ילדי האינדיגו
/ קרני
ישבתי עם אימא שלי
באוטו. זה היה אחרי שהסענו את בן הדוד שלי, בן ה 18 כמעט, לאנשהו. היא אמרה שהיא
קולטת ממנו הרבה עצב וכעס ושזה כואב לה, הסכמתי איתה אבל אני ראיתי אצלו משהו
נוסף. וכך התחלתי להסביר לאימא שלי על ילדי האינדיגו.
בתור ילדה קטנה
הייתי מאוד אנרגטית ופעילה. אבל רוב הזמן זה לא התאים. אמא שלי למדה להיות אחות.
היא למדה ביום, עבדה בבית חולים בלילה וכשהיא הגיעה הביתה היא היתה מאוד עייפה.
ואני, המתלהבת הקטנה, קיפצתי ופיזזתי. חיפשתי את תשומת הלב שלה ודברים מעניינים
לעשות, ומה שהיא אמרה לי, פחות או יותר, היה : "תדאגי להעסיק את עצמך". הייתי
ילדה עצבנית. הרבצתי לילדים האחרים בגן ובכיתה א' וכבר בגיל 6 שלחו אותי
לפסיכולוג.
זה לא שכל הזמן
הייתי מופרעת, אני חושבת שרוב השנים הייתי בסדר גמור, תלמידה טובה, היו לי הרבה
חברים (הרבה מהבנות שהרבצתי להן הפכו להיות החברות הכי טובות שלי עד היום...)
אבל הדברים הקשים
חזרו.
כשאני הייתי בת
16-18 הייתי בחורה מאוד מאוד מסכנה. הייתי דכאונית מאוד. הייתי אנורקטית ופחות או
יותר ביליתי כל היום בדיכאון במיטה. בהתחלה עוד ניסיתי לעבוד על אימא שלי וכשהיא
קמה בבוקר גם אני קמתי ועשיתי כאילו אני הולכת לבית הספר. אח"כ גם ההצגה הזאת
הפסיקה והייתי פשוט אבודה. לא אכלתי כדי להיות יותר רזה, יותר יפה, כדי שבנים
ימשכו אלי סוף סוף... אבל בפועל הייתי כל כך חלשה שלא היה לי כוח לצאת, להיות
בפעילויות חברתיות ובטח שלא במסיבות.
המצב הלך, המשיך
והתדרדר, עם הרבה כעס ומריבות עם אמא שלי, שמהחופש המוחלט שהיית נוהגת הכריח אותי
לאכול – ובכלל... לא הבינה אותי. היום כשאני מסתכלת אחורה עם רצון להיות בעצמי
אמא מתישהו אני נתקפת בבהלה. אלוהים, תעשה שהילדים שלי לא יתנו לי כזה התקף לב
כמו שאני נתתי לה...
המצב שלי הלך
והתדרדר עד שיום אחד, אחרי ריב היסטרי עם אמא שלי בלעתי איזה 100 כדורים. בלעתי
את כל מה שמצאתי, אקמולים, כדורים לשיכוך שרירים תפוסים בקיצור – מה שהיה בארון.
כשאימא שלי חזרה הביתה השלכתי לעברה בהפגנתיות את כל הטבליות הריקות של הכדורים.
אימא שלי בפעם הראשונה והאחרונה בחיים שלי נתנה לי סטירה. ובצדק. בשלב הזה הייתי
די מסטולה והיא הכניסה אותי לאוטו כשהאף שלי כבר התחיל לדמם על כל המדרגות ונסענו
לחדר מיון. בחדר מיון עשו לי שטיפת קיבה. נראה לי שזה עינוי שהמציאו במיוחד עבור
מי שמנסה להתאבד כעונש. חלק מהזמן הייתי מעולפת, חלק מהזמן סבלתי מהסיוט של
הצינור שמוחדר דרך הושט וחלק מהזמן הקאתי מהגועל של הכל. בקיצור – מרנין.
כשפקחתי עיניים סבא
שלי ישב לידי בבית החולים. העיניים הירוקות החכמות שלו הביטו בי בכאב ואני באמת
באמת רציתי למות מרוב בושה.
