בס"ד
ריצוי או מיצוי
/
יוסי גולד
מח אחד
האם אנו בחיינו "קורבנות"? "עבדים"? זה
נשמע לך שאלה קשה ונוקבת. נציג אותה עתה ביתר פרוט. כמה פעולות אנו פועלים
בחיינו בכדי לרצות, למצוא חן, למשוך תשומת לב על מנת שיאהבו אותנו ויקבלו
אותנו. האם הפעולות הללו מרחיקות אותנו מהמיצוי האישי מהפוטנציאל המיוחד
הגלום בנו?
כדי להגיע לתשובה בכדי לברר את הנושא של
ריצוי או מיצוי ניעזר בפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'ק רוסו. רוסו טבע את המונח
"גן ילדים" בתארו את התהליך של גדילת הילד ועיצוב עולמו. המילה "גן" לקוחה
מעולם הצומח. רוסו בחר להשתמש במילה זו כדי להביע השקפה חינוכית. השקפה זו
טוענת שכשם שגנן אינו מעצב את הזרע, המטען הגנטי, כפי רצונו אלא יוצר תנאים
אופטימלים לצמיחתו, כך גם המחנך (הורה, מורה, מדריך) לא נדרש לכפות על
חניכו תבנית, אלא, תפקידו ליצור סביבה חינוכית הולמת.
את המושג "סביבה חינוכית הולמת" נשאל
מהגנן. הגנן נותן לצמח מזון, מים, שומר עליו מפני מזיקים ועשבים ויוצר את
המקסימום על מנת שהצמח יגיע למיצוי הפוטנציאל הגנטי. תפקיד המחנך הוא ליצור
סביבה המאפשרת התפתחות המציעה אפשרויות התוחמת את המציאות בגבולות, כל זאת
על מנת לאפשר לילד למצות את רוחו הפנימית יחודו האנושי והפוטנציאל הגנטי
הגלום בו. (על פי גן הילדים כמשל מאת הרב אלישע אבינר)
רוסו טוען שסביבה טבעית הולמת היא יציבה
ומוגנת. היא מאוזנת, כלומר, בלי עודף דאגה ומאידך בלי חוסר התייחסות. סביבה
כזו מאפשרת התמודדות ולא מתוך הזנחה. סביבה זו מאפשרת לילד להתפתח בהתאם
ליכולתו וכישוריו. אך האם כל כך פשוט ליצור סביבה כזו?
"מערכת- היחסים שבין ילדים להוריהם היא
אולי האינטימית והארוכה ביותר שאנו חווים. כילדים אנו גדלים לתוך תמונת-
העולם ומערכות האמונה שבהן החזיקו הורינו. אהבה או העדר אהבה מרכזיים בקשר
שבין הורים וילדים: הורים אוהבים את ילדיהם או, לפחות, כך הם אומרים. ילדים
אוהבים את הוריהם או, לפחות, כך הם חושבים. הצפייה לאהבה היא הדדית, הן מצד
ההורים והן מצד הילדים.
קשה לדמיין שהורה כל שהוא יתכוון באופן
מודע לחבל בנפשם של ילדיו. אולם, איזה הורה יכול להימנע מכך?! חוסר הידע
שלנו ודעותינו הקדומות מגבילים אותנו כהורים. כילדים, ספגנו את תמונת-
העולם ומערכות האמונה של הורינו, פשוט בגלל שהיינו איתם. שכן, הורים מדברים
וילדים מקשיבים. בין אם צדקו או טעו בדבריהם, מה שאמרו היה לחוק! אפילו
כשלא הסכמנו לדבריהם, קבלנו את מרבית אמונותיהם כעובדות שאין להטיל בהן
ספק.
בשם האהבה, הורים מצפים מילדיהם להתנהג
בהתאם למה שהם תופסים כמושלם. בשם האהבה, ילדים מנסים אכן להיות מושלמים
אולם גם כשניסינו ככל יכולתנו האם הצלחנו להיות מושלמים בעיניהם? האם
הצלחנו, לאחר- מכן, להיות מושלמים בעיני המורים בבית- הספר? האם יש ילד
שהצליח לרצות באופן מוחלט הורה או מורה?" (מתוך ספר הלימוד "כלים מקצועיים"
של שיטת מוח אחד באדיבות לילך שושני)
בקטע זה תוארו היחסים בין הורים וילדים
כמערכת של התדיינות מתמדת על צפיות הדדיות. בחלל הבית מרחפות הציפיות,
התקוות והחלומות הלא ממומשים של ההורים והילד מוקף ומוצף בהם, הן באמירה
ישירה והן ברמז, ללא מילים, בשפת גוף ובמחשבות ודיבורים מאחרי הגב.
לכן נוצרים יחסי גומלין טעונים בין ההורים
לילד הילד מנסה לזכות באהבה תשומת לב והתייחסות דרך הניסיון המתמיד שלו
לממש את הצפיות של הוריו. לזה קראנו ריצוי. כאשר ניסיונותיו אלו לא משביעים
את רצונו, כאשר הוא לא מקבל, לפי ראות עיניו אהבה ויחס, הוא לא אחת יפעל
בניגוד לציפיות הוריו על מנת להשיג יחס כל שהוא אפילו יחס שלילי.
עד כאן להפעם במאמר הבא נעסוק בתהליך יצירת
סביבה שיש בה יותר מיצוי הפוטנציאל ופחות הצורך לרצות אנשים אחרים.
בהצלחה ואור,
יוסי גולד.
לקבלת תחזית
