לפעמים
הלב שלי מתרחב, אני יכולה ממש להרגיש אותו מתמלא ונפתח. ופתאום אני יכולה לנשום עד
הסוף ואפילו קצת יותר.
כשזה
קורה, ככה סתם, בלי תכנון, זה מדהים.
מבלי
שהתכוונתי לכך, או עשיתי מדיטציה או הרפיה, בלי אימונים, טכסים, הנחיות, ככה סתם,
בהתפרצות ספונטנית..
אני
זוכרת רגע אחד כזה ממש ברור. לא הייתה שום סיבה על פני השטח.
נסעתי
לי באוטו, היה יום חמים, השמש קצת סינוורה, והיה שיר קצבי ברקע.
ואז זה
בא, בלי כל הכנה מוקדמת, חיוך רחב התפשט על פני, וללא כל התייחסות לקולו של ההגיון
שמחה בתוקף, נשאר שם לכמה דקות, סתם, בלי סיבה.
זו
הייתה תחושה נהדרת, כל אזור החזה מתמלא באנרגיה וחיות, הנשימה הופכת לעמוקה יותר
ויש הרגשה של מין קלילות באוויר, כאילו הכל יכול לקרות.
נזכרתי
בסרט שראיתי פעם ואחת השחקניות תיארה בדיוק רגע שכזה, והיא הבינה רק הרבה שנים
אחרי, שזה היה "זה" – האושר האמיתי! ככה הוא מרגיש וככה הוא מגיע, פתאום..
כשזה
קורה אני מתחילה להבחין במה שבד"כ מובן לי מאליו, בטבע שסובב אותנו ולא מבקש דבר,
זמין ומופלא.
בביקורי האחרון במדבר זה היה הכי עוצמתי:
צבע
השמיים, תכלת בהיר בלי אף ענן. הירוק של הדשא שיוצר ניגוד מושלם לצבעי המדבר.
האוויר היבש שזורם בחופשיות וכמה ציפורים שמצייצות על העץ מעלי.
השמש
בדיוק במידה הנכונה. לא חמה מידי, נעימה.
הדברים
הפשוטים האלה, הדשא, הציפורים, השמיים, השקט, הארוחה הפשוטה והמזינה, ההתבוננות בהם
היא האושר האמיתי. אפילו הזבובים לא הצליחו להטריד את מנוחתי.
היקום
אוהב יצירתיות. ואני מתרגלת מחדש פתיחות מחשבה.
נזכרתי
שקראתי פעם שההישרדות תלויה בשפיות, ושפיות תלויה בשימת לב לפרטים הקטנים.
אז אני
מתבוננת. תשומת לב מירבית, נשימה והזמן עוצר מלכת.
זהו
האושר האמיתי. זה שאינו תלוי נסיבות.
זה
שמגיע מבפנים ולא מבחוץ. זה שאפשר להיטען מעצמתו והוא אף פעם לא ייגמר – משאב שאין
לו מחיר והוא תמיד זמין עבורנו.
עלינו
לכוון לפעמים את עדשת הפוקוס, "לראות את התמונה הגדולה"
(עוד
משפט דגול).
אם היה
לך יום טוב, או רע, אם הצלחת או נכשלת, אם מישהו פגע בך, נעלבת, זה לא מה שקובע את
איכות החיים.
מה
שקובע, הוא הידע כיצד ליהנות בחיים ברגעים הקטנים ולכאורה חסרי הייחוד.
בזכות
ההתבוננות תהליך ההחלמה צובר תאוצה. לכולם יש כאבים.
כל אחד
מאתנו סוחב אתו שק קטן, או גדול, מלא בכאבים, אבדן, מחלות, מוות, חלומות שהתנפצו,
תקוות שנסדקו אל מול מציאות קשה ולא סלחנית במיוחד.
אבל אם
נתבונן מספיק, תתגלה בפנינו, כמו בתמונת תלת מימד,
תחושה
של ידיעה ממקור עמוק ועתיק שהכל בסדר.
לרגע
אחד או יותר נוכל לתפוס אותו, את האושר, שכמו פרפר חמקמק ושקוף מופיע ונעלם בחיינו.
החוכמה
היא לא לתת לדברים הקשים לשבור אותך. ולא להניח לאנשים שנפרדת מהם בעקבות איזה
משבר, או מריבה, להותיר בנפשך צלקת.
לתת
להם ללכת, בחיוך, להודות על השיעור, להסיק את המסקנות ולהמשיך הלאה בנתיב הגורל.
אני
כותבת את התסריט של חיי, אני בוחרת את השחקנים, את הלוקיישן, והאחריות על כל הסרט
מוטלת עלי, ועלי בלבד.
אין
אשמים. האנשים שפגשתי ועוד אפגוש במהלך חיי שימשו ומשמשים מראה, השתקפות של כל קשת
הרגשות שנמצאים בתוכי.
כשמחשבה מלאת השראה מסתננת לה ככה פתאום, מבלי שצפיתי אותה לפעמים מתחשק לי לבכות,
לא להתייפח, פשוט הלב כל כך מלא, שמשהו צריך לצאת החוצה וזה בדרך כלל דמעה שקופה
מזככת ונקייה, שמפלסת דרך למחשבה הבאה.
ולסיום, ארצה לחלוק אתכם חוק נפלא שנוסח ע"י חברתי היקרה מיכל מ.:
חוק
אושר האדם:
1.
הכל לטובה.
2.
הכל בר-תיקון.
3.
הכל ארעי.
משהו
בחוק הפשוט הזה על שלוש רגליו מנחם אותי בכל פעם שאני נתקלת בחומת המציאות של התלת
מימד.
סיבל
מאסה.
לקבלת תחזית