אותו יום מחריד היה
עבורי התחתית של הבריכה. אתם יודעים, כשמגיעים לתחתית הבריכה כל מה שנשאר זה
לעשות עם הרגליים הופ! ולקפוץ למעלה. באותו יום נשבעתי שלמצב הזה אני יותר בחיים
לא חוזרת. הייתי כמעט בת 18 ופעם ראשונה בחיים שלי לקחתי אחריות על החיים שלי
ונשבעתי לא להיכנס יותר למצבים אובדניים.
מאוחר הרבה יותר
התחלתי לקרוא ולשמוע על ילדי האינדיגו. ואז הבנתי פחות או את מה שעבר עלי.
ילדי האינדיגו הם
ילדים שנולדו עם היכולות המתאימות לעידן החדש. הם פורצי הדרך, בעלי הרעיונות
והחזון. האנשים שבאו לכאן על מנת לעשות שינוי.
על מנת שיוכלו לבצע
את התפקיד שלהם טוב הם נולדו עם המון המון אנרגיה. אולם עד שהם לא יודעים מה הדבר
שאותו באו לעשות הם מפנים את כל האנרגיה הזאת נגד עצמם ונגד הסביבה, במקום להשתמש
בה לאפיקים החיוביים. זה כמו מישהו שנולד עם מנוע של טיל, אבל במקום להתרומם
למעלה הוא משתמש במנוע הזה לקדוח בתוך עצמו. הם מחפשים מחפשים ולא יודעים מה. הם
רוצים לעשות ולא יודעים מה.
הרבה מן ההורים של
הילדים האלה לא יודעים איך להתמודד איתם. אלו הם ילדים מאוד עצמאיים, הם יודעים
בדיוק מה הם רוצים לעשות, או לפחות אינטואיטיבית לא מוכנים להסכים עם כל מה שלא
נראה להם נכון ואז יש מריבות. הם לא מסתדרים עם המסגרת כי הם באו לכאן על מנת
לנתץ את התבניות הישנות ולפרוץ דרך חדשה. הרבה מאוד ילדים כאלה הם ילדים עם
הפרעות קשב וריכוז והיפר אקטיביים, פשוט מלאים באנרגיה. צריך להבין שלהורים בדרך
כלל אין את רמת האנרגיה הדרושה על מנת להפעיל את ילדים האלה ולהעסיק אותם.
בנוגע להורים
לילדים כאלה, צריך להבין שאלו הם ילדים עצמאים ואנרגטיים. כדאי מאוד לא להגביל
אותם במסגרות, אלא לאפשר להם הרבה מאוד חופש בחירה. יש היום מספר בתי ספר
אלטרנטיביים המאפשרים לימודים במסגרת יותר חופשית ונותנים לילדים כלים לחיים, ולא
רק מערכת של שינון. רצוי לשלוח אותם לחוגים שמעניינים אותם ולתת להם מקומות
בריאים לשחרר את האנרגיה הרבה שלהם, כמו למשל יצירה, מוזיקה, תיאטרון ותנועה.
במקום להציב מולם עובדות רצוי לפנות אליהם בשאלות (לדוגמא: במקום לומר שב לעשות
שיעורי בית! אפשר לשאול: איך אתה מעדיף לעשות את השיעורים? לפני או אחרי האוכל?).
כדאי להבין שמערכת החינוך כפי שהיא היום ברוב המקומות בארץ פשוט לא מתאימה לאותם
ילדים ולתפקיד שלהם בעתיד והם מרגישים זאת אינטואיטיבית. דרך אגב בתי הספר כמו
שאנחנו מכירים אותם היום נוסדו באנגליה עם המהפכה התעשייתית, בעיקר כמקום להחזיק
את הילדים ולאפשר להוריהם לעבוד. היום זה ממש לא מספיק.
