הסמל היפהפה של אחדות הניגודים, יין ויאנג, אינו מאייך את ההפכים
הללו בערכים מוסריים. למעשה, הם אינם ניגודים סימטריים של ממש, אלא מעין יחידה
שלמה הנעה, ללא הרף, על פי ריקוד משלה. את האיש - הוא חייב להיות איש, אתפלא עד
מאוד אם היתה זו אישה, שטבע את המושג רגשות חיוביים או שליליים - אני מבטיחה להרוג
במו ידיי.
די!!!
קודם היו אלו הורינו מולידינו שסירסו את רגשותינו ביד רמה וגסה.
"על אבא לא כועסים. אל אמא לא מדברים ככה. מה יגידו השכנים? הפסיקי להתלבש כמו
זונה... אתה כזה חלשלוש, סיסי, תהיה גבר... תתגבר כבר..." ועכשיו, אותה גברת
בשינוי אדרת, הם נביאי ומנחי ומתקשרי העידן החדש.
אם מישהו יאמר לי פעם נוספת שהפחד הוא אשליה, (ולא איכפת לי אם
הוא אמריקאי, מפורסם, כתב עשרות ספרים שכולם ממילא נשמעים אותו דבר ומליונים
ברחבי העולם מצטטים אותו בדבקות, כולל ישראלים) - אני אוריד לו נבוט על הראש!!!!
הפחד שלי הוא לא אשליה.
הפחד של הילדה בתוכי הוא אמיתי יותר מכל קלישאה משופשפת. צריך עוז רוח, טפשות
וחוצפה על מנת להתנהל עם המשפטים האלו בעולם. תעמוד מול נאנסת ותאמר לה: הפחד שלך
הוא אשליה! ההיתעלמות הזו מרגשות אותנטיים ואמיתיים היא אונס נוסף, מכיוון
שהתעלמות והתעלות הן צורות מתוחכמות מאוד של אלימות. כשמישהו מכחיש את רגשותיה,
הילדה/בחורה/אשה הזו נאנסת פעם נוספת.... ופעמים רבות,על מנת להתקבל, על מנת
להיות שייכת כבר לאן שהוא - היא מתאימה את עצמה לכלל ומוותרת על רגשותיה וכשהיא
מאבדת אותם, היא מאבדת את עצמה לדעת ואת כוח הדלק שלה לחיים יצירתיים וממומשים.
רגשות הן אחת המתנות הנפלאות ביותר שהעניק לנו בורא עולם. הם
המצפן הפנימי האמיתי שלנו וכשאנו קשובים להם איננו זקוקים למצפן-על מוסרי תחליפי,
אנחנו פשוט סומכים על עצמנו.
אבי גרינברג כתב בזמנו ספר יפהפה בשם: "פחד, כאב וחברים אחרים"
ואשה שאני אוהבת תמיד
מזכירה לי שכאב זה כ-אב, כמו אב, ישות רגשית מדהימה שמדריכה אותי
- מבפנים. היא אומרת לי: "פה יכאיבו לך, התרחקי. פה אפשר לסמוך, הישארי". היא
מאפשרת לי את יכולת ההבחנה הנחוצה עד מאוד להישרדותי כמו גם לרווחתי. מה הייתי
עושה בלעדיה, בלעדי ישות הכאב הפרטית שלי?
כך גם לגבי כעס. כעס יכול להזיז הרים. צמד המילים: עד כאן!!!
יכול לשנות גורלות של פרטים, קהילות ומדינות. חברה שלי, לאחר 15 שנות נישואין
הרסניים, ראתה כיצד חוסר הבריאות המשפחתי הנפשי פוגע בבנותיה הרכות בשנים. היא
אמרה: די!!! גייסה את כל עוצמת רגשותיה: הפחד, הכעס והכאב לטובתה. היא עזבה את
הבית, הסתתרה במעון לנשים מוכות ופתחה בתביעת גירושין. חייה היום שונים לחלוטין.
אהבה חדשה, מקום חדש, בנות בטוחות ופורחות, אשר שומרות על קשר עם אביהן. כיצד היה
בה העוז לעשות זאת אם היתה מרגיעה ומקהה את רגשותיה במשפטי ניו-אייג' מרדדים?
שי טובלי, לפני שהפך למואר - כתב לפני שנים מאמר מופלא אותו אני
שומרת עד היום בין אוצרותיי. לכו אל השיגעון, כתב שי, משום שאם אתם מחפשים את
השקט, הרי בסופו של דבר - תמצאו את השיגעון. אושו היה איש שידע זאת יותר מכולם
ועודד את השיגעון לצאת אל פני השטח שוב ושוב ושוב. אוף. אני כל כך מתגעגעת
למשוגעים. למשתוללים. למפרי שלווה וסדר. לבועטים. לנושמים. ליצריים. לתוססים.
