים.
אם
ניקח את המיתולוגיות ונתקדם צעד נוסף קדימה לעבר הבנה עמוקה יותר של תהליך הבריאה
נגלה כי הבריאה הראשונה, אם כן, היא הרצון. הרצון הוא שיצר את התנועה
הראשונית בתוך האלוהות הבלתי משתנה. רצון זה גם יצר עימו פילוג. ממהות אחת
ואינסופית נוצרו מהות של אמא ומהות של בן. אלו אינן מהויות מנוגדות אלא מהויות
עוטפות ונבראות. אגב, הצבעים המקושרים למהות הבן והאם הם הזהב והכסף. הזהב מסמל
את המהות האימהית, הנוכחות הקיימת, השקטה וחסרת התנועה. הכבדה. צבע הכסף, לעומתו,
מסמל מהות קלילה, אוורירית ופעילה. מהות קופצנית של ילד. ניתן גם לקרוא למהויות
אלו אור ואהבה, כאשר אהבה היא השקט המוחלט, ה"להיות". המקום המחבק. המקום של
האימא ואילו אור הוא הידע. הוא המהות הגברית הבוקעת והפורצת.
אם
יש לנו בעיה בחיים, למשל אם אנו מרגישים כעס או חרדה, ניתן לטפל בזה בדרך של
אור או בדרך של אהבה. בדרך האור נדאג לחקור את הנושא, להבין אותו, עד
שידע יפיג את הבורות, עד שאור ימלא את הכעס והכעס יתנפץ. זהו תהליך שבסיומו בריאת
ובקיעת אור ובסיומו איננו כועסים. זהו תהליך גברי של חדירה וניתוץ.
בתהליך של אהבה אומר לעצמי שזה בסדר לכעוס. אעטוף את הכעס באהבה ואקבל אותו כחלק
ממני. זהו תהליך נשי של הטמעה וקבלה.
אגב,
לטעמי, אין דרך נכונה או טובה יותר. אלו הן פשוט שתי דרכים שאנו יכולים לעבוד
איתן בחיינו.
בקלפי הטארוט קלף השוטה מסמל את אינסוף האפשרויות. הוא הדף הלבן שאפילו לפני
ההתחלה. מספרו של קלף השוטה הוא אפס, מספר אשר צורתו 0 נשית ועגולה. קלף הקוסם
מקלפי הטארוט מסמל את העשייה והבריאה. מספרו אחד. המספר אחד, קו ישר וזקור 1
מזכיר לנו כי מהותו גברית.
על
פי הקבלה העולם כולו מורכב מעיגולים ומקוים. כמו אגמים רגועים ושקטים ונחלים
צעירים וגועשים המחברים ביניהם. העיגול הוא עולם. מציאות קיימת. נקודה של קיום
והפסקה המגלמת בתוכה אינסוף אפשרויות, אולם ללא תנועה. הנחלים הם הצינורות,
השבילים, תהליכי המעבר שבין העולמות. יש בהם תנועה וכיוון. ניתן לתאר כך גם את
החיים שלנו, כנקודות של קיום מול זמנים של צמיחה וגדילה. זמנים שבהם אני פשוט חי
את חיי וזמנים בהם מתעורר כיוון חדש ונובעת עשייה חדשה. כאשר אנו מתנהלים בצורה
מאוזנת ומקשיבים לגופינו, הכל זורם מדבר לדבר, מתפתח, נע ומפסיק, נע ומפסיק. הכל
עובר דרך תהליכים של צמיחה ותהליכים של רגיעה. המבנה המכיל בתוכו עיגולים וקוים
ומתאר את השתלשלות הבריאה נקרא "עץ החיים", אשר ממנו ובתבניתו נובעים החיים.
"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, והארץ הייתה תהו ובהו וחושך על פני תהום
ורוח אלהים מרחפת על פני המים". (בראשית א' א'). ניתן לראות כי ספר בראשית מתחיל
במעשה של בריאה. הוא מתחיל ממהות גברית, מהות של קו. לקו זה קודמת הייתה מהות
נשית, עגולה ושלמה, אולם סיפור בראשית אינו מתחיל מן ההתחלה. היכן ההתחלה? היא
אינה כתובה, היא אינה יכולה להיות כתובה כי בהתחלה לא הייתה אף מילה. אולי נוכל
לגלות רמזים על העיגול שקדם לבריאה? תוהו ובוהו, חושך ותהום,
רוח אלהים ומים. כל אלה הם זוגות. תהליך הבריאה ראשית מבחין בקיומם של קטבים.
ניתן, אולי, להסיק מכך כי טרם הבריאה הייתה נוכחות המכילה בתוכה 3 סוגים של
קטבים: תוהו ובוהו הם מהות האימא והבן, הכסף והזהב, וחושך ותהום הם מהות הגבר
והאישה, השחור והלבן. ומהם הם רוח אלהים והמים? השתקפות העולמות, למעלה ולמטה,
העולם ועולם המראה. קטבים אלה אחראיים גם על היווצרות זמן, תנועה ומרחב, שלוש
מהויות המורכבות מניגוד וקוטביות ויכולים לנוע פנימה והחוצה, למעלה ולמטה,
בהתכווצות ובהתרחבות. גם השם אלהים מכיל בתוכו שלושה: אל (זכר), אלה
(נקבה) ואלהים (רבים). אולם כאן כבר יש קפיצה לנושא המספרים 2 ו 3, ואילו
אני מנסה לצמצם את הדיון למהותם של 0 ו 1. רק ננסה להבין כי ה 0 הכיל בתוכו כבר
את הכל, כמו הזרע המכיל בתוכו את כל השושנה.
על
המשתמע מן החומר שחסר בבראשית, הרי שעל פי התורה הדבר שהיה קיים לפני הבריאה
והכיל בתוכו את הזוגות והשלשה הוא דבר בלתי נתפס שכלל אי אפשר לקלוט אותו או לדבר
עליו. זהו פוטנציאל אין סופי. מהות אחידה. ואולי לכן מעשה בראשית מתחיל באות ב,
האות השנייה בא"ב העברי, ולא באות א'.
במרדף אחר משמעותו של האפס הנעלם, נוכל לבקר גם במצרים העתיקה, גם שם דגלו בתפיסה
כי, בין היתר, האלוהות מורכבת ממהות נשית וממהות גברית, מהות של קיום ומהות של
עשייה. הורי ההיררכיה של האלים המצריים הם איזיס ואוזיריס, אל ואלה. כתובת מצרית
עתיקה מתארת את האלה איזיס כך: "אני הכל, אני העבר, ההווה והעתיד; אף בן תמותה לא
הרים עדיין את צעיפי".
ולסיום – המרחק בין קיומנו הגשמי לקיום נצחי ואינסופי הוא מרחק רגיעה.
באהבה,
קרני
-
במה חופשית מאת קרני
לקבלת תחזית