בנוגע לילדים, אתם,
ילדי האינדיגו:
נולדתם עם אנרגיה
ענקית בכדי לעשות שינוי. יתכן ששנים רבות אנרגיה זו פעלה נגדכם ולכן הגיע הזמן
לנתב את האנרגיה לאפיקים חיוביים. אינכם צריכים להסכים עם הדברים שנראים לכם לא
נכונים, אולם כעס (כלפי פנים או החוצה) הוא בזבוז מיידי של אנרגיה יקרה שקיבלתם
על מנת שתוכלו לעשות את השינוי. אל תשרפו את האנרגיה שבאתם איתה. לימדו כיצד לנתב
אותה. השינוי לא אמור להיעשות ביום אחד וסביר מאוד שאתם עדיין לא מצאתם את הדרך
בה עליכם לפעול או אפילו את הכיוון. עליכם לחוש באופן אינטואיטיבי מה הדבר
שבאתם לעשות כאן על כדור הארץ וללמוד לקבל את הכלים על מנת להגשים את הדבר שבאתם
לכאן לעשות. הכלים האלה נמצאים בתחומים שונים וקטגוריות שונות: ללמוד כיצד
להתמודד ריגשית, ללמוד להתפתח רוחנית, ללמוד כלים פרקטיים להגשמת עצמכם בחיים
ולהשים את החזון שבאתם עימו. יתכן שהתמונה לא תהיה ברורה ושלמה באופן מלא אפילו
עוד שנים רבות אבל אתם צריכים להתחיל ולמצוא לכם את הדרך. היעוד שלכם קשור
בכישורים עימם אתם נולדתם, ומה שמושך אתכם קשור, כנראה, ליעוד שלכם. גם אם נראה
לכם שהתחביבים שלכם לא יובילו אתכם רחוק – זה לא נכון! אם אתם אוהבים לשיר –
שירו. אם אתם אוהבים לצייר – ציירו! בסוף הכל יתחבר ויתברר. החיים הם פאזל מופלא
שבכל פעם מתגלית בו עוד פיסה ועוד פיסה.
לי היה ג'וק בראש
ללכת ללמוד הנחיית קבוצות. אז הלכתי ללמוד למרות שבאותו זמן בכלל למדתי
ארכיאולוגיה וזה נראה כמו סתם משהו שלא קשור. אח"כ נהניתי ללמוד טארוט והילינג
ואסטרולוגיה – סתם להעשרה. בחיים לא חלמתי שיום אחד אני אתעסק בכל הדברים האלה
ואלמד אותם ואתפרנס מהם. פשוט הייתי קשובה למה שמתחשק לי לעשות, ובעולם לא ראיתי
את התמונה השלמה עד שהיא קרתה.
היעוד שלנו זה מה
שאנחנו הכי נהנים ממנו. וכשאנחנו נמצאים על היעוד שלנו אנחנו גם נוגעים באנשים
אחרים ונותנים להם באופן שרק אנחנו יכולנו לתת להם.
את רוב המסע שלי עברתי לבד, אבל היום ישנם כבר
הרבה מאוד מקומות שאפשר להיעזר בהם. אנשים שכבר עברו את הדרך ויכולים לתת לכם
עצות וטיפים. בישוב שבו אני גרה ישנו בית ספר שמחנך את הילדים בדרך חדשה המתאימה
למה שהם צריכים על מנת להתפתח ליהלומים שהם וכל המורים שם עושים זאת בתשומת לב
ואהבה. אריאל, חברנו האהוב, הוא יו"ר "העמותה לאנשים מאושרים" שמכניסה תכניות
העשרה ומודעות רוחנית לתוך בתי ספר. ישנם מקומות שמעבירים סדנאות שעוזרות
להתפתחות הריגשית שלנו וישנם מקומות אחרים שעוזרים לנו להתפתח רוחנית. היום
הדברים מתחילים להיות יותר קלים, והכל על מנת שתאספו ותקבלו את הכלים שלכם על מנת
שתצליחו בדרככם.. אתם ביניכם לבין עצמכם נפגשים זה עם זה ועוזרים זה לזה. כך
שדברים קורים ומתקדמים. אבל תתכננו להיכנס למסע חיים, ולא איזו קומבינה של תוצאה
סופית ב 3 ימים – כי אין דבר כזה. וגם כשאתם חושבים שאתם מגשימים את עצמכם, תמיד
ישנו הצעד הבא.
מוקדש
לילדי האינדיגו ולהוריהם,
באהבה,
קרני
-
במה חופשית מאת קרני
לקבלת תחזית