אני שומעת מסביבי: "אם אקח מרחק מן הדברים, אראה שהכל בסדר ותמיד
היה בסדר ואין כל סיבה לפחד" ובא לי לצרוח: הכל לא בסדר!!!! תביטי!!! אם היה כל
כך בסדר, היינו זקוקים לכל כך הרבה תמיכה מעולמות אחרים? בין אם מדובר במסיבות
טראנס וגלולות של אקסטזי ובין אם בסם הרוחניות המדומה. אני שומעת: "הגוף שלי
כואב, זו לא אני. אני מרגישה מצויין" ואחר כך ממשיך תאור הניסים השבועיים,
כשבפנים הלב מדמם.
אז... אין ביכולתי לשנות אחרים וברור לי שלא כל אחד יכול ומסוגל
לעמוד נכוחה מול רגשותיו האמיתיים אבל אני מכריזה בזאת קבל עם ואינטרנט בפני
רגשותיי היקרים ובעיקר אלו אשר שמם ידוע לשימצה: אתם - הכאב שלי והפחד שלי והכעס
שלי – אינכם אשלייה. אינכם שליליים. אתם המצפן שלי. אתם המדריכים שלי. אתם
השומרים על שפיותי ושלמותי. כאשר אני מחוברת אליכם, אינני זקוקה לחמצן של
המדריכים מלמלעלה. אני האדם האחרון שמזלזל ב-"ממונים", שהצילו את חיי, אבל הם עשו
זאת על מנת ובכדי ועד שאוכל להיות מחוברת לעצמי כל רגע ורגע ביממה, ללא
ראציונליזציות, ללא חומרי הרדמה, ללא סיסמאות מטייחות ומתיימרות, הממוקמות מעל
לחיים.
ועוד משהו. כואב לי, שאנחנו, הנשים, מאמצות גישות עקרות
אלו בהמוניינו. זוהי שפתו של צידו השמאלי של המוח, של ההגיון הקר ואילו, אני אשה.
אני אש ולהבה, גופרית ותמרות עשן. כשאני כל כך רוחנית וטהורה וקרה ויודעת -
מתקררת לי המיניות. קופאת לי העוצמה. נרדמת לי התשוקה. ואני ראשית כל ואחרי כל
אשה ובעיקר אשה ותפיסת עולמה של אשה, הנובעת מגופה, אינה יכולה להיות זכרית,
גברית ומתגברת.... ומלבד אירית רושין המופלאה ואילנה דגני-אילן שאת
מילותיה אני קוראת בשקיקה,,,, (וסלחו לי כל אלו מכן שאינני מכירה, בבקשה, השמיעו
את קולכן ברמה) אני לא שומעת נשים. אני לא שומעת זהות מינית כלשהיא בינות למילים
וצליליהן.
מלאכים/חוצנים/ישויות עתיקות שמדברים מבעד לגרונות של אנשים הם
נטולי גוף ולכן נטולי מין. גבר ועוד יותר מכך, אשה, אשר אינם מדברים מתוך זהותם
המינית הבסיסית, אלא מאמצים את קולם של חסרי הגוף או מורים רוחניים עקרים - לא
גופם הוא המדבר. לא תשוקתם. לא רגשותיהם. אז מה זה שווה בכלל? אז מה נשתנה העידן
החדש מכל התנועות שקדמו לו ועוד יהיו אחריו? איפה הקול האישי, המחובר באמת
למקור ומתוך כך הוא מקורי, יחודי ואינו רק שיכפול עמום של אחרים?
עצם האמירה החוזרת ונשנית בחוגי העידן החדש – ש-"אנחנו אחד",
אינה אמורה לשטח את קולנו לאחד. גיוון הקולות הוא הוא הענין. הוא שמאפשר את אחדות
הניגודים. היופי טמון בשוני. ביחודיות. במקוריות. מכאיבה לנו העובדה שישנם מינים
של בעלי חיים אשר אינם יכולים עוד להתקיים על פני כדור הארץ ומשום כך – נכחדים.
מעיד הדבר על היכחדותינו אנו, על כך שאיננו מסוגלים להכיל את ריבוי הפנים בתוכנו
וכתוצאה מכך, של האחר. כאשר קולנו הופך אחיד (ואין לאחידות כל קשר עם אחדות) -
אנחנו מאבדים את יופיו של הגיוון, השוני, האפשרות להנות ממילארדי אנשים פיזיים
שונים על פני הכדור הנפלא שלנו.
אז, בבקשה, דיי!!!! הוציאו את רגשותיכם לאור!!! היו שונים, היו
מקוריים, היו גברים, היו נשים, היו
אתם !!! היו!!!! הרי אין דבר נפלא מכך בכל העולם כולו.
שרית
052-621736
מייל:
hoya@hotmail.co.il
-
במה חופשית מאת שרית סלאי-קדוש:
אודות שרית סלאי-קדוש ורשימת מאמרים
חזרה לדף
במה חופשית
לקבלת תחזית
